כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ,

לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן

כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת,

 כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.

(דברים כ', י"ט)

כי האדם עץ השדה. כבר ביארתי בספר היסוד כי יתכן בכל לשון לקצר לאחוז דרך קצרה כמו חמור לחם, רק מלת 'לא' לא יתכן להיותה נחסרת, כי הטעם יהיה להיפך, ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר 'ה״‎א' וכן הוא 'הכי האדם עץ השדה?' וזה הטעם איננו נכון בעיני, כי מה טעם לומר 'לא תשחית עץ פרי', כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך, ולפי דעתי שאין לנו צורך לכל זה, וזה פירושו: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה' והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה, וכמוהו 'כי נפש הוא חובל' כי חיי נפש הוא חובל.

(אבן עזרא שם, שם)

כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת: קלעריקוס והכורם פירשו אל תכרתהו, כי אולי תצטרך לו, כי יארכו ימי המצור ויחסר הלחם לאנשי המלחמה, ויצטרכו לפירות האילנות ודון יצחק ורבי עובדיה ספורנו ובעל מנחה בלולה פירשו כי ממנו תאכל כשתלכוד העיר, לכך לא טוב לך להשחיתו. ולדעתי לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות חשבונות להנאת עצמם, אבל בהיפך לכך ניתנה, לחזק בליבותינו החמלה והחנינה המתנגדות לתועלתנו. גם פילון וגם יוסף פלאביוס פירשו המצווה הזאת מצד החמלה והרחמים והרחקת האכזריות. ואשר אני אחזה לי הוא כי עיקר המצווה הוא שלא יכרות העץ אחר שאכל מפירותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממידת כפוי טובה, ולהרגילו שיאהב את המיטיב לו, ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקווה ממנו עוד תועלת. וקרוב לזה 'לא תתעמר בה תחת אשר עניתה'. וקרוב לזה היה משל הדיוט אומר בימי חכמי התלמוד (קמא צ"ב) 'בירא דשתית מניה מיא לא תשדי ביה קלא' (בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן).

(שד"ל שם שם)

כי האדם עץ השדה

כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע…
כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא שואף למעלה
כמו האדם הוא נשרף באש…
כי האדם עץ השדה
כמו העץ הוא צמא למים
כמו האדם הוא נשאר צמא…

 (מתוך: נתן זך – כי האדם עץ השדה)

על השפיטה בעולמה של יהדות

אליקים רובינשטיין

"שׂפטים ושׂטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק; לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שׂחד, כי השׂחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים; צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ…" (דברים ט"ז, י"ח). הצהרת האמונים של שופט בישראל היא (סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה) "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". פשיטא שאין חברה אנושית יכולה להתקיים בלא מערכת משפט; בטבע האנוש שזורים, למרבה הצער, סכסוכים – ובסיעתא דשמיא חלקם נפתרים בפשרה, אך רבים מהם טעונים הכרעה שיפוטית. הקמת בתי משפט היא גם אחת משבע המצוות האוניברסליות, החלות על כל בני אנוש ("שבע מצוות בני נח"). רש"י מדגיש את תפקיד השופטים – "דיינים הפוסקים את הדין", את הצורך למנותם "לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר", ועל כולנה, "מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק". אכן, חכמי ההלכה והמוסר (למשל הש"ך) דרשו את דברי הפסוק "שופטים… בכל שעריך" כלפי ביקורתו העצמית של האדם, ששעריו הם עיניו, חוטמו, פיו ואוזניו, ועל שמירתם עליו להקפיד וממילא יימנע מחטא. אך פשט הלשון, וגם פשט הצורך, הוא מערכת דין ודיין.

את סגולותיהם של הדיינים מתארת התורה במקום אחר, "ואתה תחזה מכל העם אנשי-חיל יראי אלהים אנשי אמת שׂנאי בצע… ושפטו את העם בכל עת" (שמות י"ח כ"א-כ"ב). מסביר רש"י – "אנשי חיל – ישרים, שאינם צריכים להחניף ולהכיר פנים, אנשי אמת – אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעים; שׂנאי בצע – ששונאים את ממונם בדין (קרי, שהם משלמים מעצמם כסף המגיע מהם)". עיקר הסגולות הוא איפוא המידות הטובות.

ועוד נאמר לדיינים (דברים א', ט"ז-י"ז): "שׂמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין-איש ובין אחיו ובין גרו; לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא". הקדוש ברוך הוא שנתן את המשפט – ועל כן אין לסור ממנו, וכביכול הוא בכבודו ניצב באולם המשפט: "אלהים נצב בעדת-אל".(תהלים פ"ב, א'). והשופט נדרש לאי תלות, לעצמאות, ואין עליו מרות בענייני שפיטה "אלא מרותו של הדין" (סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה). אכן, ייחודו של המשפט העברי – יש שקוראים לו היהודי – והוא בין השאר, בקדושתו, בהיותו משפט אלהי, והוא מיוסד על אדני מוסר, כמות שתיאר חברי הרב פרופ' אהרן נמדר בספריו החשובים "שיטת המשפט של ההלכה" ו"שיטת הפסיקה של ההלכה". כותרת ספרו המקיף של פרופ' נחום רקובר "סודו של המשפט העברי – צדק, משפט, יושר ורחמים" מצביעה על ההיברידיות המיוחדת של המאטריה בה עסקינן. הרב ירוחם לוואוויץ, המשגיח הרוחני ה"מיתולוגי" של ישיבת מיר בפולין/ליטא בין שתי מלחמות העולם מתאר את המשפט כאחד מעמודי היסוד של המוסר היהודי. טעם כולם עמם.

עסקינן במשפט כהלכתו, אך הוא איננו מנותק משיקולי חמלה ומידות טובות כמו יושר (במשפט הישראלי היום-תום לב). עד כמה ניתן למשפט ערך עילאי אפשר ללמוד מדברי חכמים (בבלי, שבת, י' א') "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" צאו וראו". איזו מעלה גדולה היא דין אמת לאמיתו, כדברי מורי השופט פרופ' מנחם אלון. ואכן, כגודל המעלה גם גודל האחריות.

מידותיו הטובות של הדיין כוללות את הוריית חכמים (משנה אבות א', א') "הוו מתונים בדין", והגמרא הוסיפה (בבלי סנהדרין ו', ב') "אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד כמה, אמר רבי חנן ואיתימא (יש אומרים) רבי שבתאי, כאשר ישא האומן את היונק" (בעקבות דברי הפסוק במדבר י"א, י"ב); כמו נשיאת היונק שאין לבוא עמו לעולם בטרוניה, כך הדיין כלפי הציבור.

כל אלה נשמעים כמובנים מאליהם. כל בר דעת שיישאל יאמר, כי דרכו של עולם מתוקן שתהא בו מערכת משפט הגונה וסבלנית, ואותה יש לכבד. אבל עדים אנו בישראל מזה שנים לשחיקה באמון בשפיטה, ובמיוחד בבית המשפט העליון, מצד ציבורים לא מעטים. שחיקה זו לטעמי אינה מוצדקת. איני בא לומר כלל חלילה שאין אפשרות ומקום לביקורת על מערכת המשפט. ככל מערכת אנושית עלולה היא לטעות, והרי לא אחת יש בתוכה רוב ומיעוט. אך הקולות שאנו שומעים, חלקם פרי שטיפת מוח פשוטה כמשמעה, הם קולות של קעקוע, לא של תיקון ובנין. על דברי הפסוק "ויהי בימי שׂפט השפטים" (רות, א', א') אומר רבי יוחנן (בבא בתרא ט"ו, ב') "אוי לו לדור ששופט את שופטיו". ישראל בנתה מאז קמה מערכת משפט מקצועית, נקיית כפיים, מוכרת בעולם ככזאת – אוכל להעיד על כך מקשרים עם בתי משפט עליונים במדינות רבות – והיא מהוה נכס אסטרטגי, פשוטו כמשמעו, למדינה. לכן חשוב לשמור עליה, בלי לנעול דלתי ביקורת בונה והוגנת, שהיא לגיטימית. אחת הטענות המרכזיות של ישראל כנגד הליכים בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג היא שיש לנו מערכת אכיפה, ובראשה בית המשפט העליון, אך גם היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי ואנשיהם, ולכן אין צורך בשפיטה "משלימה" לגבינו (זאת מעבר לטענה הכבדה של היעדר סמכות, לשיטתנו). קעקוע מערכת השפיטה הוא כריתת העץ שעליו אנו יושבים, ועל כן – חכמים, היזהרו בדבריכם.

אכן, בתי המשפט ככולנו זקוקים לענוה. עליה מלמדנו הרמב"ן באיגרתו הנודעת לבנו מעכו לקטלוניא) שהיא "מידה טובה מכל המידות טובות" (וראו עתה ספרו המרשים של הרב פרופ' עודד ישראלי רבי משה בן נחמן – ביוגרפיה אינטלקטואלית"). התבוננות עצמית ראויה ודרושה בכל עת.

סוף דבר, את נחיצות המשפט ואת המידות הטובות הדרושות לשופטים לומדים אנו מפי חכמינו, מחכמתם של פוסקים תורניים וגם מן העולם המשפטי הכללי; והשכל הישר גם הוא עמנו. ועל כל אלה, כבוד לבתי המשפט הוא אינטרס כללי של כולנו.

השופט פרופ' אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאה (בדימוס), בית-המשפט העליון

'צדק צדק תרדף': וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר, (שמות כג) 'ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים וגו'.'

(משנה פאה ח, ט)

ירושת הארץ תלויה בעשיית צדק

"צדק צדק תרדֹף": הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. ואין "צדק" אלא עיצוב כל היחסים של היחיד ושל הכלל על פי הדרישות של תורת ה'. תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, 'למען תחיה וירשת', ועל ידי כך כבר עשית את כל הדרוש להבטחת קיומך הגופני ("תחיה") והמדיני ("וירשת"). ההצלחה המדינית התלויה בעשיית משפט וברדיפת צדק קרויה כאן "ירושה" – "וירשת" – גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ, שהרי אין ספק שהפסוק שלנו דן בה. ודבר גדול למדנו כאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק.

(הרש"ר הירש דברים ט"ז, כ)

"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום": באיזו מלחמה מדובר?

'כי תקרב אל עיר': במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין 'כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו".

 (רש"י דברים כ,י)

…במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שפותחין לשלום, אבל במלחמת מצוה של שבעה עממין אין פותחין להם לשלום, כך פירש רש"י ז"ל. והנה הכתוב מדבר בסתם, כי תקרב אל עיר, ובוודאי כל עיר וכל מלחמה במשמע, ובין מלחמת הרשות ובין מלחמת מצוה פותחין שלום, חוץ מעמון ומואב, שהכתוב פירש בהם (דברים כג) 'לא תדרוש שלומם וטובתם'. ואפילו עמון ומואב שאין פותחין להם שלום, אם השלימו מעצמן מקבלין אותן, ללמדך כמה גדול כוח השלום. והנה פרשה זאת אזהרה לישראל שלא יעשו מלחמה עם שום אומה בעולם, עד שקוראין לה לשלום…

 (רבינו בחיי שם, שם)

לשלום. להרמב"ם (פ"ו ממלכים ה"ו) אחד מלחמת מצוה (ז' עממים) ואחד מלחמת הרשות (שאר אומות), אין עושין בהם מלחמה עד שקוראין להם לשלום עם קבלת שבע מצוות שנצטוו בני נח, וכתב הרמב"ן ולא הזכיר הכתוב קבלת ז' מצות, שכבר נאסר לנו בעובדי עבודה זרה 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם', ונ"ל שבמילת שלום עצמו נכלל גם קבלת ז' מצות, כי שם שלום נגזר מן פעל שלם, שהוראתו שלימות ותמימות הדבר, כשנמצא כולו כמו שראוי להיות ולא חסר ממנו כלום (פאָללקאָממען) והנה המדבר שאינו שומע גם לז' מצות האלה שמכללם עבודת אלילים בהכחשת מציאותו ית' ושפיכות דמים ושאר דברי גנות, אין זה מכלל אדם, והיה מרצון הבורא ית' לצוות את בני נח את שבע מצות אלה, לקנות עכ"פ שלמות זה לנפשותם, ולכן באה לנו הציווי לקרוא להם לשלום, בין שלום המדיניי וחברת בני אדם, בין שלום נפשות עצמם, והם ז' מצות קנין שלמותם.

 (הכתב והקבלה שם, שם)

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל… וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא <שפכה> שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.

(דברים כא)

ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו': וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן? אלא, שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו."

(משנה סוטה ט, ו )

רבנין דהכא (חכמי ארץ ישראל) פתרין קרייא (מפרשים את הפסוק -ואת דרשת התנאים במשנה) בהורג. ורבנין דתמן (חכמי בבל) פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג – שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג – לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.

(ירושלמי סוטה פרק ט, הלכה ו גמרא)

"כפר לעמך ישראל אשר פדית" – 'אשר פדית': על מנת כן פדיתנו, שלא יהיה בנו שופכי דמים.

(סיפרי פרשת שופטים, פיסקא רי)

"ופירשו חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו, שלא ימצא בדור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים, התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראויים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך…"

(פירוש המלבי"ם)