וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ… וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ

פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.

 וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר:

אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ

 כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן

אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל…

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם

 וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל

הָאֲרָצֹת הָאֵל

 וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל

גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (בראשית כו,

א-ד)

ככוכבי השמים

…אחר שהקדים 'והקמתי את השבועה אשר

נשבעתי לאברהם אביך, כבר נכלל בזה ברכת ה' לאברהם שיהיו ככוכבי השמים…, אלא על

כרחך יש הבטחה אחרת בזה שאמר 'ככוכבי השמים', והנה גם גבי אברהם ביארנו שאינו

הבטחה לריבוי, שהרי על זה כבר הובטח לו שיהיה זרעו 'כעפר הארץ', אלא שיהיו גדולי

המעלה ככוכבי השמים המאירים לרבים, ושם היתה הכוונה לעניין חכמה כמבואר בעניין,

והוסיף לכאן להבטיח ליצחק אשר בניו יאירו בשפע ברכה ועושר ככוכבי השמים, והיינו מה

שמסיים 'ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, היינו כוח ושפע של כל הארצות, במה שתיה

ברכה מיוחדת בתבואת ישראל.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ – כל הגויים שבארץ יתברכו

ויצליחו בתבואה כמו ישראל, וכל זה הוא טעם על מה שבירך גם כן את יצחק בשפע ברכה

כדי להיות סימן לבניו.

(העמק דבר כו, ד)

על הראייה ועל אי הראייה – על

החובה לדרוש

שלמה פוקס

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד

אֶת יִצְחָק: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה

בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ

לְאִשָּׁה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר

לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'… (בראשית כה', יט'

– כב')

הפרשה פותחת בתולדות יצחק ומיד עוברת לתאר את קורות בניו,

הפרשה אינה טורחת לחזור ולספר את כל תולדותיו אלא מניחה שסיפור העקידה ידוע ובחירת

אשתו רבקה ידועה, אך האם משמעות תולדותיו ידועה ?

הגמרא (בבלי תענית ד' ע"א) מחייבת קריאה ביקורתית, המלמדת שהמעשים אכן אירעו ככתוב, אך אינם

מחייבים אותנו לקבלם כמעשים ראויים אלא שעלינו לשאול ולברר, האם זו הייתה הדרך

הרצויה, הן בדרך בחירת רבקה והן מעשה העקידה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן,

לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם,

ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם – דכתיב (בראשית כד') "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך" וגו', יכול

אפילו חיגרת אפילו סומא – השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. שאול בן

קיש… יפתח הגלעדי…

וכתיב (ירמיהו יט') "אשר

לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". "אשר לא צויתי" – זה בנו של

מישע מלך מואב…, "ולא דברתי" – זה יפתח, "ולא עלתה על לבי"

– זה יצחק בן אברהם.

אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא

השיבה כהוגן, שנאמר (הושע ו') "ונדעה נרדפה לדעת את ה'

כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו".

אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים

אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר (הושע יד') "אהיה כטל לישראל".

הסוגיה עוברת מהעלאת שאלות על דרך פעולתם של אליעזר, שאול

ויפתח לבקשות 'כנסת ישראל' ויש בכך ביטוי לאמירה 'מעשה אבות סימן לבנים', ושאלות

אלו אינן בהכרח כהוגן!ניתן לראות בסוגיה זו את תשתית הקריאה לפרשת תולדותיו של

יצחק ולבירור המסר לדורות.

בפרשה מתוארים מערכות יחסים בין בני הזוג יצחק ורבקה, בין

האחים יעקב ועשו ובינם לבין מלך פלשתים ועבדיו. נראה שמערכות יחסים אלו מאופיינות בחוסר

הידברות, יש בהן דברים הסמויים מן העין ועולה אי נחת מהתנהגותו של יעקב כלפי עשו וכלפי

אביו, מיצחק החוזר על מעשה אביו אברהם באומרו על אשתו שהיא אחותו ומהתנהגותה של

רבקה כלפי בעלה המגייסת את בנה לשקר לאביו – מעין חזרה על אי השקיפות כלפיו לפני העקדה!

עלינו לשאול את עצמנו: האם זו הדרך, האם אי אפשר אחרת, האם

מעשים אלו נעשו 'כהוגן'? מה עלינו ללמוד מפרשות אלו ?

דומה שמוטיב 'הראיה ואי הראיה' עובר כחוט השני בפרשה.

ה' רואה, שומע את

בקשת בני הזוג ונעתר ליצחק . ההיריון מחייב את רבקה 'לדרוש את ה". בהמשך, הרעב

מחייב את יצחק לנדוד וה' נראה אליו ומבטיח לו 'שכון בארץ… ואברכך…'. מבחינה

סמלית אף אנו, הלומדים פרשה זו, מחויבים לדרוש את משמעות ראיית הדברים.

ההורים רואים את

הבנים כל אחד בדרכו; לכל אחד בן אחר הוא אהוב, ועלינו לשאול האומנם כהו עיניי יצחק

כבר בתחילת הפרשה, הרי יצחק פגש את רבקה בבואו מבאר לחי רואי, באר זו הלא

היא הבאר בה ה' נגלה להגר (בראשית טז', יד') וכדברי

המדרש יצחק בא מביתה, בארה של הגר, כלומר, יצחק ראה או ניסה להבין את משמעות תולדותיו.

יצחק שראה את העקידה בהר ה' יראה, כאן אינו רואה, כהו עיניו עד שלא ראה, לא הבין

את דמותו של עשו. או אולי, הבין אחרת מרבקה, ראה את הכוחות הגלומים אף

בדרכו של עשו.

אבימלך מלך פלשתים רואה את רבקה טובת המראה ולאחר מכן משקיף, רואה את יצחק 'מצחק את

רבקה אשתו', כלומר מה שראה אבימלך הביאו להבנה שלפניו זוג ולא אח ואחות.

הפלשתים רואים את

גודל מקנה יצחק ומקנאים בגדולתו. קנאתם מביאה לסתימת הבארות ולמריבה על כל באר

הנחפרת מעין ריב על עין הארץ.

ראיית אבימלך

מביאה להתרחקות, לגירוש יצחק – 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד' אומר לו אבימלך, אך

מיד אח"כ מופיע אבימלך ואומר 'כי ראה ראינו כי היה ה' עמך' ומבקש

לכרות ברית ומפרש את הגירוש 'ונשלחך בשלום, אתה עתה ברוך ה' '.

יצחק רואה צורך לברך

את עשו, אך הכתוב מציין שכהו עיניו מראות, האם רומז הכתוב שרצונו זה מוטעה

ובכך מצדיק את מעשה רבקה?

יעקב שומע בקול אמו

אך מוטרד ואומר 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע', יעקב אינו

מביע התנגדות לקבלת דבר במרמה, אינו חושש שאביו יראה, שהרי כהו עיניו, אך חושש מחוש

המישוש ומבטא חשש זה באמירה 'והייתי בעיניו כמתעתע'; העיניים שאינן רואות יראו

בצורה אחרת. אכן, כאשר יעקב בא לקחת את ברכת עשו, נשמעת בפי יצחק מצוקה באמירה,

'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו' – תעתועי ראיה ושמיעה.

ובחתימת הפרשה עשו רואה – "וַיַּרְא עֵשָׂו

כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ

מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה

מִבְּנוֹת כְּנָעַן. וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ

פַּדֶּנָה אֲרָם. וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי

יִצְחָק אָבִיו" (בראשית כח', ו'-ח').

ראיות מגוונות אלו מחייבות את ההבנה שיש בראיה גם מימד סמלי,

קיימת הראיה בעיניים במובן הפשוט וישנה בראיה הבנה עמוקה, כלשון הביטוי

'רואה אני את דברך' או ככינויו של הנביא 'הרואה'.

ידועה פרשנותו של רש"ר הירש על ראיית דרך חינוכם של יצחק

ורבקה והמסר החינוכי לדורות וז"ל:

ויגדלו" – בשום מקום לא נמנעו

חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים, דווקא על

ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות.

אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק בין נכדי אברהם מקורו

העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי. כל

עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו

לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב', ו'). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את

התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית

והיהודית כאחד. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות

ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם…

דווקא משום כך – "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו

למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב

את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד

ומחשבה, – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ גובר

והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם

תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את

עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו, היאך יכולים כל אלה

להטות שכם לעבודת ה', כי אז ה"גיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור

ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. ..

"ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים,

הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים

בטבעם ומנוגדים במעשיהם.

הרש"ר הירש לומד מהפרשה עד כמה עלינו להיות זהירים בדרכי החינוך

ובהתאמתם לנפש הילד. האם כל כוונת פירוש זה לבאר את העבר או שיש בפירושו מסר לגבי

העתיד. דומה שפירושו מחייב את ההבנה שיכול היה להיות אחרת. ואולי אף לשאול, שמא

הרצון לאחידות בחינוך מביא למתח בינינו לבין עצמנו.

מכאן נובעת התפיסה שעלינו לברר האומנם 'כך היה וכך יהיה' או

שניתן כיום למצוא דרך לתיקון, לתיקון המתח הקיים בין בינינו לבין עצמנו –בני יעקב

– וכן בינינו לבין בני עשו.

דומה שעלינו להבין שדרכי עבודת השם מגוונות, שהרי יצחק אהב את

עשו, ואין לשאוף לאחידות בדרכי העבודה.

יש ללמוד כיצד לתרגם את הלימוד להתנהגות רצויה, יש להבין שאנו נראים,

והראייה מביאה להבנה ולהסקת מסקנות, ותיתכן גם ראיה המביאה ח"ו לידי טעות. מסר

זה עולה מתוך המדרש (סדר

אליהו רבה,פרשה כו')

דבר אחר: "ואהבת את ה' אלוהיך" (דברים ו', ה'), שאתה מאהב על הבריות שם שמים, שתהא יודע משאך ומתנך והוליכך בשוק ועסקך עם בני אדם,

ובזמן שאדם יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם

וקורא ושונה, בני אדם הרואים אותו אומרים: "אשרי פלוני שלמד תורה, אוי

לו לאבא שלא לימדני תורה, פלוני למד תורה, ראו כמה נאים מעשיו, כמה יפים דרכיו,

העבודה, נלמד תורה ונלמד את בנינו תורה", ונמצא מתקדש שם שמים על ידיו,

(ואילו) בזמן שאין אדם יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני

אדם וקורא ושונה, בני אדם שרואים אותו אומרים: "אוי לו לפלוני שלמד

תורה, אשרי אבא שלא לימדני תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה רעים מעשיו, כמה

מקולקלים דרכיו, העבודה, לא נלמד תורה לא נלמד את בנינו תורה", ונמצא שם שמים

מתחלל על ידיו.

לא נתנה תורה על מנת כן, אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר: "ויאמר

עבדי אתה ישראל" וגו' (ישעיה מט', ג'),

מכאן אמרו: ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו

מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל

לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך

דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל,

ולא נתנה תורה על מנת כן, אלא, כדי לקדש שמו הגדול, "ושמתי

בהם אות ושלחתי מהם פליטים" וגו' (ישעיה סו', יט'), מהו אומר בסוף העניין: "והגידו את כבודי בגויים". (ישעיהו סו')

מעשי בני הדור הנראים לעתים יביאו לקידוש שמו הגדול

ולעתים …

ראיית המעשים עשויה להצביע על הדרך הנכונה, אך

לעתים התנהגות מסוימת עלולה להטעות אותנו, אם נחשוב שכך ראוי לנהוג.

עיון בפרשה ובפירוש הרש"ר הירש מלמדנו

שהפרשה מספרת את מעשי אבות לא רק כדי שנאמץ אותם כמודל לחיקוי אלא אולי גם כדי

שנוכל, מתוך הביקורת, לבחור את הדרך הנכונה.

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל

ובקולות.

קוראים מגיבים

במאמרו

המציין את יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל, ידידי פנחס לייזר טען שמדובר במקרה

של "רצח ראש ממשלה על ידי צעיר יהודי בשם אמונתו הדתית". אני

מבקש להגן על כבודה של תורה ולהתעקש: מבחינה אידיאולוגית, לא היה שום קשר

בין הרצח הנתעב לערכי התורה והדת. הרצח לא היה קשור לשיקולים של קודש וחול או של

טומאה וטהרה. המניע לרצח היה ניתוח מדיני-ביטחוני גרידא.

יגאל עמיר –

כמו ציבור גדול במדינת ישראל שכלל חילונים רבים – היה בטוח שתהליך אוסלו ימיט אסון

על מדינת ישראל. לכן, צודקים מנהיגי השמאל כאשר הם מאשימים את מתנגדי אוסלו:

"אתם מדברים בדיוק כמו יגאל עמיר". ככה זה במדינתנו: השמאל אומר

שמדיניות הימין תחריב את המדינה והימין מחזיר לשמאל באותו המטבע. דעות אלו הן

לגיטימיות; משמעות השתקתן היא לחדול להיות מדינה דמוקרטית. בדומה לאזרחים מודאגים

רבים, הרוצח איבד את אמונתו באפשרות למנוע את "האסון הצפוי" על ידי

תהליכים דמוקרטיים. (לא מעט אישים וארגונים של השמאל גם חדלו להאמין בתהליכים

דמוקרטיים – ולכן הם משדלים מדינות זרות וגורמי חוץ אחרים להפעיל לחצים על ממשלת

ישראל). הבעיה היא שלאור האמונות הנ"ל, עמיר חשב שיש להפעיל את האמצעי

הבעייתי ביותר מבחינה מוסרית, קרי: רצח.

בתקופה

שלאחר הרצח, הוזכר המושג ההלכתי "דין רודף" בקשר למניעיו של עמיר. אולי

הביטוי "דין רודף" נשמע אקזוטי לאוזניים חילוניות, אבל כל אדם שלמד קצת

תורה יודע שמדובר בעקרון רציונלי מובהק – עקרון של צדק טבעי שהיה מתקבל בכל בית

משפט בכל מדינה מתוקנת. הבעיה הייתה, כאמור, שהרוצח עשה שימוש פסול, נפשע, והרסני

באותו עקרון אוניברסלי.

כמה מילים

בקשר ל'מורשת רבין'. בתקופה שלפני הרצח, אזרחים רבים

האמינו ש"מר ביטחון" יעצור את תהליך אוסלו אם יתברר שהוא מסכן את שלום

המדינה. קשה מאוד לנחש איך דעותיו של רבין היו מתפתחות לו הוא היה נשאר בחיים. איננו יודעים אם הוא היה ממשיך לתמוך

ב"אוסלו" ואם הוא היה תומך ב"התנתקות". על זה התורה צוותה

אותנו: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ…שֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל

הַמֵּתִים". אנחנו רק יודעים מה יצחק רבין אמר בנאומו לכנסת ב 5.10.95, חודש

לפני מותו. הוא דרש ריבונות ישראלית בירושלים המאוחדת, במעלה אדומים, גבעת זאב,

גוש עציון, ביתר, אפרת, וישובים נוספים. הוא קרא להקמתם של גושי התיישבות נוספים

ביהודה ושומרון על פי הדגם של גוש קטיף ברצועת עזה. בנוסף, הוא תמך בהקמתה של ישות

פלסטינאית שתהיה "פחות ממדינה". אפשר לקרוא את הנאום (כנראה, רק בתרגום

לאנגלית!!) באתר משרד החוץ:

http://www.mfa.gov.il/MFA/MFAArchive/1990_1999/1995/10/PM%20Rabin%20in%20Knesset-%20Ratification%20of%20Interim%20Agree

ברל לרנר

קיבוץ

שלוחות

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:

אני מודה

לידידי ברל לרנר על תגובתו.

אכן, בנוסף

לרצח המתועב, חילל יגאל עמיר את ה' וגם את כבוד התורה, בהיותו מזוהה בציבור כאדם

דתי ובוודאי שאין שום ערך בתורה המצדיק רצח בגלל מחלוקת פוליטית. הבעיה היא שהרוצח

לא פעל בחלל ריק; בין אם נניח – כפי שטען בין היתר הרב יואל בן נון ונרדף על זה

בשעתו – שיגאל עמיר קיבל 'פסק הלכה' מפורש המתייחס ליצחק רבין ז"ל כאל

"רודף" וגם אם לא היתה הוראה מפורשת כזאת, אי אפשר להתעלם מהאווירה

שנוצרה בחלק מהציבור הדתי-לאומי שנתנה לגיטמיציה לרצח; לא בכדי הרב ליכטנשטיין

לימד את הסוגיא במסכת יומא, אותה הזכרנו, אחרי הרצח, ולא בכדי הרב עמיטל מתח קו

ישר בין הרצח במערת המכפלה לרצח רבין. אין זה מקרי שגם ברוך גולדשטיין וגם יגאל

עמיר היו מזוהים עם תורת מאיר כהנא.

קיימת קבוצה

בציבור הדתי, ממשיכי דרכו של מאיר כהנא – ולצערי, קבוצה

זו לא נעלמה ואיננה שולית כל כך – המצדיקה לאומנות קיצונית וגזענות בשם התורה

ותופעה זו היא מעבר לויכוח פוליטי לגיטימי; קבוצה זו אינה מאמינה בדמוקרטיה ולכן

אין לדבר כל קשר בין השקפת עולמו של רבין בחייו או בהחלטות שהוא היה מקבל, אם הוא

לא היה נרצח ונשאר בשלטון.