וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה

וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא

ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט

אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת

רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו

לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ.

(שמות ה, כ-כא)

והוי דן את כל האדם לכף זכות…

ירא

ה' עליכם וישפֹּט

– יראה החמס העשוי לנו, והוא עליכם שאתם גרמתם אותו, כי על ידכם אנו נמאסים

ונבאשים בעיני פרעה כריח רע, וישפוט בינינו, כי הוא אלהי המשפט ולא יבטיח דבר שלא

יעשנה, גם מאמינים אנחנו שה' נראה אליכם, אך אל פרעה לא דיברתם כהוגן, כי החריתם

את אפו עלינו, כאילו שמתם חרב בידו להרגנו. ואמר 'בעיני' סמוך אל הריח, כי חמשת

החושים יתחלפו זה בזה, כמו 'ומתוק האור' (קהלת יא, ז), והנה כל זה דיברו השוטרים מוקצר רוח לפי שהיו בצרה

גדולה ולא יכלה רוחם להאריך במחשבות השכל, אבל לא מחוסר אמונה.

(רבי

יצחק שמואל רג'יו שמות ה, כא)

…אנשים אלה, אשר גוויהם ספגו את המכות שנועדו

לאחיהם – חלוצים היו לאותם אצילי דורות גלות עתידים, הם "זקני היהודים"

של קהילות ישראל, אשר באו בא למען אחיהם המעונים. אל נא נחשוב להם אפוא לעוול, אם

נתערער אימונם בשליחות משה ואהרן לאחר תוצאות אלה.

(הרש"ר הירש שמות ה, כא)

לכבוד בתי

באר,

 ליום הולדתה

מהתבוללות להצלה – חוזה היציאה ממצרים

רונן אחיטוב

פרשת המלון היא אחת

הפרשות המסתוריות בתורה. ננסה לפענח חלק מסודותיה להלן.

וַיֵּלֶךְ משֶׁה

וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי

אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמשֶׁה לֵךְ

לְשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ

כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח

משֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה

מִצְרָיִם וַיִּקַּח משֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל

משֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי

בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא

יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי

יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן

לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ

בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח

צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי

חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז

אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. וַיֹּאמֶר ה' אֶל

אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר

הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. (שמות ד, יח–כז)

חז"ל, ובעקבותיהם

כל פרשני המקרא המסורתיים, חילקו את הפרשה הזאת לשני חלקים נפרדים כפי שחילקנו

בגוף הטקסט: שליחות משה למצרים – וסיפור "חתן דמים" במלון. הסיפור המוזר

שבחלק השני, בו מבקש ה' להמית את משה שליחו או את בנו, התפרש בידיהם כעונש על

השהיית המילה של הבן, וכסיפור שהקשר שלו לשליחות למצרים רופף ושולי: "רַבִּי

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶּׁה

הַצַדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה" (משנה נדרים ג, יא, ועיינו שם בגמרא לא

ע"ב).

פירוש זה קשה משתי

סיבות: ראשית, החטא של השהיית המילה אינו מפורש בכתוב. שנית, קשה להתעלם מהקשר בין

שני חלקי הפרשה – בין האיום על פרעה לבין הסכנה למשה. ננסה כאן לדון בפרשה כולה

כביחידה אחת.

הקושי שבחלק השני בולט

לעין וכבר הזכרנוהו. אך מסתבר שגם בחלק הראשון יש קשיים לא מבוטלים, ועיקרם נובע

מחוסר ההתאמה שבין פרשתנו לבין שאר הסיפורים על משה ומשפחתו: ראשית, משה יוצא

למצרים, אבל לבסוף הוא נפגש עם אהרון בהר האלוהים שבמדבר. לא נאמר לנו מה עלה

בגורל הנסיעה למצרים.

שנית, בפרשה שלנו נראה

כאילו ציפורה ובניה מגיעים למצרים, ומן הסתם יוצאים ממנה עם משה; אך בפרשת יתרו

מתברר לנו שמשה שילח את אשתו והשאירה בבית אביה יתרו, והם נפגשים שוב בהר האלוהים

שבמדבר, ככתוב

וַיִּקַּח יִתְרוֹ

חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ

אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב

פַּרְעֹה. וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל משֶׁה אֶל

הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. (שמות יח, ב-ה).

עד כאן קשיים. מכאן – ניתוח

הפרשה.

בולט לעין, כי בתחילת

הפרשה מופיע השורש שו"ב שוב ושוב. משה שב למדיין ומבקש לשוב

למצרים, לאחיו או לארץ מצרים. בכך נחשפים מוקדי הזהות של משה: משפחתו שבמדיין, אחיו

שבמצרים וארץ מצרים עצמה. מול מוקדים אלו, הקוראים למשה לשוב אליהם, עומדת השליחות

שהוטלה עליו מאת הקב"ה, שליחות שאינה קוראת למשה לשוב אלא אדרבא, לצאת לדרך

חדשה. בפרשה מופיעות, לפיכך, שלוש סיבות למסעו של משה ממדיין למצרים, וכל אחת

מחייבת אופי שונה למסע:

א.     

משה רוצה לפגוש את אחיו שבמצרים ולראות העודם חיים. מדובר כאן בביקור

במצרים, שבכוונת משה לצאת אליו לזמן קצר בגפו.

ב.     

משה רוצה לשוב לחייו הקודמים במצרים, שהרי מתו מבקשי נפשו. כאן מדובר בחזרה

למצרים על מנת להשתקע שם, כלומר במעבר של משה על משפחתו למצרים.

ג.       

משה נשלח למצרים ע"י הקב"ה, כדי לדרוש מפרעה לשלח את העם וכדי

להכותו כאשר יסרב. כאן מדובר במסע של משה לבדו, המחייב אותו להיפרד ממשפחתו לפרק

זמן ארוך יחסית ולהתפנות כולו למשימה הלאומית.

בין הסיבה השנייה

לשלישית מסופר כי משה לוקח את אשתו ואת בניו על החמור. נראה כי משה הכריע והחליט

להעביר את משפחתו למצרים. בכך מביע משה את שאיפתו לחיים שקטים ופשוטים ככל האפשר

במצרים, ארץ מולדתו שממנה גלה למדיין. אמנם הוא לוקח עימו את מטה האלוהים, כדי

לעשות בו את האותות, אך נראה שכוונתו היא להסתפק בעשיית האותות לעיני העם, ולהשאיר

את המשא ומתן מול פרעה בידי אחיו אהרון או בידי שליח אחר. בכך הוא ממשיך את ניסיונות

ההתחמקות שלו מהשליחות, שהגיעו לשיאם בדבריו "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"

(פס'

יג).

לאור ניתוח זה, נראה

כי פס' כג, שבו נאמר "וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי

וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ -הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", אינו

מכוון רק לפרעה – אלא גם למשה עצמו! לא רק פרעה מסרב לשלח את העם, אלא גם משה, בניסיונות

ההתחמקות שלו עושה כן. לכן, בשורת המוות "הנה אנוכי הורג את בנך בכורך"

מכוונת ראשית כל כלפי משה עצמו, ופרעה יטעם אותה רק בסוף עשר המכות.

אם כנים דברינו,

שהמאויים במוות היה בנו בכורו של משה – גרשום – והוא בנו של משה שמלה ציפורה, הרי שבניו

של משה לא היו נימולים. מה משמעות עניין זה?

המילה מוכרת כביטוי של

זהות לאומית ושל נאמנות לברית עם הקב"ה, ככתוב "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר

תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל

זָכָר" (בראשית יז י). הימנעות משה מלמול את בניו משקפת את כוונתו להתרחק

מברית הגורל עם אחיו ועם אלוהיהם. אמנם הוא התעניין בהם, וחש אליהם מחויבות

מסוימת, ובעבר אף הכה מצרי שפגע באחד מאחיו, אך משהיגר למדיין ביקש להתרחק מהם

ומגורלם; יתכן שגם הבגידה שלהם וההלשנה לפרעה גרמה לכך. הוא מעדיף לחיות כגר בארץ נוכריה,

וקורא לבנו בשם המבטא העדפה זאת. המסע למצרים, כפי שראינו, אינו משקף בהכרח

התעניינות בגורל בני עמו אלא רצון לחזור לארמון פרעה ולהשתקע בו, שעל כן לוקח עימו

משה את משפחתו.

החמור והמלון הם

מוטיבים שכבר הופיעו בבראשית מב, כז. שם מבינים אחי יוסף כי יד אלוהים התערבה

בגורלם ואומרים זה לזה "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (שם פס' כח). גם משה וציפורה אמורים להסיק מסקנה דומה מהסכנה המתרגשת

עליהם במלון, אך משה אינו מוכן להודות בטעותו. ציפורה בת מדיין היא שמכריעה

במקומו. דווקא היא כורתת את ערלת בנה ומכריעה כי היא ובניה שותפים בברית עם ישראל

ואלוהיו. בכך היא מצילה לא רק את חייו של גרשום, אלא את השליחות כולה. מעתה מתגייס

משה, בעל כורחו, למשימת הישועה הלאומית שישא בה בשארית חייו. לצורך משימה זו הוא

חוזר למדיין ומפקיד שם את משפחתו עד שישלים את המוטל עליו. אחר כך הוא מתחיל מחדש

את המסע למצרים, הפעם לא בלוויית אשתו ובניו אלא בלוויית אחיו אהרון, השותף עימו

בצוות ההצלה. משה איננו "צדיק", אלא בעל תשובה!

ד"ר רונן אחיטוב

ממצפה נטופה ומהמדרשה באורנים.

התנהגות מוסרית היא אבן בוחן ליראת אלוקים

וַתִּירֶאןָ

הַיְלָדִים?

(שמות א,

טו-יח)

…מי שעומד

בניסיון כזה, ומשליך נפשו מנגד ומוכן ליהרג ולא לעבור, בידוע שיש אלוקים בלבו,

אלוקי אמת… "יראת אלוקים" במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם שנברא בצלם,

ואם אין יראת אלוקים בלבו, בלב הנכרי, מונה אותו הכתוב בכך, ונחשב לו הדבר כבגידה

בכל חובותיו. הנה אברהם אומר: "כי אמרתי רק אין-יראת אלהים במקום הזה,

והרגוני על דבר אשתי".

משמע,

שלעולם יראת אלוקים ישנה בין אומות העולם, ומי שחשוד על כך שאיננה בלבו, חשוד גם

על כל המעשים הרעים. וכן נאמר בעמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים

אחריך – ואתה עיף ויגע – ולא ירא אלהים." ויושם לב לכך, שבכל ארבעת המקומות אשר בהם

הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד של נכרי) ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים או

יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנהגות אל

בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי היחס אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא

הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלוקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה

"ותראנה המיילדות את האלוקים" נראה שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו.

 (נ. ליבוביץ:

עיונים בספר שמות, עמ' 32-33)

…רמת

המשפט במדינה נמדדת – לא לפי זכותו של האזרח, העשיר, ושל מי שקשריו עומדים לו,

ומייצגים אותו בשעת הצורך – אלא לפי קב הצדק המגיע לגר מחוסר ההגנה.

והשוואה גמורה

של הגר לאזרח היא תכונת יסוד במשפט העברי. במשפט העברי – לא המולדת

שבע מצוות בני נח – היתה לו יהודה למולדת. עיקרון

זה מנתק את כבוד האדם ממקריות הלידה והגורל, וכל מקום שהתורה מכריזה על עיקרון זה,

שם היא מזכירה את חיי העבדות של אבותינו במצרים. כי במצרים תחילת עצתם היתה – צמצום זכויות הזרים העבריים, ובעקבותיו, כמאליהם, באו

עבדו קשה ועיניים אכזריים. וכן הדבר בלכ מקום: עיוות הדין הוא ראשית לכל חטאת.

(הרש"ר הירש שמות א, יד – פרנקפורט מאה -19, אקטואלי גם

בישראל תשס"ט)

ותרא אותו כי טוב הוא

ראב"ע

וספורנו ורמבמ"ן ואחרים פירשו כי יפה הוא, כי לא הבינו איך ייתכן לומר על ילד

הנולד שהוא טוב. ורשב"ם פירש כי נולד לסוף ו' חדשים, והסתכלה בו וראתה שהוא

נשלם בצורתו והוא בר קיימא, ולא נֶפל.

ולי נראה

ברור כי פירוש "טוב" כמשמעו, וקוראים 'טוב' לתינוק כשאינו בוכה וצועק,

ואם היה צועק לא היה אפשר לצפנו, כי נהיה קולו נשמע מרחוק, ומפני שהיה טוב יכלה

לצפנו.

(שד"ל ב, ב)

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר… וַתֵּרֶא

שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

…לא "משוי", מי שנמשה מן המים, קראה את שמו, אלא "משה"

– המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה

המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח

כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך,

וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מוֹשֶה.

ועוד: שמו העברי יעלה תמיד על לבו את מוצאו. אין זאת אלא הנסיכה נועצה באמו, כיצד

להביע רעיון זה בשפת עֵבר. לולא כן, יהתה קוראת לו שם מצרי. בכל אלה ניכרת אצילות

הנפש של מי שהצילה את משה.

(הרש"ר הירש שמות ב, י)