"שישו ושמחו בשמחת תורה" – על ההבדל בין ששון לשמחה

שמחה היא בעת התחדשות הדבר

תיכף בראשית, לכן אומרים "שישו" על הסיום ו"שמחו" על ההתחלה.

(מובא ב"טעמי

המנהגים ומקורי הדינים" בשם הגר"א)

משה וצילו של משה

אריאל רטהאוז

הפסוקים

האחרונים של פרשת "וזאת הברכה", המוקדשים למותו של משה רבנו, מצטיינים

במיזוג מיוחד במינו של נימות מנוגדות.

מחד גיסא, בולטת מאוד מגמת השבח והערכה למנהיג הדגול

שלא היה כמוהו עלי אדמות, האיש ש"לא כהתה עינו ולא נס לחה"; אך מאידך

גיסא ברורה הכוונה להבהיר שגם האיש הגדול הזה היה כאחד האדם ולא יותר מזה: לא זו

בלבד שהוא נפטר מן העולם, אלא שמבחינות מסוימות גורלו היה אכזר יותר מגורלם של

אנשים פשוטים ממנו ופחותים ממנו בערכם. שכן הוא לא נכנס לארץ-ישראל, אלא ראה אותה

מרחוק, ואף לא זכה לנחמה שכל אדם זוכה לה בדרך-כלל: להיות קבור במקום ידוע שיקיריו

יוכלו לפקוד, כי ה' קבר אותו בגי "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

אולי דווקא לאור נימה כפולה זו (של הערצה גדולה

והצבת-גבולות כאחד) יש להבין את הפרשנות התמוהה, הניתנת במדרש לאחד הפסוקים

הנודעים ביותר בקטע החותם את התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו

ה' פנים אל פנים" (דברים לד, י).

פסוק זה הוא לפי פשוטו הצהרה חד-משמעית על עליונותו

המוחלטת של משה רבנו במעלות הרוח; אך למרבה ההפתעה היו בעלי-אגדה שהשתמשו בו דווקא

כדי לצמצם את גדולתו, כדי לטשטש את ייחודו הרוחני ולהשוות בינו לבין דמויות

מקראיות אחרות. בבבלי, במסכת "ראש השנה", מובאת מחלוקת בין רב לשמואל

בעניין חכמתו של משה. אחד משני בני-פלוגתא אלה (לא צויין מי) סבור שמעולם לא זכה

איש להגיע למעלתו של משה, כפשוטו של הפסוק שהזכרנו, ואילו האחר סבור שאכן היה מי

שהשתווה לגדול הנביאים בחכמתו: איש זה היה קהלת, ואת הפסוק "לא קם נביא עוד

בישראל כמשה" יש להסביר כך: "בנביאים לא קם, במלכים – קם" (שם, כא, ע"ב).

בדרך דרשנית דומה מפרשים את הפסוק ב"ספרי" (סוף פר' "וזאת

הברכה"), אך הפעם לא מדובר במעלות החכמה, אלא בנבואה ממש,

והאיש שהגיע למעלתו של משה הוא בלעם: "ולא קם נביא עוד בישראל –אבל באומות קם,

ואיזה זה? בלעם בן בעור". אמנם בעל-המדרש מציין שבשלושה דברים היה

"הפרש" בין נבואתו של משה לזו של בלעם (בקטע מקביל, ב"במדבר

רבה" פר' יד סי' לד, הסימנים המבדילים הם שישה), אך ביסודו

של דבר נערכת כאן השוואה מפתיעה למדי בין מעלתו הנבואית של משה בן עמרם, בחיר ה',

לזו של בלעם בן בעור – אותו גוי שבירך את ישראל בעל-כורחו, ושלא הצטיין בחדות-ראייתו

אפילו בהשוואה לאתונו.

השוואה נועזת זו הטרידה כמדומה לא מעט את חכמינו במשך

הדורות. דוגמה ברורה לאי-שביעות רצון ממנה הם דבריו הבוטים של רבי יצחק ערמאה (בעל ה"עקידה"),

שהביע זעזוע מעצם הרעיון שמישהו ירצה להשוות בין טהרה לטומאה (ולכן ניסה לתרץ את

המדרש בדרך מפותלת משלו): "כי הנה המאמר הזה הוא מהמבהילים מצד עצמו,

וגם סותרים בו מאמריהם המפורסמים והמקובלים לאמתיים" ("עקידת יצחק", בלק,

שער שניים ושמונים). בדרך-כלל הפתרון שהוצע לתמיהה שמעורר המדרש טמון

בהבחנה חדה בין נבואה אמיתית לשם שמיים לבין נבואה "מרושעת", היונקת

מכוחות הרוע, מעשה שהוא בעצם בגדר כישוף –

"מאגיה שחורה". פרשנות כזו מצויה בספרות הקבלית, אך היא גם מופיעה

במסגרת עיונית לא-מיסטית, למשל בפירוש האפודי ל"מורה נבוכים" (מאמר שני, פרק לה):

"שכמו שהגיע משה רבנו, עליו השלום, לשלמות הנבואה האמתית, כן הגיע בלעם לשלמות

הקסם כמו שאפשר למין האדם, לא לשלמות הנבואה".

בדורות האחרונים אנו מוצאים עיבוד מרשים, ציורי ונוקב

של רעיונות אלה בדברי רבי ברוך הלוי עפשטיין, בעל "התורה התמימה", המספר

על הדרך בה פירשו אותו מדרש תמוה בישיבת וולוז'ין:

"…בהסתופפי בצל אולפנא רבתא דקהילת וואלאזין,

נבואתו של משה לנבואתו של בלעם – א.ר.], על פי משל לנשר ועטלף,

יודעים גם כן שניהם, אבל הנשר יודע כדי להחבא והעטלף כדי להקיץ" ("תורה תמימה", סוף

"וזאת הברכה").

במשל זה, המיוחס לר' חיים מוולוז'ין, הסמליות הבסיסית

שבהנגדה בין ציפור-האור, הנשר, לחית-החושך, העטלף, אינה מותירה ספקות באשר למהות

הקשר בין נביא-ישראל לנביא-אומות-העולם. אמנם המדרש השווה ביניהם, אבל עשה זאת

כדרך שאנו משווים לפעמים בין שני הפכים גמורים. ברי הוא שלפי תפיסה זו יחסו של

בלעם אל משה הוא כיחס התשליל אל התצלום; בלעם הוא צילו של משה, תאומו או כפילו

המרושע היונק מכוחות האופל והטומאה, כשם שמשה יונק מכוחות האור והטהרה.

פרשנות זו למדרש איננה היחידה האפשרית, כמובן. אדרבה,

נראה שיש לתפיסה ההפוכה, זו הרואה בהשוואה בין שתי הדמויות הודאה בכוחו הנבואי

האמיתי של בלעם, לא פחות סימוכין בטקסטים. במדרש "במדבר רבה" נאמר

בפירוש שאלוהים ביקש "שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר 'אילו היה לנו

נביא כמשה, היינו עובדים להקדוש ברוך הוא'; ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן

בעור" (שם). משמע, שבלעם נשלח לגויים כנביא-אמת כדי להחזירם בתשובה, שהוא היה

"נביא כמשה" ממש, ולא נציג כוחות האופל.

מגמה זו של התייחסות חיובית יותר לבלעם בולטת במדרש

אחר, המובא בבבלי במסכת זבחים (קט"ז, ע"א):

"…כשניתנה תורה לישראל, היה קולו [של ה'] הולך

ההמון אשר שמענו?…אמר

יברך את עמו בשלום'" .

כאן בלעם יוצא מקו-הצל לגמרי, ומתקרב לאורו של משה.

אמנם הוא מכונה, לפי שגרת הלשון, "בלעם הרשע", אך תפקידו בפועל זהה

לתפקיד של משה רבן של ישראל: לפאר ולהאדיר את ה' יתברך שמו. בנימה אוניברסליסטית

גלויה, מדרש זה משווה בין מעשהו של משה בהצגת התורה בפני בני-ישראל למעשהו של בלעם

בהצגת התורה לגויים: בלעם כבר איננו מקור לברכה כפויה ואמביוולנטית, אלא בזכות

הבהרותיו מברכים כל גויי הארץ את בני-ישראל על "החמדה הטובה", שהוצאה

מבית-הגנזים של הקדוש ברוך הוא וניתנה להם.

כדי להבין את פשר ההשוואה בין משה לבלעם אין צורך, אם

כן, ליצור דיכוטומיה מוחלטת בין טהרה לטומאה, בין אור לחושך, בין נביא למכשף. אפשר

גם להניח שבעלי-המדרש ב"ספרי" וב"במדבר רבה", מתוך עמדת

פתיחות כלפי האומות ותרבותן, ראו את בלעם כדמות לא-דמונית דמות של נביא-אמת (אם

גם מסוכסך עם עצמו) המסוגל לשמוח בשמחתה של תורה בדיוק כפי שאנו ששים בה עכשיו,

בעיצומו של יום זה.

ד"ר אריאל רטהאוז הוא

חוקר ספרות ומתרגם

קוראים מגיבים (לגיליון נצבים-וילך)

על גיוס החרדים

כלפי החרדים יש טענות דם. מה

הם אומרים?!

א. דמוגרפיה.

התחזיות: רוב ערבי במדינה תוך

02 שנה. ריבויי החרדים (0.5%) פירושו פי 031 בעוד מאה שנה. לחילונים ריבוי שלילי.

רוב החרדים חיילים (דו"ח ועדת טל). לציונית דתית ריבוי, אבל נמוך.

רוב היהודים בצה"ל הם

דור רביעי של חרדים. לכן חרדיות = מאמץ קשה וחשוב יותר.

פגז בלבנון גרם לפרס להפסיד

בבחירות. ברק הפסידן בדיכוי המרד הערבי. 03% ערבים יביאו למשפט שירשיע כל שוטר

הגון. מוטב אז לחייל להחזיק במטאטא (ועו"ד) ולא ברובה. אז גם יגדל תהליך

ההתאזרחות ה"הומאני" לערבים.

ב. שנאה.

שומרי המצוות שנואים (פסחים מח),

הסיסמות "מסע עלוקות", "דרוס כל דוס" אינן ריקות.

1.

בחינת טענת השנאה בהנהגת הצבא.

ציוני דתי מתגייס ברצון לצבא.

ומתנדב יותר ליחידות מובחרות ולקורסים.

06 שנה אין דתי במשרה פיקודית

מאלוף ומעלה.

ישובים דתיים במלחמת השחרור

הוזנחו פי 01 משיעורם בארץ.

הפלוגה הדתית (היחידה) במלחמת

השחרור הושמדה בקרב משטרת עיראק סודאן (בהעדר חיפוי).

בהסתערות הצבא הסורי על

המשקים הדתיים בעמק הירדן יחידת פלמ"ח שכנה התערבה ב…אסוף השלל?!

איזו ועדת חקירה דנה בהפקרת

בני ישיבות בקרב "סולטאן יעקוב"?! האחראי קודם לרמטכ"ל ולראשות

ממשלה. זהו גם היחס להתיישבות היהודית ביש"ע. אם דמם ורוד, מהו צבע דם

החרדים?! .

למי יפנו החרדים בקשר לניסוח

הפקודות בעניני דת ושמירתן? מי יציג וישפוט ענינם?! חילונים!

2. בחינת הטענה ביחס המשווה

למיעוטים הערבים.

החרדים "מנצלים המדינה". נניח שנכון. אך גם

הערבים. סכנתם לקיומנו גדלה. נציגיהם גלויים. לגביהם – שקט!!

ג.

הצבא מחנך

מחקרים (מרדכי בר לב ז"ל ומכון סאלד) מלמדים

שהציונות הדתית (בפיתוי וכפיה) מאבדת רוחנית שליש מבוגריה בצבא.

ד. מטרות לאומיות.

טענתינו שלפני אלפיים שנה

חיינו כאן, גרועה מטענות הגרמנים על ארצות הסלבים משם גורשו מאוחר מאתנו (נדידת

העמים). אם יטענו כך ישמעו מגוחכים.

צידוקנו – נתינת הקב"ה.

הטענה מזיקה כשנשמעת מעוזבי תורה. החילונים בנוכחותם, ביוזמם הגירת גויים

לארצנו(דילול עמנו), מקלקלים את טענות הצידוק לישיבתנו בארץ בעיני אלוקים ואדם.

לחימה.

עקב התלות בערבים, מנהל הצבא

מלחמות "הומאניסטיות" המאהילות את האדם במקום את צלמו. הפקודות אוויליות

ומסוכנות ("טוהר הנשק"… ). האם מוצדק לדרוש לסכן חיים למען ערכים

אליליים?!

דב מאיר

ירושלים

ד"ר חיים רובינשטיין

משיב:

בעקרון מסכים מר דב מאיר עם

הטיעון המרכזי של דברי, כי הציבור המכונה "חרדי", אליו מתיחס "חוק

טל", הוציא את עצמו מכלל הציבור היהודי הבונה את ארצו, ואינו מוכן לסכן את

נפשו בעדה. מסקנה זו, המשותפת לשנינו, מכניס ציבור זה לקטגוריות המצוטטות במאמרי

מהרמב"ם ומעמיד את חוק טל כ"מכשיר את השרץ".

שאר טענותיו, מצויות, במרחב

שבין הנלעג למרושע. את אשר אירע במלחמת העצמאות אני משאיר להיסטוריונים, אך הטענה

שגדוד הטנקים שנקלע למארב הסורי ליד הכפר סולטן יעקב, הופקר, כי חייליו היו תלמידי

ישיבות "הסדר", היא יותר ממרושעת. מי שמאשים את זולתו בשנאה, חייב קודם

להביט בראי. דליים שיועמדו מתחת למכתב זה לא יספיקו להכיל את השטנה, השנאה והחרדות

הכלולות בדברים הכתובים. יש פער מדהים בין ה"משימות" שהכותב מציב לצבא

לבין הנכונות לשרת בו.

הגיע העת למחוק מלשוננו את

הדיכוטומיה המעוותת המנסה לסווג את היהודים ל"דתי" ו

"חילוני". מי מחזיק ב"דתומטר",היכול לשקלל מעשי יהודי זה מול

רעהו? "צופה ויודע סתרינו" לא נאמר על בן-אנוש. היהודים, מצויים על רצף

שבין מי שמשתדל לקיים כמה שיותר מצוות ויש מי שאינו מתכווין לקיימן למרות שבהכרח

הוא מקיים חלקם. יש מקום לכולם בהתמודדות על הזהות היהודית, אך הדברים הכתובים

למעלה מרחיקים ולא מקרבים. אם יש בסיס לאחווה היא בשותפות, בהקרבה, ובאחריות

ההדדית, ולא בהתרסה ועמידה מנגד.

והעורך מעיר:

א.    

אין ספק, כפי

שכתבנו, שתחושת הסולידריות היא קריטית לקיומה של חברה. אך, כאמור, היא לא תושג

באמצעות חקיקה בלבד ובוודאי שדרושה כאן השקעה שנועדה להגדיר מהיסוד את המכנה

המשותף הקיומי עליה מושתתת החברה ולמענה היא מוכנה להיאבק.

ב.    

כמו-כן,

אין ספק שהטלת דופי בציבור שלם והאשמתו הגורפת ב"שנאת דתיים" ובהפקרתם,

אינה עשויה לתרום לתחושה של סולידריות. אני מניח ומקווה שהכותב מייצג בנקודה זו את

עצמו בלבד.

ג.     

למיטב

ידיעתינו והשקפתינו, "הומניות" ו"טוהר הנשק" אינם ערכים

אליליים; הם מייצגים את המסורת התורנית בתפארתה ובמיטבה, למרות שבימים אלו נשמעים

בחוצות קולות צורמים ומדאיגים מנציגי ציבור שומרי מצוות. דרכיה דרכי נועם וכל

נתיבותיה שלום.