"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ"

(במדבר ט"ו, ל"ב)

מה הייתה המלאכה שעשה המקושש? 

מעבודתי רבת השנים עם יושבי מדבריות העולם, כיועץ בנושא פיתוח מקורות מי תהום, הגעתי למסקנה שפירוש המילה 'מקושש עצים' הוא חיתוך עץ למקלוני קש. המקלונים הללו דרושים לבדואים ודומיהם על מנת להחיות את האש מהגחלים של המדורה.

ברוב המקרים אלו הם הבדואים הזכרים היושבים סביב המדורה ואילו הנשים עומדות עליהם לשרתם. בעת עמידתן הן מחזיקות פיסת עץ שממנה הן חותכת קיסמי עץ דקים. עם תום הסעודה הגברים פונים לאוהלים שלהם ואילו הנשים מכסות את הגחלים באפר (רמץ). לפני שהגברים מתכנסים שוב לארוחה הנשים מסירות את הרמץ ושמות את הקש (קסמי העץ הדקים) שהן קוששו על שרידי הגחלים ומנפנפות במניפות עשויות בד או עור עד שהקש מתלקח ועליו הן מפזרות ענפי עץ דקים ועליהם גזרי עץ עבים יותר.

ניתן להסיק מכאן שחטאו של המקושש במדבר בשבת היה לא של איסוף עצים אלא של הכנת מדורה ולכן דינו היה סקילה.

פרופסור אריה שמעון איסר

על רחב הזונה מיריחו – מתוך ההפטרה

מרדכי בק

"…וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב—וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה.  וַיֵּאָמַר, לְמֶלֶך  יְרִיחוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ, אֶל-רָחָב לֵאמֹר: הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ, אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ–כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, בָּאוּ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ; וַתֹּאמֶר כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי, מֵאַיִן הֵמָּה. וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר, בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ–לֹא יָדַעְתִּי, אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים…” (יהושע ב', א'-ה')

"וְלִשְׁנַיִם הָאֲנָשִׁים הַמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ, אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, בֹּאוּ, בֵּית-הָאִשָּׁה הַזּוֹנָה; וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם אֶת-הָאִשָּׁה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם לָהּ. וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים, וַיֹּצִיאוּ אֶת-רָחָב וְאֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ וְאֶת-אַחֶיהָ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, וְאֵת כָּל-מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ, הוֹצִיאוּ; וַיַּנִּיחוּם–מִחוּץ, לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.” (יהושע ו', כ"ב-"ג)

קשה למצוא נשים העוסקות בזנות בתנ"ך.   תמר התחפשה  לאחת מהן כדי לפתות את יהודה וללדת לו בן (אחד מהבנים – פרץ – התחיל את השושלת  של המשיח (בראשית ל"ח). הבת היחידה של יעקב נאנסה, והאחים שלה חפשו נקמה ושאלו שאלה רטורית:  "הכזונה יעשה את אחותנו?”(בראשית ל"ד, ל"א).  פרסומו של שלמה המלך כגאון בא לידי ביטוי במשפט של שתי הנשים  "נשים זונות".  שתיהן טענו שהתינוק הוא שלהן. הראשון בנביאי תרי עשר, הושע, מצווה להינשא וללדת ילדים לזונה בשם 'גומר'. לפי  חז"ל  שמה מרמז על העובדה שכל אלו שבא אליה "גמרו" בתוכה (פסחים פ"ז), למרות שלא ברור האם היא באמת הייתה זונה או רק נכתב כמשל לשחיתות של בני ישראל.

היום חשים באמביוולנטיות שיש כלפי הזונות בחברה האנושית.  לפי מה שכתבה  פרופ' דבורה ברנשטיין הסוציולוגית: “הדיון על זונות נע בין שני קטבים.  מצד אחד אישה שמתעסקת בזנות נחשבת כקורבן האולטימטיבי, מצד שני היא נראית כאשה עצמאית ששולטת בגופה ובהחלטותיה יותר מנשים אחרות.” (הארץ ספרים יוני 2009). אבל בין אם הן מעלות בנו רגשי רחמים או גורמות לנו להעריץ אותן, הזונות  זוכות לתגובות נלהבות ביותר מאותם גברים שכותבים עליהן או ביקרו אצלן או גם וגם.                          

למרות זאת בכל האזכורים של פרשני התנ"ך העוסקים בזונות, אף אחד אינו נוקב בשמה של רחב. אצל חז"ל, כששני חכמים דנו ביכולות שלה, הם ציפו שאפילו אִזכור  שמה בלבד, די בו,  או לפי הדברים של רבי יצחק "כל האומר 'רחב רחב' מיד ניקרי" (דהיינו רואה קרי) למרות שהאשה עצמה כבר מתה 1,200 שנה לפני כן (מגילה ט"ו א). רחב פיתתה גברים אפילו רק דרך אזכרת שמה כשמשמעותו מתייחסת למשהו בלתי מוגבל. אולי הדבר מרמז על ההיקף והמגוון הרחבים של הקליינטים שלה. הקליינטים שלה גרמו לחז"ל להגיד ש"אין לך שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה " (זבחים קט"ז), והמקום שלה "ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת.”  (יהושע ב', ט"ו). נתן לה את האפשרות  לקבל קליינטים גם מתוך העיר וגם מחוצה לה, כולל כנופיות של פשע – או לכל הפחות גנבים שכנראה גם הם באו מבחוץ (ספרי זוטא במדבר). למרות שהיא הייתה אהובה מאוד בקרב האצילות, היא כנראה לא נמנעה גם מהליסטים.

עד ששני גברים מרגלים מבני ישראל הגיעו אליה כפי שאנו קוראים בספר יהושע, היא הייתה כבר בת חמישים (זבחים קט"ז) אבל אין זה בטוח אם היא הייתה כבר אשת עסקים עצמאית או עדיין סתם זונה. אם באותו שלב היה לה כבר עסק משלה, הרי שזה  נותן לנו תמונה לגבי כוח העמידה שלה, שלא לדבר על העצמאות שלה למרות היותה אשה.

רחב משחקת תפקיד מכריע בסיפור הכיבוש של ארץ כנען.  גם כאן חז"ל מגלים דמיון ספרותי ראוי לשבח. בהתייחס לפועל "ותצפנו" שמשמעותו הפשוטה היא הטמינה אותו בלשון יחיד, והיה צריך לומר "תצפינם" בלשון רבים .

חז"ל מזהים את שני המרגלים כפנחס וכלב. כלב כבר מכיר, הוא היה שם שלושים ושמונה שנים קודם לכן. ועוד כלב בזמנו ידע איך להסתיר את הכוונות הפנימיות שלו מיתר המרגלים אבל לא את הנוכחות הפיזית שלו, ואילו לפנחס הכהן הנלהב הייתה היכולת להחביא את עצמו כמלאך (תנחומא על פ. שלח א'). כך שכשבאו החיילים של מלך יריחו, רחב הייתה צריכה להחביא רק את כלב. מדובר כאן באישה שידעה איך להסתיר את הקליינטים שלה הן מנשים כעוסות והן מפוליטיקאים כעוסים. 

רחב מודאגת – כמו שאר השכנים מיריחו – מכך שבני ישראל יהיו בעלי כוח שיוכיחו את עצמם בשדה הקרב. היא גם מאמינה שאלוהי ישראל נמצא עִם העם שלו, והיא רוצה להצטרף אליהם כפי שניתן להבין מדבריה: "נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה  אימתכם עלינו וכי נמגו כל יושבי הארץ מפניכם" (יהושע ב', ט').

רחב בולטת יותר מנשים אחרות כולל הנשים בעלות המקצוע העתיק ביותר בעולם. היא באה במגע עם מגוון רחב של גברים, עשירים ועניים, אריסטוקרטים ופועלים.

 על השאלה כיצד היא הגיע לעיסוק הנ"ל כמקצוע התנ"ך לא עונה, אבל דבר אחר ברור, היא אינה נתפסת כקורבן.

 להיפך היא נראית כשולטת במצב ואף יותר מזה. היא מצילה לא רק את חייה אלא גם את חיי כל המשפחה הענפה והגדולה שלה (יהושע ב', י"ג). יותר משהיא מעוררת את הרחמים שלנו, הנרטיב שלה דורש את הערצה שלנו. מסתבר שהאני האמיתי שלה, בניגוד לתפקיד שהסביבה מטילה עליה, מרמז על המודעות הרוחנית החזקה שעל פיה היא מתנהלת. והיא זו שמביאה אותה להכיר, בכוחו ובנוכחותו של אלוהי האויב, אלוהי ישראל. איך זה שמכל אזרחי יריחו רק היא תופסת את מה  עומד להתרחש?  האם היא מבינה שהכיבוש הקרוב הוא עונש של עקשנותה של העיר? האם הסיפור הזה אמור להדגיש את המסר של התורה גם במקומות אחרים לגבי הקשר בין התנהגות טובה להתנחלות בארץ?

  חז"ל מוסיפים עוד דרגה בשכר שקבל האתר התיירותי המפורסם ביותר של יריחו. הם השיאו את רחב ליהושע, כובש ארץ כנען. איך זה נראה לעולם? האם זה עוד סיפור שבו המנצח לוקח את הכול, כולל את הנשים? או אולי יש כאן משהו עמוק יותר הרואה בבחירתו של יהושע לשאת את רחב הזונה לאשה, מפתח להבנת הכיבוש המוצלח של הארץ?

האם רחב הזונה היא משל למצב של בני ישראל? בעת ההיא בני ישראל או לפחות הוריהם, הדור של יוצאי מצרים, כמו רחב, היו מנוצלים בידי אחרים, עבדים לכוח העליון של העולם העתיק?  האם גם הם היו קרבנות של רצונם של אחרים, וחייהם היו כחפצים בידי אדוניהם?  אחרי 210  שנים של עבדות במצרים, ניתן היה לחשוב שהעבדות הינה הטבע השני שלהם.

דמותה של רחב הייתה להם כמשל מושלם של מישהי המורגלת לדרך חיים נלוזה במיוחדת לכאורה, אבל  בחרה למרוד כנגד הגורל, מה שאנו מכנים היום "בעלת תשובה”. מישהי שלוקחת את גורלה בידיה  ומשנה את תפיסת עולמה ואמונתה כדי להיות קרובה יותר לאלוהים. העובדה שרחב היא חלק ממקצוע נתעב ומעם מקולקל, רק מדגישה את העוצמה של הבחירה שהיא עשתה. הנישואים ליהושע אותם חזו חז"ל עבורה, מגלים לנו את ההזדהות שלהם עם דרכה. אשה ששברה כל הטאבואים כדי ליצור חיים חדשים, שאינם מושפעים מעברה, המצליחה לקחת חלק חשוב בעתידו של העם החדש אליו הצטרפה.

הערה נוספת המסייעת ומחזקת את הטענה המוצגת כאן. את הכנות בתשובתה של רחב אפשר למדוד דרך קריאה אחרת לגבי החיים המוקדמים שלה. כשהתחילה את חייה כזונה היא הייתה לפי חז"ל בת עשר, ולא הייתה לה אפשרות להחליט על גורלה בעצמה. ההחלטה הזאת נעשתה כנראה על ידי הוריה או על ידי קרוביה. אבל, כשבקשה להינצל בידי בני ישראל הכובשים, הטקסט מבליט איך היא בקשה לא רק על עצמה אלא גם על כל בני משפחתה ובמיוחד על הוריה. דבר זה מוכיח שהיא לא נושאת טינה כלפיהם, סימן  של חסד עמוק. יתכן גם שהיא חושבת  שההתנהגות שלה תשפיע עליהם עד כדי כך, שגם הם יהפכו להיות מאמינים באלוהי ישראל. כך או כך יש כאן לפנינו דגם של תשובה טהורה ממקור לא יהודי.

כתב וצייר מרדכי בק – אומן, עיתונאי ומורה, ממייסדיה של קהילת ידידיה

בזכות החבל החלון והחומה

 וכן אמרה רחב הזונה לשלוחי יהושע: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים וגו' ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם"(יהושע ב, י-יא). אמרו: רחב הזונה בת עשר שנים הייתה כשיצאו ישראל ממצרים, וכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר זנתה. לסוף נ' שנה נתגיירה, והיא אומרת: רבש"ע, בשלשה דברים חטאתי, בשלשה דברים מחול לי, בחבל בחלון בחומה, שנאמר: "ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת"(יהושע ב, טו)

(מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דעמלק פרשה א)

בזכותו של גר הצדק

"וראה בנים לבניך שלום על ישראל" (תהלים קכח ו), וכי בשביל שיראה הגֵר בנים לבניו, לכך יבוא שלום על ישראל?12 אלא בגר צדק הכתוב מדבר, שזוכה שמשיא בתו לכהן, וזוכה ועומדים מבניה שהם בני בניו, כהנים שמברכין את ישראל ואומרים: "יברכך ה' … וישם לך שלום", לכך נאמר: "שלום על ישראל". כשם שמצינו ברחב הזונה, על שהכניסה את המרגלים לביתה ומִלְטָה אותם, העלה עליה הקב"ה כאילו עמו עשתה, ונתן לה שכרה. וכן הוא אומר: "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו" (יהושע ב ד) – ותצפנם אין כתיב כאן, אלא ותצפנו.13 ומה שכר נטלה? שנשאו מבנותיה לכהונה וילדו בנים שהיו עומדים ומשמשים ע"ג המזבח, והיו נכנסין למקדש ומברכין את ישראל בשם המפורש. ואלו הם: ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה וירמיה בן חלקיה וחנמאל בן שלוּם.

(במדבר רבה פרשה ח סימן ט)

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (במדבר י"ג, א-ב)

שׁוּב כְּמוֹ כָּל שָׁנָה

בִּפְרֹס הַקַּיִץ

יוֹצְאִים הַמְּרַגְּלִים לְמַסָּעָם.

יָתוּרוּ, יִכְרְתוּ אֶשְׁכּוֹל, יוֹצִיאוּ דִּבָּה

יַהַפְכוּ דּוֹר גְּאֻלָּה לְדוֹר מִדְבָּר

יַעֲטוּ קָלוֹן עַל עַמָּם.

וּרְאוּ זֶה פֶּלֶא

שׁוֹמֵר הָעָם

זִכְרוֹן קְלוֹנָם בְּנֶאֱמָנוּת עִקֶּשֶׁת

מִדּוֹר לְדוֹר נוֹצֵר הַבִּזָּיוֹן כֻּלּוֹ

בְּלִי לְטַשְׁטֵשׁ בְּלִי לְיַפּוֹת מוֹרֶשֶׁת.

נָרוּץ גַּם אָנוּ בַּמֵּרוֹץ

הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁלֹּא שָׁמַט

מַטֵּה אֲבוֹתָיו.

בארי צימרמן

(בספרו 'דורש טוב לתורה' המדרשה, אורנים)