וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם

(במדבר י"ט, ב)

…מה שכתוב בפר' ואתחנן (ד ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החוקים, תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

(כלי יקר שם, שם)

זאת חוקת התורה – ביטוי זה מצוי עוד רק לקמן (לא, כא) בפתיחה להכשר וטבילת כלי מדין. יש צד שווה בהלכות האמורות שם ובהלכות פרה אדומה האמורות כאן. דין כלי מדין נועד להכשיר את כלי האוכל ל"טהרת גויות", וכעין זה פרה אדומה נועדה להכשיר את האדם ל"טהרת קדושות". שני אלה הם הלכות יסודיות לכל תורת הטהרה והדינים שנאמרו בהם הם תנאי בל יעבור לקיום הטהרה. באין אמצעים להחזיר כשרות לכלים וטהרה לאישים, אי אפשר לקיים את תורת הטהרה. ולפיכך שני אלה האם "חוקות התורה": תקנות הנובעות מהתורה והתורה גרמה להן. והנה נראה בהמשך הדברים – והדבר מתגלה כבר במבט ראשון – שפרה אדומה היא הכרזה מפורשת על רעיון הטהרה, ואין טהרה אלא חירות מוסרית שכל התורה כולה תלויה בה; ולי זה יובן עוד יותר הסגנון של דברי הפתיח: "זאת חוקת התורה"!

(הרש"ר הירש שם, שם)

היש נספה בלא משפט?

פנחס לייזר

המפגש עם המוות מזמין אצל כל אדם תחושות ומחשבות שונות ומעורר שאלות במישורים שונים. האדם המאמין גם שואל את עצמו, בעיקר כאשר אדם קרוב אליו נפטר בטרם עת, על מקומו של הקב"ה במוות זה ואיך עליו להגיב לאירוע טראגי הפוגש אותו.

למותם של נדב ואביהוא, בני אהרון, "בקרבתם לפני ה'" אין הסבר אחד משכנע. פרשנים שונים, החל מחז"ל פירשו את חטאם – או את העדר עוונם – בדרכים שונות ( נכנסו שתויי יין למקדש, הורו הלכה לפני רבם וכו'). גם ה"אש הזרה" פותחת פתח לדרשות שונות, וכאמור "דוד דור ודורשיו", האש הזרה לי ייתכן שהיא קדושה בעיני אחרים ולהֵפך.

רש"י, בעקבות חז"ל (בבלי זבחים קט"ו, ע"ב) וגם פרשנים אחרים מסבירים את דברי משה לאהרון "בקרובי אקדש", אחרי מות הבנים, כניסיון של נחמה, וזו לשון רש"י:

הוא אשר דבר… בקרֹבי אקדש', (זבחים קטו) היכן דבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט) – אל תקרי בכבודי, אלא במכובדי – אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

כלומר: קידוש הבית, המשכן, בעת חנוכתו, הוא על-ידי מכובדיו של הקב"ה, ומותם של בני אהרון במעמד זה מעיד על גדולתם.  לעומת רש"י, מפרש נכדו, רשב"ם, את המילים "בקרובי אקדש" לא כהסבר למה שקרה, אלא כתביעה מאהרון לעתיד, וזו לשונו:

ויאמר משה אל אהרן: אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש" – בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקב"ה "והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם… ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו". הא אם לא יצא – קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך, אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך. "ועל פני כל העם אכבד". זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו.

ואחרי תיאור תגובתו של אהרון, ממשיך רשב"ם:

וזהו מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאומרת שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה "ונקדש בכבודי" וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט, וכי היה מבשר הקב"ה למשה "עשו לי משכן" ובו ביום ימותו הגדולים שבכם?!

הרשב"ם, אם כן, מייחס את הביטוי "בקרובי אקדש" כתביעה המופנית כלפי אהרון ברגעיו הקשים ביותר ולא כנחמה על מות בניו. יתרה מזו: הרשב"ם אינו מעלה בדעתו שניתן לייחס לקדוש ברוך הוא משאלה של "התקדשות" על ידי מותם של קרוביו בעת חנוכת המשכן.

שני הכיוונים הפרשניים, של רש"י ושל רשב"ם, אינם קלים. גם הסיפור עצמו אינו קל; לייחס לקדוש ברוך הוא רצון להתקדש באמצעות מותם של קרוביו, בדומה לסוגיה במסכת ברכות העוסקת בייסורים של אהבה, בה נאמר "את אשר יאהב ה' יוכיח" מציב בפנינו בעיה לא קלה בהבנת הא-ל. לעומת זאת, נראה שהתביעה מאהרון לא להתאבל על מות בניו אלא להמשיך בעבודת הקודש כרגיל, היא בלתי-אנושית בעליל.

בנוסף למשמעות השונה המייחסים הסבא והנכד למילים "בקרובי אקדש", כלומר: האם מדובר בשני צדיקים שקידשו את ה' במותם או בתגובה המצופה מהנותרים שנפגעו ממוות זה, מביא רש"י שני הסברים, שמקורם במדרש ויקרא רבה למותם של בני אהרו, וכך לשונו: "ותצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה. כלומר: מותם של בני אהרון היה עונש.

פעמים רבות נוטים בני אדם להתייחס למותם של בני אדם בטרם עת "עונש" ואין ספק שלא מעט מקורות תומכים בתפיסה זו. לפעמים, רואים במוות לא בהכרח עונש על מעשי האדם עצמו אלא מעשיהם של אנשים אחרים, או ככפרה על עוונות הדור ("מיתתם של צדיקים מכפרת").

לפעמים, מעורר המוות תחושה קשה של חוסר צדק וכעס ולכן, כדברי עגנון, יש צורך בשיקום דמות הא-ל בעולם. לעומת הצורך האנושי המובן להסביר תופעות קשות, מלמדים אותנו קהלת (ט, ג) ומשלי (יג, כג):

הַכֹּל כַּאֲשׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵֽא.וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹ֣א מִשְׁפָּט.

ועל מילים אלה במשלי, מספר לנו התלמוד (בבלי חגיגה, ד ע"ב, ה, ע"א) סיפור על רב יוסף שהיה בוכה כשקרא פסוק זה, ועל כך ששליחו של מלאך המוות טעה בזיהוי האישה שהיה עליו "להרוג". מעבר למורכבות הגרוטסקית של הסיפור, יש כאן, לדעתי עמדה תיאולוגית אחרת הטוענת: איננו יודעים באמת "למה" זה קרה וכל ניסיון "להסביר" נוסע מצורך אנושי לא להתמודד עם הלא מובן.

ולכן, מה שנותר הוא למצוא את המשמעות של אירוע טראגי עבורנו ומה יש באפשרותנו לעשות. ולכן רש"י ורשב"ם מציעים לנו שני מודלים של קדושה:

נוהגים אנו, לעתים, להתייחס לאנשים שנהרגו או מתו כ"קדושים" – בנוסח האזכרה ("א-ל מלא רחמים"), אנו משתמשים בביטוי "במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע" – אנו מתייחסים לנספים בשואה כאל קדושים, באזכרה המקובלת לחיילי צה"ל אנו אומרים: "חיילי צבא הגנה לישראל אשר נפלו על קדושת השם, העם והארץ". גם אם נימנע מדיון מעמיק לגבי מטבעות לשון אלו, ברור לנו כי יש כאן קביעה "בדיעבד" של קדושה, בדומה, להבדיל, להכרזתו של אפיפיור זה או אחר כ"קדוש" על-ידי הכנסייה הנוצרית. מעניין שגם המושג "קידוש השם" השתרש בלשוננו לעתים קרובות כביטוי למותם של אנשים למען מטרה הנראית בעיניהם קדושה וחשובה. בתפיסה זו, מתקדש, אם כן, כביכול, שמו של הקדוש ברוך הוא, כאשר אחד מישראל מת או נהרג "על קידוש השם", ומכאן גם לשון הקדיש "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

יצוין כאן, בהקשר זה, פירושו המאלף והרדיקלי של ש"י עגנון ב"אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל":

…נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך, מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – יגדל כוח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה "וימליך מלכותיה" – שתתגלה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום.

כלומר, תפילת ה"קדיש" נועדה להשלים, כביכול, את הפיחות שחל במלכות שמים על-ידי מות אדם מישראל. תפיסת הקדושה, הנובעת מפירוש הרשב"ם, איננה מתייחסת ל"מותם של קדושים" ואינה מדברת על "קידוש השם" במובן המרטירי, אלא על יכולתו של האדם לקדש את השם בחייו, על-ידי שליטה מלאה בדחפיו וברגשותיו.

תפיסה זו של קדושה, המופנית לעתיד, והמתמקדת בחיים השואפים לקדושה בכל תחומי החיים, אכן תואמת, כדברי רשב"ם, את פשוטו של מקרא ועשויה להסביר את סמיכות הפרשיות בין פרשת מותם של בני אהרון והמשכה לבין הפרשה הדנה בבעלי חיים האסורים באכילה.

אהרון מצוּוה להימנע מהחצנת אבלו, ומעניין לצורך זה להשוות בין פירושו של הרשב"ם ל"וידם אהרון":

וידום אהרן. מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל, שכן כתיב ביחזקאל "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אֵבל לא תעשה. אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות.

לעומת אברבנאל:

נהפך לבו כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

והרמב"ן:

שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם "ואל תדום בת עינך"

תפיסה זו מלמדת אותנו שהשאיפה לקדושה כרוכה בהשלטת הביקורת התבונית, המוסרית והאמונית על הדחפים והרגשות. אהרון מצוּוה להמשיך לשרת בקודש, למרות הרגשותיו ורצונו לבטא את אבלו. הבדלי גישה אלו בין רשב"ם, רמב"ן ואברבנאל. לדברי הרשב"ם תגובתו של אהרון כמענה לדברי משה היא התעלות מוחלטת "אל-אנושית" על רגשותיו וכקבלה מוחלטת של הגזרה השמימית. דומני שעגנון מבטא כאן עמדה תיאולוגית אחרת: מותו של אדם הוא פגם במקומה של הקדושה בעולם ועל האבלים לתקן את הפגם הזה בעולם.

המבחן הגדול למנהיגות ולחברה כולה הוא ביכולתנו להשליט את תבונתנו, את ערכינו ואת צלם האלוקים שבנו, על הרגשות הקשים שאנו חווים. השאיפה לקדושה מחייבת איפוק וריסון וחמלה, אבל עשויה להפוך אותנו כיחידים וכחברה לראויים יותר לייעודינו כבני אדם וכיהודים. יחד עם זאת, כדברי עגנון, יש כאן התמודדות אמונית עם הפיחות שחל, כביכול, במלכות שמים בכל אירוע טראגי, וקידוש שם שמים בחיים הוא המעשה הדתי הנדרש כדי לשקם את מלכות שמים הפגועה.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" הוא פסיכולוג.

דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.

מגבלות הטומאה של בעלי-חיים ודיני שחיטה הם שלב בהתעלות רוחנית גבוהה יותר. "וזאת החיה אשר תאכלו": התחיל תחילה בהיתר המאכלים, וכן בדגים וחגבים, משמע מהראוי שלא לאכול שום בעל חי, לכן הוצרך להתחיל: "דברו אל בני ישראל לאמר: "זאת החיה אשר תאכלו", כי ההיתר הוא חידוש.

 (מתוך פירוש "תורת משה" לחת"ם סופר, מובא ע"י בנחמה ליבוביץ: עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 127)

תלמיד-חכם, איש רוחני, ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם רגשי הלב הצלולים. אף- על- פי שהשחיטה, ובכלל אכילת בעלי חיים, היא מוכרחת עדיין להיות נוהגת בעולם, מכל מקום ראויה מלאכה זאת להיעשות על-ידי אנשים שלא הגיעו עדיין למידה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים להיות פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בעלי חיים ברברית, ושיכנס בכל העניין הזה של אכילת בשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את העולם. וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות.

(מתוך אגרות הראיה לרב קוק זצ"ל, כרך א, איגרת קעח)

14 שנים לפטירתו של פרופ' ג'רלד קרומר ז"ל (כ"ג באדר), ממייסדי נתיבות שלום, איש חזון ומעשה.

לפני כמה שנים, בעצרת תמיכה בנשיא ריבלין שאורגנה ע"י תג מאיר, שאלה אותי מכרה: מה היה אומר ג'רלד היום? שאלה זו עולה אצלי פעמים רבות לנוכח התפתחויות מדאיגות בחברה הישראלית.

בעיניי, חשוב שגם מי שלא הכיר את חברי היקר ג'רלד יידע שהוא יזם את פרסום עלון "שבת שלום", כי הרגיש את החשיבות בהפצת קול ציוני-דתי ייחודי בבתי הכנסת. יוזמה זו היא רק אחת היוזמות המבורכות מתוך רבות.

ג'רלד היה אחד ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, קהילה שהדגישה את ערכי השלום והצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, ללא הבדל דת, גזע ומגדר.

כמו-כן, הוא עמד מאחורי הקמת בי"ס אפרתה בשכונת בקעה בירושלים, תוך מגמה להקים במסגרת החינוך הממלכתי-דתי בית ספר אינטגרטיבי המחנך לשלום, סובלנות ושוויון.

על אף היותו בעל השקפת עולם שאינה מקדשת אדמה ושטחים, בהיותו מודע למחיר הכואב שחש חלק גדול מהציבור סביב ההתנתקות מגוש קטיף, הוא ארגן בתשעה באב תשס"ה מפגש של שיח בגן הפעמון בירושלים בין דוברים בעלי עמדות שונות לגבי החלטת הממשלה תחת הכותרת "על אלה אני בוכיה".

רעיונות רבים עוד התרוצצו במוחו, אך שירת חייו באמצע נפסקה. והותיר לנו את השלמת המשימה, והמשך התקווה והעשייה למען חברה ישראלית צודקת החותרת לשלום עם שכניה

חבר, אתה חסר.

פנחס לייזר, עורך