"וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

(שמות ג, ב)

'וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא' (שמות ב, ב)

ומה טוב ראתה אמו של משה?
חד אמר: הגון לנביאוּת, ואחרים אמרו: נולד כשהוא מהול.

ועוד אמרו: בשעה שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אורה.

וחת אמרה: עטף מבטה של האם את התינוק בידיעתה 'כִּי טוֹב הוּא'

וניטע בו הכוח לממש את הטוב הצפון בו.

(ארנה פילץ, דרשוני כרך א)

הרש"י הראשון- לא מה שחשבתם

אבידן פרידמן

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל.  ומה טעם פתח בבראשית? משום: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

לא, זאת לא טעות. לא חשבתי שאנחנו נמצאים עכשיו בפרשת בראשית, למרות שבהרבה מובנים אנחנו עדיין תקועים בשמחת תורה של תשפ"ד. נכון, לכאורה, נראה מוזר ולא מתאים לדבר על הרש"י הראשון בספר בראשית בתחילתו של ספר שמות. אבל האמת היא שדווקא הפרקים הראשונים בספר שמות, הפרקים שנמצאים לפני ההתחלה ה"נכונה" של התורה לפי קושייתו של ר' יצחק, מקשים על השימוש הנפוץ שנעשה בדרשה הזאת, ומחייבים אותנו גם להבין אותה מחדש, ובעקבות כך, את כל התורה כולה.

על פי ההבנה הפשוטה והנפוצה של הדרשה, ר' יצחק מחולל הפיכה של ממש בדבריו. הוא לוקח את פתיחת התורה שהיא הסיפור הכי אוניברסלי והכי מכיל שיש, ומבין אותו כסיפור לאומי וגם לעומתי. במקום ללמוד מסיפור הבריאה את חשיבות המשותף שיש לכל בני האדם (כפי שעושה המשנה במסכת סנהדרין), ר' יצחק מסביר שהסיפור הוא כלי הסברתי כנגד טענותיהם של אומות העולם שתוקפים אותנו על ה"כיבוש", סיפור שבא להצדיק למה מגיע לנו ולא להם להיאחז בארץ.

לפי ההבנה הזאת, הפרקים הראשונים של ספר שמות מהווים בעיה רצינית. אפשר בהחלט להבין שכדי לבסס את החיבור שלנו לארץ, חשוב לא רק לדבר על בריאת העולם, אלא להמשיך ולתאר את  כל התלאות שעברו אבותינו בארץ חמדתם. חשוב לשמוע על לך-לך ועל מערת המכפלה, על יצחק שחופר את הבארות שהפלשתים סתמו, על יעקב ועל בית אל ובית לחם. ברור שלכל אלו יש משמעות חשובה ב"לתת להם נחלת גויים". אבל איך ר' יצחק יכול להסביר את סיפור הגלות, העבדות, והשעבוד? איך זה קשור לתשובה שלנו לטענותיהם של אומות העולם? לשם מה צריך את זה?

כשמעיינים במקור המדרשי לדברי רש"י, מגלים משהו מפתיע. הנמנען הנכון לשאלות הנוקבות הללו אינו ר' יצחק, אלא רש"י עצמו, שיצר מדרש חדש על ידי חיבור מדרשים אחדים וחידושים שהוסיף מדעתו. דבריו המקוריים של ר' יצחק נמצאים במדרש תנחומא, ומסתיימים עם הציטוט מספר תהילים, בלי תוספת הפירוט של טענות אומות העולם ותשובתנו אליהן.

"אמר ר' יצחק: לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהחודש הזה לכם. ולמה כתב מבראשית? להודיע כח גבורתו, שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים." (תנחומא בראשית יא)

רש"י לא רק הוסיף לדברי ר' יצחק, הוא גם השמיט מהם את המילים 'להודיע כח גבורתו', ובכך שינה לחלוטין את מוקד הדרשה. ר' יצחק עצמו התמקד ברישא של הפסוק- 'כח מעשיו הגיד לעמו'. הקב"ה מתחיל מבראשית כדי להגיד לעמו את כח מעשיו, את כח גבורתו. דרשתו אינה מתייחסת בכלל ל"נחלת גוים" בסוף הפסוק, וממילא, השאלה כיצד תחילת ספר שמות מבססת את הטענה לאותה נחלה נופלת.

לדרשתו של ר' יצחק, החליט רש"י להלחים מדרש אחר:

"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים".  מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני? מפני אומות העולם שלא יהיו מונים את ישראל, ואומרים להם: הלוא אומה של בָּזוֹזוֹת אתם ,וישראל משיבים אותם ואומרים להם: ואתם, הלוא בזוזה היא בידכם! הלא: "כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם." העולם ומלואו של הקב"ה, כשרצה נתנה לכם, וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו. זהו שכתוב: "לתת להם נחלת גוים" – הגיד להם את כל הדורות". (בראשית רבה א:ב)

לעומת ר' יצחק, ר' לוי מתמקד בסיפא של הפסוק, ב"נחלת גוים", ולשם כך, הוא מביא את הדו-שיח ביננו לבין העמים. אבל גם על דרשתו של ר' לוי איננו יכולים להקשות מספר שמות, כיון ששאלתו לא הניחה שהמקום הנכון להתחיל את התורה היא בשמות פרק יב. ר' לוי בא רק להסביר למה התורה מתחילה עם סיפור הבריאה. אין לו צורך להצדיק את הפרקים הראשונים בשמות, ואפילו לא את סיפורי האבות.

אם כך, הקושיה שלנו היא לא על ר' יצחק ולא על ר' לוי, אלא על רש"י, ועל כן כדאי שנשים לב לעוד שינוי קטן אך משמעותי שרש"י הכניס. כשר' לוי מדבר על החלטת אלוהים להנחיל את הארץ, זה רק עניין של רצון: "כשרצה…וכשרצה." אלוהים הוא אדון העולם, ולכן הוא יכול לתת את הארץ למי שהוא רוצה, ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל כשרש"י "מצטט" את המדרש, הוא מוסיף כמה מילים לפני עניין הרצון: "הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו." הרצון של אלוהים אינו סתם קפריזה. "לאשר ישר בעיניו" אין הכוונה "לכל מי שבא לו לתת" אלא "למי שמגיע לו", כדברי הפסוק "והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה" (שמות טו:כו).

ועם ההוספה הקטנה הזו, רש"י מצליח באופן אלגנטי ביותר להפנות את הקושיה ששאלנו עליו- "למה צריכים את זה"- אל לא אחר מאשר הקב"ה. הרב יונתן זקס קורא לזה "הקושיה שאיננה נשאלת" בליל הסדר, אך שאין מנוס ממנה, וזאת קושיה שמקורה בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים. "יודע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם…" (בראשית טו:יג). למה עוד מימי אברהם, התכנית האלוקית היא ששעבוד ועינוי חייבים להקדים את ירושת הארץ? למה ההיסטוריה היהודית לא הייתה יכולה להסתדר בלי שמות פרקים א-יא? למה צריכים את כל זה?

יש תשובה חלקית בתוך הפסוקים עצמם, שמהדהדת בדיוק את דברי רש"י. "כי לא שלם עון האמורי עד הנה". הקב"ה לא יכול לקחת את הארץ מהאמורי ולתת אותה אלינו סתם ככה. הוא ירצה רק כאשר ישולם עוונם, רק כאשר הם כבר לא יוגדרו מי ש"ישר בעיניו".

ועד אז, הקב"ה מעביר את עם ישראל סדנת חינוך אינטנסיבית וכואבת כדי לצרוב כמה שיותר עמוק בתודעה הלאומית את הרגישות הנדרשת, כדי שאנחנו כן נצליח להיות מי ש"ישר בעיניו". יש מחלוקות רבות אודות הסיבה של שעבוד מצרים- האם היה זה בגלל חטא כזה או אחר. אבל אודות התכלית המעשית של השעבוד, השאלה "מה אנחנו אמורים ללמוד מזה ולעשות עם זה", התורה לא התקמצנה במילים. על חובת אהבת הגר, ואיתו היתום והאלמנה, התורה חוזרת שוב ושוב, 36 או אולי 46 פעם, "כי גרים הייתם במצרים".

סיפורי ספר שמות (וגם בראשית), אם כן, אינם באים כהסברה אל מול אומות העולם ואינם באים להוכיח שהארץ הזאת מגיע רק לנו ולא להם. הם באים ללמד אותנו, להזכיר לנו ולהזהיר אותנו  לגבי מה שנדרש כדי שנהיה ראויים להיות כאן בארץ המובטחת – "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך" (דברים יב:כח).

אבידן פרידמן – רב ומחנך. מייסד- שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף, הפועלת מתוך אחריות לערך עליון של חיי אדם, ולהפסקת מכירת נשק ישראלי שמסייע לרצח והשחתת העולם.

איך נוצר מנהיג

"ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולו לבדו נתכנו עלילות"(שמואל־א ב,ג):

אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו.

ועוד דבר אחר: כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם.

(אבן עזרא, שמות ב', ג')

   המסתורין שבמעבר ממחנה למחנה

אין התורה מספרת כיצד הגיע משה, המגודל אצל בת פרעה, זה אשר כל שערי העולם הזה פתוחים לפניו, לידי החלטה לעזוב את מעמדו הרם, את אפשרויותיו לעתיד מזהיר, ולהיספח למחנה החלכאים והנדכאים, אשר על פי לידתו – אך לא לפי חינוכו ומנהגי חייו – הוא שייך אליהם. אין התורה מגלה, אם היו אלה לבטים ממושכים ומלחמות פנימיות כבדות, או אם החליט פתאום – ומיד הייתה החלטתו איתנה. אין התורה רומן פסיכולוגי ואין בה לספק סקרנות ביוגרפית. כל הנאמר על המעבר ממחנה למחנה הוא פסוק אחד בלבד: "ויגדל משה ויצא אל־אחיו וירא בסבלותם…".

(נחמה ליבוביץ, עיונים בספר שמות בהוצאת הסוכנות היהודית)

שמות

עוד לפני שמטיל עליו א-לוהים את השליחות הגדולה, משה כבר מגלם את מהותו, הרמוזה בשמו: למשות, להציל, להושיע.

… אין זה מקרה שהפרשה המספרת על ראשית התהוותו של משה כמנהיג, פותחת דווקא ברשימה של שמות. משה קיבל את שמו המיוחד מבת פרעה שמשתה אותו מן המים, וכשמו כן הוא. במהלך חייו הוא לומד להתמסר לגורל ולייעוד הטמונים בשם הזה, ובהתמסרותו הטוטאלית לשליחותו ולבני עמו הוא מעמיק ומעשיר את משמעות שמו – מחלץ, מוביל ומושיע.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף')

"…וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם…"

זהו המקרה הראשון של אי-ציות אזרחי המתועד בהיסטוריה: סירוב למלא פקודה שנתן האיש החזק ביותר באימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק, פשוט מפני שהיא לא מוסרית, לא אתית ולא אנושית. 

מן הכתובים משתמע שהן עשו זאת בלי רעש וצלצולים. כשפרעה דרש מהן להסביר את התנהגותן, הן  ענו: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (א, יט), כלומר הנשים העבריות יולדות עוד לפני שהמיילדת מגיעה. על כך לא הייתה לפרעה תשובה. הנון-שלנטיות של ההתרחשות כולה מעלה על הדעת ממצא בולט באשר לחסידי אומות העולם בימי השואה: הדבר היחיד המשותף לרובם הגדול הוא שהם סברו שאינם עושים שום דבר מיוחד.  לא פעם, זהו אות ההיכר של גיבורים מוסריים: שהם אינם רואים עצמם גיבורים מוסריים. הם עושים מה שהם עושים מפני שכך מצופה מכל אדם לעשות. לכך מכוון הכתוב, כנראה, באומרו "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים": בלקסיקון של התורה, "ירא אלוהים" הוא אדם בעל חוש מוסרי.

… סיפור המיילדות הוא חלק מחזון רחב יותר, המובלע בתנ"ך כולו: שהזכות עליונה על הכוח, ושאפילו עם אלוהים עצמו אפשר לריב את ריב הצדק; והרי את זאת הסמיך אלוהים את אברהם לעשות. הריבונות שייכת בסופו של דבר לאלוהים, ועל כן כל מעשה או פקודה אנושיים העוברים על רצונו הם חריגה מסמכות. רעיונות מהפכניים אלה נמצאים בפילוסופיה הפוליטית של המקרא.

(הרב יונתן זקס ב'שיג ושיח')

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת

בְּנֵי הַבַּיִת אֲשֶׁר

מֵאָז לֶכְתּוֹ שֶׁל אָחִינוּ אַחֵר

לֹא שָׁבוּ לְאֶרֶץ מְגוּרֵי אֲבִיהֶם.

וְהַבַּיִת הֵחֵל מֵאָז לָשׁוּט,

מִטַּלְטֵל בֵּין קָנֶה לְקֶצֶף

וַאֲרֻבָּתוֹ מְעַשֶּׁנֶת בְּטִרְדָּה.

קִמְטֵי חַלּוֹנוֹתָיו קְמוּצִים

כַּחֲרַכִּים דְּרוּכִים לַקְּרָב.

וְהַבַּיִת רֵיק, מַיִם אֵין בּוֹ,

אַךְ עֹגֶן צִפִּיָּה

טֶרֶם הֻנַּח.

אפרת ביגמן – מתוך: מרחב מוגן