כִּי

תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ,

לֹא תַשְׁחִית

אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת,

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. (דברים כ, יט)

"ואותו לא תכרת, כי האדם עץ השדה". פירשו המפרשים

ז"ל כי חיי האדם ומזונו הוא עץ השדה, וכעניין שכתוב 'כי נפש הוא חובל' (דברים כד), ועל כן אנכי מצוך שלא תשחיתהו כי ברכה בו. ולפי דעתי ,כי האדם נמשך

אל לא תכרות ובאור הכתוב כי לא האדם עץ השדה שיבא מפניך במצור כמו האדם, ואין מפעולות

עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי ללא תועלת, ולכך אין לך להוציא כוח בזה לכרות עץ

השדה, אלא שתשמור מהשחית אותו ומהזיקו ותיקח ממנו התועלת, זהו 'כי ממנו תאכל' – ואם

אתה משחיתו, נמצאת מזיק ומפסיד התועלת.

 (רבינו בחיי דברים כ, יט)

שורש המצווה ידוע שהוא כדי ללמד נפשינו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק

בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי

מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של

חרדל בעולם ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל, יצילו כל דבר מהשחית

בכל כוחם, ולא כן הרשעים, אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים…

(ספר החינוך, מצווה תקל)

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – בשער העיר ובשער הנפש

יאיר אלדן

נושא הסמכות, מקורה, ביצורה

ומוסדותיה, עובר כחוט השני בפרשתנו. אנו מצווים למנות שופטים ושוטרים, לא לסור מדבריהם,

למנות מלך, לתחזק את מעמד הכוהנים והלוויים (הפרשת הזרוע הלחיים והקיבה ומתן תרומות

ומעשרות), לקבל מנהיגות של נביא אמת ולדחות את זו של נביא השקר, לצאת למלחמה בהוראת

מנהיגי העם והכהן משוח המלחמה, ולחייב את מנהיגינו להצהיר על אחריותם למציאת רוצחים

וניקיון כפיהם בהפעלת המערכת המשפטית (פרשת עגלה ערופה). המשנה במסכת סוטה (פרק ז', א-ב) קובעת כי:

"אלו נאמרין בלשון

הקודש: מקרא ביכורים וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כוהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך

ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם"

לעומת פרשת סוטה, ווידוי

מעשר, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, שבועת העדות ושבועת הפיקדון – הנאמרים בכל לשון

.

מדוע נאמרת חליצה בעברית

ופרשת עגלה ערופה בעברית דווקא?

עיקר ההלכה נלמד על ידי

המשנה בגזירה שווה מהמילים "וענו ואמרו" הנאמרות במעמד הברכות והקללות

על הר גריזים ועל הר עיבל: "וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל

קול רם: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר, וענו כל העם

ואמרו אמן, ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן, ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם

אמן, ארור משגה עיוור בדרך ואמר כל העם אמן…". כשם שהלויים ענו ואמרו בלשון

הקודש, כך גם בהבאת הביכורים שבה נאמר "וענית ואמרת" ובחליצה שבה נאמר "וענתה

ואמרה" ובפרשת עגלה ערופה, שבה נאמר על זקני העיר "וענו ואמרו" (פרשת

המלך ופרשת הכהן משוח המלחמה נלמדות בגזירה שווה ממקורות אחרים).

מה משמעותו של ההסבר הפורמלי

הזה? החלוקה במשנה מתבססת, כך נראה, על הפרדה בין אירועים בעלי אופי אישי לבין אירועים

בעלי אופי ציבורי מובהק. העברית היא הלשון הציבורית ולכן במעמד שיש לו השלכות ציבוריות,

או שהוא עצמו מעמד ציבורי, נערך הטקס בלשון הקודש ואילו מעמד שהוא אישי או מקומי בלבד

יכול להיאמר בכל לשון. חלוקה זו שופכת אור על הדרך שבה ראתה המשנה את מעמד התפילה ואת

פרשת סוטה, למשל, לעומת הדרך שבה ראתה את מעשה החליצה ואת פרשת עגלה ערופה. הראשונים

אינם אירועים בעלי השלכה ציבורית, אלא אישית או משפחתית ואילו האחרונים משפיעים ופועלים

בזירה הציבורית. כאן מתרחשת תופעה מעניינת – הגזירה השווה ממעמד הברכות והקללות על

הר עיבל והר גריזים איננה בדיוק "שווה" – קריאת המלך בתורה, נאום הכהן משוח

המלחמה והצהרת הזקנים בפרשת עגלה ערופה, כולם טקסים ציבוריים ומוסדיים הבאים לחזק את

המערכות המוסדיות (המלך, היציאה של העם למלחמה, ההנהגה המקומית של העיר) ואילו הטקס

הציבורי של קריאת רשימת הארורים מטרתו העיקרית היא מישמוע עצמי. "ארור"

מי שיעבור על איסור שלא ניתן לאכוף אותו, מכיוון שהוא מתבצע בדרך כלל בסתר. בצומת זה

מגולמת דרך השפעתה הדו-נתיבית של כל תרבות (והשפה היא בכלל זה) – הנתיב הציבורי שהוא

נתיב החוקים, הכפייה וההרתעה (ובשפה – כללי הדקדוק) והוא הנתיב הגלוי, לעומת הנתיב

האישי מכוון ההתנהגות שהוא נתיב הקונבנציות, המנהגים, הקטגוריות התרבותיות והוא הנתיב

הסמויי מן העין (ובשפה – למשל, הדרך שבה שפה משמרת תרבות פטריארכלית). במובן זה, "שופטים

ושוטרים תתן לך בכל שעריך" היא מצווה כפולה – במובן הציבורי היא מחייבת שופטים

ושוטרים בשער העיר, ובמובן האישי היא מחייבת שופטים ושוטרים בשער הנפש – האדם עצמו

ממשמע את הליכותיו.

שלושת האירועים בפרשתנו

הנאמרים בלשון הקודש הם אירועים לימינליים – הם מייצגים מצב שבו היסודות הרעועים של

מערכת הסמכות המוסדית נחשפים – רצח לא פתור מערער את האמון במערכת המשפטית והחברתית.

הוא מורה על היכולת לעשות דין עצמי תוך התעלמות מהענישה המוסדית החמורה. היציאה למלחמה

היא אולי המצב הפרדיגמטי של ההתנגשות בין האישי והציבורי ובו נחשפת ביותר יכולת או

אי יכולת השלטון להניע אנשים לפעולה. כך גם מינוי מלך המהווה איום על הסמכות האלוהית

ואשר הסמכות האלוהית מהווה איום תמידי על סמכותו הוא. בכל שלושת המקומות האלה, הלשון

העברית איננה מייצגת, אם כן, רק את הפן הציבורי של המעמד, אלא כפי שמלמדת אותנו הגזירה

השווה ממעמד הברכות והקללות – הלשון העברית גם מייצגת את התפקוד התרבותי של המישמוע

העצמי, של חדירת הסמכות אל תוך המערכת הנפשית שלנו עד כדי קבלתה כמובנת מאליה. דבריו

של בעל ספר החינוך על המצווה הראשונה של פרשתנו, מצוות מינוי שופטים ושוטרים, מבהירים

נקודה זו:

"שורש

המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון,

האמת".

חודש אלול,

שימיו "מובחרים יותר ומזומנים לתשובה" (קיצור שולחן

ערוך, סימן קכ"ח),

מזכיר לנו שוב את הקשרים המורכבים שבין הדרך שבה הסמכות הפוליטית והדתית מכוננת את

עצמה ובין "תשובה" ציבורית ואישית. מנקודת מבט זו, תשובה, ללא מירכאות, היא

מציאת איזון עדין בין זהות אישית אותנטית וזהות לאומית, בין שייכות לבין חירות אישית,

בין השתתפות לבין עצמאות.

מישמוע עצמי

מופיע גם, ואולי בעיקר, בתרבות דמוקרטית, והוא מלמד על הדרכים העדינות שבהן מעצבת תרבות

את תודעתם של אנשים. יש למישמוע עצמי קיצוני אלמנטים שליליים – יצירה של תודעה כוזבת

ואחידות חברתית משתקת, אבל יש לו גם אלמנטים חיוביים – הוא מבטא תשתית תרבותית משותפת

המבוססת על מנהגים, הליכות ודעות. המצב הפוליטי המיוחד שבו מצויה מדינת ישראל בימים

אלה גדוש באירועים מהסוג הלימינלי, בהם נחשף עד כמה רעועה היא התשתית של הסמכות הפוליטית

במדינת ישראל. פרשתנו מלמדת אותנו כי צליחה של אירועים כאלה מבלי שמוסדות הכוח הפוליטיים

יתמוטטו, מצריכה בסיס איתן – ציבורי ואישי גם יחד.

יאיר אלדן הוא

דוקטורנט בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בר-אילן.

"ולא תקים לך

מצבה אשר שנא ה' אלהיך": אין לסגוד לאבנים

מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את

ה', שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר 'ולא תקים לך מצבה' וכל המקים מצבה לוקה וכן

אבן משכית האמורה בתורה, אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם, לוקה, שנאמר 'ואבן

משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות

עליה. לפיכך אין עושין כן לה'…

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים

ו , ו)

"הירא ורך הלבב" – קטגוריה רוחנית, פסיכולוגית או מוסרית?

'ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא

ורך הלבב ילך וישב לביתו'.

רבי עקיבא אומר: 'הירא ורך הלבב' – כמשמעו, שאינו

יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה.

רבי יוסי הגלילי אומר: 'הירא ורך הלבב' – זהו

המתיירא מן העברות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן.

(משנה סוטה ח , ה)

וַיִּירָא יַעֲקֹב

וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  (בראשית לב,

ח)

'ויירא' – שמא יהרג,

'ויצר לו' – אם יהרוג הוא את אחרים.

 (רש"י שם, שם)

בחירת המלך: מצווה,

פשרה או שמא צורת השלטון הרצויה תלויה בנסיבות?

'ואמרת אשימה

עלי מלך': רבי נהוראי אומר הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר, שנאמר 'כי

לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם' (שמואל א' ח') אמר רבי יהודה

והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'

אלהיך בו'? ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם 'ככל הגוים אשר סביבותנו'. רבי

נהוראי אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה, שנאמר 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים

ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו' (שם).

(סיפרי שופטים פיסקא קנו)

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון

פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן

שאנו מקווים. מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל

האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח,

בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם

יתבסם ואנו נוכל כבר להכין לעצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב,

החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה.

 (אורות לראי"ה

קוק זצ"ל)

…ונראה דמשום הנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג

על פי דעת מלוכה, או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה,

ויש מדינה שבלא מלך היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות ע"פ מצות עשה,

שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל, נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה…  משום הכי, לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן

שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך…

(מתוך פירוש "העמק

דבר" לנצי"ב)

…ניתן לומר כי כל מקורות היהדות מאוחדים בדעה,

כי לעולם אין לראות בשלטון המדיני ערך מן הערכים היסודיים במציאות האנושית של קיום

התורה, אלא הוא מהווה סיפוק צורך הכרחי, המותנה בשלטון, מלכות או רשות, שסיכון רב כרוך

בהם, ולעולם יש לבחון אם אין שכרו של דבר יוצא בהפסדו.

(מתוך: "שבע שנים

של שיחות על פרשת השבוע" לפרופ' י. ליבוביץ ז"ל, עמ' 847)

"משרבו הרצחנים – בטלה עגלה ערופה"

כיצד יש להבין את דברי חז"ל אלה, בדבר ביטול "עגלה ערופה"

ו"מים מרים" בגלל ריבוי הרצחנים והמנאפים? התשובה היא כי מיצוות אלה הקשורות

בטקסי כפרה מרשימים, נערכו במקרים חריגים ביותר, ונועדו לסתום פרצות בגדר הקיימת…

כאשר נהרסות

אשיות חיי התורה והטהרה, כמו בימינו בהם מקרי רצח, שפיכות דמים, אינוס וניאוף הפכו

כמעט להיות כרוניקה יומית האמצעי התקשורת, ובמסגרת חברה בה רצחנים פועלים בגלוי, יש

אפילו משהו מגוחך ודוחה, כאשר ארגונים ועמותות מקדשים מלחמה כנגד תופעות אלה, ועינינו

הרואות כיצד מה שהיה בעבר מוסד משפטי ואקט בעל השפעה מתקנת, נעלם ובטל כאשר אין הדור

ראוי לו.

משל למה הדבר

דומה? לרבנות שהיתה יוצאת באיסור חמור על השימוש בסכין פגומה בידי הקצב השוחט חזיר;

והדברים אמורים גם כלפי המאבק עליו אנו שומעים חדשים לבקרים בחוצותינו, על פגיעה בקברים.

 (מתוך י. ליבוביץ : שבע שנים של שיחות על פרשת

השבוע, עמ' 858)