מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

 מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה

 וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

(קהלת א'; ג', ט)

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גְּנָזוּהוּ? – מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְסוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה. תְּחִילָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ״ – וְאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הוּא דְּאֵין לוֹ. קוֹדֶם שֶׁמֶשׁ – יֵשׁ לוֹ. סוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״. מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״? – אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) [אֶלְעָזָר]: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.

(בבלי שבת ל, ע"ב)

מספרים על אלכסנדר מוקדון, שחכמי דורו שאלוהו, בשעה שהלך לכבוש ממלכות שונות בזו אחר זו, ובכל אשר פנה הצליח: מה תעשה אחרי שתכבוש את כל מלכי המזרח? – וענה, כי אז ילך לכבוש את כל מלכי המערב. – ואחרי כך במה תתעסק? – אשב על כיסא ממלכתי במנוחה שלימה. ובכן, שאלוהו שוב: אם כל מטרתך היא הישיבה במנוחה, הרי תוכל מיד להגיע למטרה; כי מי יפריע את מנוחתך, אם תרצה בכך עכשיו?

אכן, באמת רימה אותם אלכסנדר מוקדון בתשובתו. כי איש כמוהו אינו לוחם בשביל שיוכל לשבת אחרי כך במנוחה, אלא להיפך – הוא ישוב רגע במנוחה, כדי שתהיה ביכולתו להילחם אחר כך.

ולא רק אלכסנדר מוקדון, אך כל בני תמותה כך. האדם עמל בחיים – לא בשביל המנוחה אחר כך – אלא להיפך! נח הוא מעט, כדי שיוכל להמשיך לעמול. המטרה היא – העמל והיגיעה, והמנוחה – רק אמצעי לתכלית. ״‎מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ – שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״‎ (קהלת א, ג) – היתרון והתכלית בזה – ״‎שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״‎.

(הרב מ.א. עמיאל: לנבוכי התקופה א, ט"ז)

איש אשר רוח בו

פנחס לייזר

ספר דברים מסתיים כידוע במותו של משה וידועה המחלוקת בה עסקנו וגם הוזכרה בדבר התורה של דר' יונתן מוס על זהות הכותב את הפסוקים האחרונים של התורה בהם מסופר על מות משה; האם משה כתב אותם "בדמע", או שמא כתב אותם יהושע? בין פסוקים אלו, אחרי שתמו שלושים ימי הבכי והאבל על משה (לד, ח), מספרת לנו התורה (לד, ט): וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. לא ברור גמרי מה מקומו של הפסוק הזה, הרי אפשר היה לקרוא את התיאור על מותו של משה, על קבורתו במקום לא ידוע, על התאבלות העם עליו ועל ייחודו כנביא וכמנהיג גם בלי לאזכר את יהושע דווקא לפני שלושת הפסוקים האחרונים של התורה המפארים את משה ואת העובדה שלא קם נביא כמותו בישראל.

הנצי"ב, בפירושו העמק דבר, מסביר את הקשרו של פסוק זה דווקא בסמיכות למותו של משה, וכך לשונו:

ויהושע בן נון וגו׳. אז נתמלא רוח חכמה ביותר (כמו שכתבנו לעיל ל״א י״ד) שהיה כמו בנטות השמש זורח אור הלבנה. אמנם עוד לא בהלו אור הלבנה עד שהשמש שוקעת לגמרי. כך כשמת משה, אז נתמלא יהושע רוח חכמה.

כלומר: כפי שאת אור הלבנה אפשר לראות רק אחרי שקיעת השמש, אפשר היה להבחין ברוח החכמה של יהושע רק אחרי מותו של משה. במדרשים נמשל משה לשמש ויהושע לירח, כאשר מצד אחד אור הירח נובע מהשמש, אך יחד עם זאת השמש מאפילה על הירח. כמו-כן, די ברור מצד אחד שיהושע הוא "מלא רוח חכמה" כי משה סמך ידו עליו, אך מצד שני בני ישראל "שומעים אליו",  בגלל הציווי של ה' את משה.

יתכן גם שאולי פסוק זה בא להרגיע את העם ואת הקורא; משה אמנם נעלם, אך יש המשכיות ואכן אולי אין זה מקרי שהצמידו לפרשה זו, הנקראת בשמחת תורה את פרק א' ביהושע. ברור לנו שהיעלמותו של משה, כאשר עלה לקבל את הלוחות, הכניסה את העם לתחושה קשה של נטישה ולמשבר רציני. הצמדת ההפטרה מקבילה אולי לכך שאנחנו מצמידים את קריאת הפרק הראשון בספר בראשית לסיום התורה; הסוף איננו סופי, איננו משאיר ריק, אלא הוא מבשר התחלה חדשה.

כאמור, פסוק זה מזכיר ציווי של ה',  אותו ניתן למצוא לקראת סופה של פרשת וילך (לא, יד, כג):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ, וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

ובהמשך,  אחרי שהיתה התגלות של ה' בעמוד הענן,  מספרת לנו התורה (כג):

 וַיְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וַיֹּאמֶר: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

אמנם, הסיפור מתחיל הרבה לפני-כן: בספר במדבר (פרק כז), אחרי מותו של אהרון, מתבשר משה שהוא לא יכנס לארץ, אבל שניתנת לו האפשרות לעלות אל הר העברים ולראות את הארץ, לפני מותו. בשלב הזה, פונה משה אל ה' ומבקש (כז, טז-יז): "יפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה. אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה."

משה מודאג, מבין שהוא לא יכניס את בני ישראל לארץ המובטחת, אבל רוצה שיהיה המשך למשימת השחרור של העם, והוא יודע שזה לא יכול לקרות בלי "רועה"

את הביטוי המעניין "אלהי הרוחות לכל בשר",  מסביר רש"י, בעקבות מדרש ילקוט שמעוני: "אלהי הרוחת. לָמָּה נֶאֱמַר? אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, מַנֵּה עֲלֵיהֶם מַנְהִיג שֶׁיְּהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ (ילקוט שמעוני)". הוא מבקש מנהיג שיוכל להכיל את אותו "עם קשה עורף",  עם הטרוגני. וה' מגיב: הנה,  אין צורך במכרז או בפריימריז, יש לך את יהושע, וכך לשון הכתוב (יח- כא): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה: קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה." וכאן רש"י מפרש את המילים "אשר רוח בו", ע"פ מדרש ספרי במדבר: "אשר רוח בו. כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ, שֶׁיּוּכַל לַהֲלֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (ספרי)".

האמנם יש בתשובת האל היענות לבקשתו של משה? האם "איש אשר רוח בו" – דהיינו "שיוכל להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" זהה ל"שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". על פניו, יש כאן אולי שתי תכונות שונות ואף מנוגדות. דומני, אבל, שלא במקרה יש כאן בפירוש המדרשי הזה שרש"י אימץ עדות להקשבה "אלהית": אכן, יש צורך במנהיגות קשובה ומכילה המודעת לצרכים השונים, אבל יכולת ההקשבה וההכלה אינה סותרת את הצורך באומץ וביכולת להנהיג ללא מורא. הכלה אינה זהה לריצוי ולפופוליזם. לעתים, הקשבה אינה מתבטאת בהיענות לצרכי האחר באופן בו הוא מגדיר אותם. אולי מדגים האל למשה,  על פי קריאה מדרשית זו, את הכשל המנהיגותי שלו ושל אהרון שמונע ממנו להכניס את בני ישראל לארץ כנען; "כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר־צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן." "נלחצתם, אתה ואהרון, ולא יכולתם להקשיב למצוקת העם, ולכן נאלצתם להפעיל כוח כדי להוציא מים מן הסלע" ה' מדגים לו שנדרשת הקשבה מסוג אחר, ולפי זה לשקול, מה באמת יכול להקל על מצוקת העם.

אנו פוגשים את יהושע כאשר משה שולח את המרגלים לתור את הארץ (במדבר יג) כנשיא מטה אפרים בשמו המקורי הושע בן נון. אך, מסיבה לא ברורה, אחרי בחירת ה"מרגלים" ולפני הגדרת משימתם, מחליט משה לשנות את שמו של הושע ליהושע (יג, טז). עצם אזכור הוספת האות "י" לשמו דווקא לנשיא שבט אפרים מעניינת. נתקלנו בהוספת האות "ה" לאברם, והמרת ה"י" של שרי ל"ה". יעקב הפך לישראל. מהי אם כן משמעות שינוי השם?

רש"י מאמץ את פרשנות חז"ל (סוטה ל"ד): "ויקרא משה להושע וגו'. הִתְפַּלֵּל עָלָיו: 'יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים'". האם ניבא משה שעצת המרגלים תהיה שלילית וחשש שהושע יושפע מדעת הרוב? אך, בעצם כבר פגשנו אותו בספר שמות, כאשר משה מצווה עליו (שמות יז, ט) לבחור אנשים שילחמו בעמלק. וכמו-כן, אחרי שמשה יורד מההר (לב, יז) עם לוחות הברית, הוא מוזכר כמי ששומע את התרועות ואת הצחוק של העם ("בְּרֵעֹה") בהילולת העגל.

ובשמות לג, יא, כמי שהיה משרתו הצמוד של משה: וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה פָּנִים אֶל־פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל־הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. האם הוא מוזכר כיהושע גם לפני סיפור המרגלים על שם העתיד, או שמא משה קרא לו יהושע כך מהרגע שאימץ אותו כעוזרו, כי הבין שיש צורך מיוחד לייעד אותו כמנהיג ראוי ומתוך ידיעה שיש צורך לחזק אותו גם "כדי שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"?

לכאורה, מהמקרא אנו למדים שהמעבר בין משה ליהושע היה חלק. באגדה תלמודית במסכת תמורה (טז, ע"א) מסופר לנו סיפור קצת יותר מורכב:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך.

אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות לג, יא) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'?!

מיד תשש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להורגו

אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר (יהושע א, א) 'ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'

במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה.

אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.

אגדה זו מתארת את יהושע כאדם יהיר שאינו מוכן ללמוד ממשה ברגעיו האחרונים; הוא חשב שכבר אין לו מה ללמוד יותר ממשה ובעצם גם פגע ברבו בעמדתו היהירה. יהירות זו גרמה לו לאבד את אמון העם והדרך היחידה שנותרה לו כדי לאחד את העם ולהציל את עצמו היתה לצאת למלחמה. דומני שמנהיגים משתמשים לא פעם בתכסיס זה כדי להציל את עורם ולשמור על השלטון.

האם אנחנו לומדים מאגדה זו שגם מנהיג "מלא רוח חכמה" שנבחר ע"פ צו האל,  שהיה צמוד למשה רבנו ולמד ממנו כל השנים, מסוגל, מתוך רצון לפרוש כנפיים, לחטוא ביהירות ובחוסר רגישות? ואולי אין זה מקרי שהתורה מדגישה בין כל תכונותיו של משה את היותו ענו (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה". אך אולי מלמדת אותנו התורה בעיקר שכדי להנהיג, יש צורך בתכונות מסוימות המתאימות לאופי המנהיגות הנחוצה, אך גם בלמידה ממושכת מתוך הקשבה, רגישות וענווה, בימים ההם ובזמן הזה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום (מבראשית תשנ"ח עד ל"וזאת הברכה" תשפ"ג), הוא פסיכולוג.

"ישכֹן לבטח… ובין כתפיו שכן"

הפרשנות המסורתית, ספק פשט וספק דרש אגדי, מייחסת את הדברים האלה לעובדה שבית-המקדש בהר הבית הוא בתחום נחלת שבט בנימין – ואם בית-המקדש הוא משכן כבוד ה', הרי הוא שוכן בין כתפיו. אבל זה מעורר שאלה. נאמר "חופף עליו כל היום". כל היום? איזה יום? הכוונה איננה ליממה, זמן סיבוב הארץ על צירה; יומו של הקדוש-ברוך-הוא הוא הנצח. משמע, שמכן ה' הוא נצחי – והרי עינינו רואות שלא היה נצחי: המקדש חרב וחולל המקום הזה, ועומד עליו היום היכל זר. אבל יש מאמר מדרשי מפתיע (במדרש "פתרון התורה", אשר זכה לפרסום בדפוס רק לפני שנים אחדות בהוצאתו של אחד מחכמי דורנו, ר' אפרים אורבך). זה מדרש מתקופת הגאונים, אשר יש בו הרבה חומר ממדרשים אחרים המוכרים לנו, אבל גם מדרשים שאין אנחנו יודעים אם הם מקוריים או לקוחים ממקורות שאבדו לנו. והנה, במדרש זה נאמר משהו על "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". נאמר, שברכה נבואית זו של משה אכן נתקיימה, שהרי ההיכל העומד היום שם, היכל של אומה זרה, איננו מקום עבודה זרה. ההיכל הזה הוא מקדש לאומה שמכירה בייחוד ה' ומתכוונת לעבודת ה', גם אם לא קיבלה את התורה ואיננה עובדת את ה' בקיום המצוות. נמצא, שעדיין זה מקום מקדש לעובדי ה' באמת. הדברים האלו נאמרו בתקופת הגאונים, בתקופת שלטון הערבים על ארץ ישראל, ובוודאי קדמו למסעי הצלב, שבהם השלטון על הר הבית עבר לידי אלה שאינם בעלי אמונת הייחוד במובננו אנו.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע,  עמ' 140-141)

"ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה"

"עד היום הזה": שלא יקבר איש אצלו כענין שנעשה בבית אל, ושלא ידרשו בו שואלי מתים."

 (חיזקוני שם, שם)

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

(רלב"ג דברים ל"ד, ו).

נזכור שפולחן הגובל באליליות התפתח לא פעם על קברם של אנשים גדולים שפעלו רבות למען האנושות, ועל פי זה נבין את גדולת הקו האחרון הזה בתמונת חייו של משה.

(רש"ר הירש שם, שם)

…ובונין נפש (מצבת-זכרון) על הקבר והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל ד,  ד)

הדרן למחזור 25 של שבת שלום ומילים של פרידה

בעידודו של חברי היקר ג'רלד קרומר ז"ל, יצאנו לדרך בשבת פרשת בראשית תשנ"ח מתוך מגמה לחולל שיח תורני אחר בבתי הכנסת של הציונות הדתית. ידענו שיש עלונים רבים המופצים בבתי הכנסת ורצינו להשמיע קול אחר, קול של שלום, של צדק, של חמלה, קול של כבוד לכל אדם שנברא בצלם אלהים.

השמענו קול זה באמצעות כותבות וכותבים רבים ומעולים המחויבים לערכים תורניים אלו ובאמצעות מקורות מדרשיים, תלמודיים, פרשניים והגותיים מתקופות שונות. ניסינו להישמר מעיסוק ישיר בפוליטיקה מפלגתית ופרסונלית וגם השתדלנו לשמור על שיח מכבד ועל מחלוקת לשם שמים. דברינו הגיעו גם לאנשים ולקהילות החולקים על עמדותינו והשתדלנו לפרסם תגובות ביקורתיות של קוראים.

מתוך רצון לשמור על עצמאות מוחלטת, וכדי להפיץ תורה ערכית שאינה כפופה לשום שיקול כלכלי או פוליטי, לא קיבלנו מימון מפלגתי וגם נמנענו מפרסומות מסחריות. ההוצאות הצנועות של העלון כוסו, ללא כל התערבות, על ידי קרנות תומכות שלום ודמוקרטיה,  חברות וחברים. אנחנו שמחים שהצלנו להתקיים בדרך זו ואני מקווה שכך יהיה גם בעתיד.

באופן אישי, במשך כל השנים בהן ערכתי את שבת שלום, זכיתי ללמוד הרבה מכל מי שהיה לי לעזר ושבלעדיו לא הייתי יכול להתמיד במלאכה זו. באופן אישי, הרגשתי, אחרי 25 שנים, שהגיע זמני לפרוש ולהתחדש. ושגם לשבת שלום חשוב להתחדש ולהתרענן. אני שמח שאסתר אלכסנדר הסכימה לקבל על עצמה את עבודת העריכה, מודה לה על כך מקרב לב.

במהלך השנים בהן ערכתי את שבת שלום, דאג חברנו דני לזר לעריכה הגרפית, להכנה לדפוס ולהזנת האתר, בהתנדבות מלאה ואני מודה לו על כך.

כמו-כן, דאג חברנו הרי לנגבהיים בהתנדבות מלאה ברוב השנים למדרש חזותי מתאים לכל פרשה ואני מודה לו על כך מקרב לב.

גם דוב אברמסון תרם בעבר מכישרונו היצירתי לאיורים בעמוד הראשון של העלון ואני מודה לו על כך.

לפני כ-12 שנים, הוצאנו, חברי פרופ' צבי מזא"ה ואני, את הספר "דרישת שלום" המכיל מבחר מאמרים המבוססים על דברי תורה שפורסמו בשבת שלום ואני אסיר תודה לצבי על העבודה המשותפת.

מרים פיין דאגה במשך שנים אלו לגיוס המימון הנחוץ להוצאת העלון ולהפצתו ואני מודה לה מקרב לב על שיתוף הפעולה.

אני מודה לקרנות ולחברים הרבים שסייעו בכיסוי הפקת העלון והפצתו.

אני מודה גם לחברי הנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום על האמון ועל הגיבוי ועל כיבוד עצמאותי כעורך.

גם לבנבן, מגרפוס פרינט, מגיע תודה על שירות אמין, מקצועי ומסור בהפקת הגיליונות המודפסים.

הכותבות והכותבים המעולים שהתגייסו, בהתנדבות מלאה, לתרום מתורתם ומפרי עטם לשבת שלום, מגוונים מבחינות רבות; היו ביניהם רבנים ורבות, אנשי אקדמיה, חובשי בתי מדרש שונים. ההשתייכות המגזרית של הכותב או הכותבת לא היוותה שיקול לפרסום דבר תורה. ניסינו להקפיד על כתיבה ערכית ומכבדת על ידי אנשים המחויבים לתורה של שלום, צדק וכבוד האדם. גם לכם, חברות וחברים יקרים, אני מודה ומקווה שתמשיכו לתרום מפרי עטכם לשבת שלום.

ולכם, הקוראות והקוראים הנאמנים, שטרחו לתת לנו משוב שעזר לנו מאד, מגיעה תודה גדולה על אמונכם.

תם ולא נשלם, הסתיימה תקופה, השלמנו 25 מחזורים. כה לחי למחזור ה-26.

בהצלחה רבה, אסתר

שלכם

פנחס