"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק"

 (דברים ט"ז, י"ח)

"שופטים ושוטרים". א"ר אחא: בוא וראה, שש מעלות היו לכסאו של שלמה, מנין? שנאמר: "שש מעלות לכסא" (מלכים א י יט), ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה ואלו הן: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד …  לא תטע לך אשרה … ולא תקים לך מצבה … ולא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" – הרי ששה. והיה הַכָּרוֹז עומד לפני כסאו של שלמה. כיון שהיה עולה מעלה הראשונה היה הכרוז אומר: "לא תטה משפט", מעלה השנייה היה כּוֹרֵז: "לא תכיר פנים", שלישית היה כורז: "לא תקח שוחד", רביעית: "לא תטע לך אשרה", חמישית: "לא תקים לך מצבה", ששית: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום".

(דברים רבה ה ו)

מוסדות שלטון מתפקדים ומיטיבים

אליזבט גולדוין

פרשה זו גדושה בחוקים מקראיים הנוגעים להתארגנות בני ישראל לקראת כיבוש והתיישבות של קבע בכנען. חלק מן הנושאים הנדונים בה נראים מאוד אקטואליים ומעוררים למחשבה גם במציאות ימינו, אך חלקם משקפים מוסר שאבד עליו כלח. לדוגמא, נכתב בפרק כ פסוק י: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם." ואולם הפסוק הבא נראה הרבה פחות שוחר שלום, שכן "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. " (שם יא) כלומר שאם העיר נכנעת בלי מלחמה, כל תושביה הופכים לעבדים לבני ישראל.

יחד עם זאת, מדובר גם על מערכות שלטון תקינות לעם שהוא עצמאי בארצו בהתייחס לשתי בחינות: המערכת המשפטית והמלוכה. על מערכת המשפט נכתב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז יח – כ) על כוחה של מערכת משפטית תקינה בניהול חברה תקינה כתב עמנואל לוינס: "בית הדין הוא גם המקום שבו מגלה עצמו הרצון האלוהי המשקם. אכן יש כאן אלימות [ארבעים מלקות לפי התלמוד שם (מכות כג ע"ב)]  אך זהו מעשה שאינו מונע מיצר נקמה, מזלזול, או משנאה – מעשה ללא להט רגשי, מעשה של אחווה. הוא נובע מאחריות לאדם האחר. להיות שומר של האדם האחר – בניגוד לתפיסת העולם שמייצגה הוא קין – זה מה שמגדיר אחווה […] זהו תפקידו של השופט, של האדם, של אחיו של הנאשם, להחזיר אותו אל חיק האחווה האנושית." (לוינס, מעבר לפסוק, עמ' 142 – 143)

באותה מסכת מכות שלוינס מפרש כאן נקבע שעונש מלקות מחליף עונש כרת (שהוא עונש בידי שמים). וכמובן נשאלת מיד השאלה, מה פתאום עונש אנושי יכול להחליף עונש שמימי. תפקידו של השופט ביחס לאדם שעשה מעשה נורא המוציא אותו מן האנושות, להחזירו לאנושות על ידי הסכמתו לסבול עונש אנושי.

אך לשם כך נחוצים שופטים יוצאים מן הכלל. בתיאור הסנהדרין במסכת סנהדרין לו ע"ב נלמד על מוסד זה מפסוק בשיר השירים פרק ז פסוק ג (קישור מפתיע כשלעצמו): "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". על כך כותב התלמוד, בין השאר: ""סוגה בשושנים" שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות" (שם). לוינס מפרש אמירה מעט סתומה זאת כך: "הדיינים בישראל חייבים להיות בני-אדם יוצאי דופן: גם כשגדר של שושנים בלבד מפרידה ביניהם לבין החטא, הם לא פותחים בה פרצה. הם כובשים לגמרי את יצריהם". (לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 101). זוהי חשיבותה העליונה של מערכת משפט תקינה ושופטים שהם יוצאים מן הכלל, והדברים מדברים בעד עצמם.

משפט המלך גם הוא מופיע בפרשתנו, מתוך מודעות לכך שהשלטון נוטה להפריז בכוחו ולנצלו לרעה. כדי לוודא שהמלך לא ישתכר מכוחו למטרות לא ראויות נכתב: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל." (דברים יז יח – כ) ספר התורה הוא החוקה הבלתי ניתנת לערעור והוא מורה למלך כיצד לנהוג. המלך אינו חזות הכול. יש תורה מעליו.

ערי המקלט גם הן מוזכרות בפרשתנו. התשתית של חוק מקראי זה מבוססת על נקמת דם, על רצח שנעשה בכוונה תחילה, וזה מוצדק. אם כך מדוע לעסוק בכך, כשאנחנו חיים בחברה שבה אין זה חוקי ולא לגיטימי אף אם ישנם אנשים בשולי החברה הישראלית שעדיין נוהגים כך? (עולמות הפשע המאורגן היהודי והערבי) ראשית, יש בתורה מאמץ גדול להבחין בין רוצח לבין רוצח בשגגה. זו אבחנה קריטית למרות שהיא לא תמיד פשוטה. אולי משום כך חוזרת התורה על העובדה שהרוצח בשגגה איננו שונא את הנרצח, ואף נותנת דוגמאות למקרים שבהם אפשר להבין שמדובר ברצח בשוגג. עדיין השוגג מכונה 'רוצח בשגגה'. זה אולי נועד להדגיש שאדם זה לא היה די זהיר בחיי רעהו. או במילותיו של לוינס: "הרוצח בשגגה נמלט או גולה. נמלט או גולה: שני הדברים כרוכים. "גואל הדם" אינו רשאי לרדוף אחרי הרוצח בשגגה שברח אל עיר המקלט; אך עבור הרוצח בשגגה – שהוא גם רוצח מחוסר זהירות – עיר המקלט היא גלות, היא עונש… אין נתק מוחלט בין גזע הרוצחים בשגגה ובין גזע הרוצחים סתם. חוסר הזהירות, חוסר תשומת הלב, האם היא מגבילה את היקף אחריותנו? האם אנו מספיק מודעים, מספיק ערניים, אנשים שהם כבר מספיק אנשים?[1] על כל פנים, יש צורך בערי מקלט, שבהן אותם אנשים חצי אשמים וחצי חפים מפשע יוכלו להיות מחוץ להישג ידה של הנקמה" (לוינס, מעבר לפסוק, עמ' 64). זה מדגיש את הערך האינסופי של חיי אדם והדרישה מכל אדם להיות זהיר בחיי זולתו. אך לוינס אינו מסתפק בכך. הוא רוצה לחשוב על ערי המקלט כמשהו רלוונטי לחלוטין לימינו. וכך הוא כותב:

"בחברה המערבית, החופשית והמתורבתת – אך שאין בה שוויון או צדק חברתיים של ממש – האם יהיה זה אבסורדי לשאול את עצמנו אם היתרונות שמהם נהנים העשירים לעומת העניים – ובעולם המערבי כל אחד הוא עשיר ביחס למישהו אחר – האין היתרונות הללו הסיבה העקיפה לגסיסה כלשהי של מישהו היכן שהוא? האם לא קיימות במקום כלשהו בעולם מלחמות ומעשי הרג המוניים שהם תוצאה של יתרונות אלה? בלי שאנחנו, תושבי הערים הגדולות שלנו – ערים שאין בהן שוויון אך שהן מוגנות ומשופעות – בלי שנרצה ברעתו של אף אחד? הערים שבהן אנחנו חיים וההגנה המוצדקת משום חפותנו הסובייקטיבית  […]  האין היא בעצם הגנה על חצי חפות מפשע או חצי אשמה? […] האם כל זה אינו הופך את הערים שלנו לערי מקלט או לערי גולים?" (שם)

כלומר שחוסר השוויון של שיטתנו הכלכלית הגורמת לעוני קיצוני גם בשולי הערים שלנו וגם בשאר העולם, הופך אותנו לחצי רוצחים בשגגה וחצי חפים מפשע.

לוינס אינו מציע פתרון. קשה לחשוב על שינוי בשיטת הקפיטליזם הפרוע המנהל אותנו, אבל הכרחי לעשות זאת. השינוי נחוץ גם מטעמי קיימות, בעייה שלוינס עוד לא היה מודע לחומרתה בזמנו (הדברים נכתבו בשנות השמונים של המאה הקודמת). הדרישה לצמיחה מתמדת ולניצול יתר של משאבים, וריכוז של יותר ויותר הון ונכסים בידי פחות ופחות אנשים, הופכים את דבריו לאקטואליים מתמיד.

ד"ר אליזבט גולדוין – מנחה ב"המדרשה אורנים", מלמדת באוניברסיטת חיפה ומנחה טקסי חיים עם ארגון "הויה – טקס ישראלי".

אהבת האמת והנכונות להשתכנע

אבל קביעתו סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברא, כגון אמרו: בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק. לפי שאלו האישים הגדולים החסידים המשכילים, המופלגים בחכמה שלימי הדעת, כאשר ראו דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר. נכנעו וחזרו לדעתו. כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם כשיראה שיריבו צודק, שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה' "צדק צדק תרדוף". ועל זה אמרו חכמים: "הוי מודה על האמת" (אבות פרק ה משנה ז) – רוצה לומר: אף על פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות וויכוחיות, אם תדע שדבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר מחמת חולשתו או בגלל יכולתך להטעות, חזור לדבריו וחדל להתווכח.

(מתוך הקדמת הרמב"ם למשנה)

את הקב"ה לא ניתן לשחד, ואותנו?

"לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹּׁחַד" (משלי ו לה). א"ר אבהו: ללמדך שלא כמנהג הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם כשהוא מתמלא חמה על חבירו, יכול הוא לרצותו בדברים. אבל הקב"ה אינו כן: "לא ישא פני כל כופר". בשר ודם אם אי אתה יכול לרצותו בדברים, יכול אתה לרצותו בממון. אבל הקב"ה אינו כן, ולא יאבה כי תרבה שוחד, מכאן אתה למד כמה קשה עונשה של עבירה, ולא עוד אלא שעליה מתנבא שלמה.

(מדרש משלי (בובר) פרשה ו פסוק לה)

חייב או זכאי?

הפרשה מציגה סצנה דרמתית בה מתגלה גופת אדם אשר נסיבות מותו לא ידועות. הטיפול במצב הקשה מוטל על כתפיהם של זקני העיר, אך באמצע מהלך האירועים ניגשים לפתע הכהנים אל זירת האירוע. התורה מתעכבת ומסבירה את מהות תפקיד הכהונה הכללי, אך מיד מחזירה את אלומת האור אל הזקנים, מבלי להסביר את תפקיד הכהנים בטקס עצמו. בקריאה רציפה של הקטע נוצרת בעיה נוספת, שהרי הזקנים אומרים דבר והיפוכו. בעוד שהמשפט הראשון מתאר את נקיון כפיה של העיר, הרי שהפסוק העוקב פונה לשמים בבקשת כפרה… נראה כי עלינו לשם את בקשת הכפרה בפיהם של הכהנים. תגובת הזקנים, המופיעה ראשונה מכריזה: "ידינו לא שפכו את הדם", ואחריה מובאת תפילת הכהנים ובקשתם: "כפר לעמך ישראל". לפנינו שתי תגובות אופייניות לקרה אסון – האחת רציונאלית והשנייה רגשית וקיומית. זקני העיר, השופטים, מייצגים את התגובה הרציונאלית למול אירוע טרגי. לאחר הבדיקות והברורים שעשו, מצהירים הזקנים שהאחריות לרצח אינה רובצת על כתפי העדה. הכהנים, לעומת זאת, משקפים את התגובה הקיומית. המתאימה לתיאור תפקידם כמשרתי האל ומברכים בשמו. מדבריהם עולה תחושת אשמה ואחריות למקרה המוות העלום.

אמנם באופן רציונאלי אין בני העיר אשמים במוות, אך ישנן תחושות שהן מעבר לשכל ולהגיון. במציאות הקפקאית והכאוטית בה אנו חיים עולים בנו לא פעם רגשי אשמה שאינם בהכרח רציונאליים ומוסברים. העובדה שהאירועים מתגלגלים לפתחנו בצורה נסתרת, מעוררת בקרבנו תחושה סובייקטיבית של אחריות.[2] אני נוטים באופן בלתי מודע ליצור זיקה בין המציאות לבין מעשנו. זוהי גם תחושת האחריות של הכהנים העומדים אל מול החלל שבתחומם. דבריהם באים לכפר ולחפות על חוסר המובנות של המוות ועל תחושת האשמה האופפת את האירוע.

(הרב דוד ביגמן בספרו 'יודך רעיוני' בהוצאת ישיבת מעלה גלבוע)

כל חברה שבה מתאפשר רצח כזה ש"אין בו אשמים". גם אם לא מצאו את הרוצח – יש מציאות שאפשרה לרצח הזה להתקיים, וזה לא פחות חמור.

ועוד, תשעת הפסוקים  הללו, שדואגים לגופה אלמונית אחת, תקועים משום מה באמצע רצף של דיני מלחמה, שבה כידוע, מתים אנשים רבים. זו דרכה הגאונית של התורה להזכיר לנו שגם במציאות מדממת של מלחמה – כל הרוג הוא עולם ומלואו. וגם במלחמה, בעיקר במלחמה – אי אפשר להתעלם מדם על הידיים.

(יאיר אגמון בספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)

"כל הירא ורך הלבב"

בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, מפני הירא ורך הלבב. כשהוא חוזר, יאמרו "שמא בנה בית", "שמא ארש אשה". וכולם היו צריכים להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב, שעדיו עמו. שמע קול הגפת תריסין ונבעת, קול צהלת סוסים ומרתית, קול תקיעת קרנים נבהל, רואה שימוט סייפים ומים שותתין על ברכיו.

(ספרי לפרשת שופטים קצב')

[1]  כלומר אנשים זהירים די הצורך וערניים לשמור על חיי הזולת. חשבו, למשל, על נהיגה לא זהירה – משהו שקורה לכולנו והוא עלול להפוך אותנו לרוצחים בשגגה.

[2] כאן המקום להזכיר את דבריו של עמנואל לוינס, המרחיב את מושג האחריות לכדי אמת פילוסופית. לדבריו, כל אדם נושא על כורחו באחריות על האחר ועל כישלונותיו. הדברים האמורים כאן קרובים מאד לדעתו, אך בעוד הוא קובע את הדברים כאמת פילוסופית עקרונית, אנו נסתפק במושגי האחריות והאשמה הנובעים מכורח נסיבות החיים הפשוטים.