וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

 הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ

 אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא…

(במדבר יג, לב)

אוכלת יושביה

– בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא

יתנו לב לאלו.

(רש"י שם, שם)

אכלת יושביה

– שהאויר שלה רע.

(אבן עזרא שם, שם)

ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות – ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ

משכלת, לא תגדל אנשי מדות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכח אבל דבת

המרגלים לאמר, כי הארץ ההיא חזקת האויר

כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי

בני אדם הבינונים, זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח

החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר

בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים.

(רמב"ן שם, שם)

ארץ אכלת יושביה – ארץ המביאה כלייה על יושביה. אין היא מתאימה

לאנשים רגילים. רק ענקים יכולים לגור בה. אנשים רגילים מתים בה.

(הרש"ר הירש

שם, שם)

ארץ אוכלת יושביה? – בין ביקורת

להסתה

פנחס לייזר

המעיין בפרשת ה"מרגלים"

יבחין שהתורה אינה קוראת לקבוצת האנשים שנשלחה על ידי משה לתור את הארץ "מרגלים"

– הכינוי "מרגלים" ניתן להם על ידי חז"ל. אמנם, התורה עושה

שימוש במונח זה , אך שמה אותו בפי יוסף בפנייתו אל אחיו:

ויזכֹּר יוסף את החלֹמות אשר חלם להם ויאמר אלהם: מרגלים אתם – לראות את ערות הארץ באתם. (בראשית מב , ט)

מרגל בהוראה זו הוא, אם כן, אדם שבא לראות את "ערוות

הארץ".

רבי יעקב בן אשר, בעל פירוש "בעל הטורים"

מקשר בין "האשמתו" של יוסף את אחיו לפרשת המרגלים בפרשתנו וזו לשונו:

'גלים אתם': פירוש אתם ולא אני, שיהושע שיצא ממני לא

היה בעצת מרגלים, והם אמרו: 'לא היו עבדיך מרגלים' (פסוק יא) פירוש יהודה השיבו; כי הוא

ראש המדברים; גם ממני יצא כָּלֵב שלא היה בעצת מרגלים; 'לא היו' – בגימטריא כָּלֵב.  (בעל הטורים בראשית מב

, ט)

התורה מכנה אותם "אנשים", כלומר אנשים

כשרים ואף גיבורים: למשל רש"י:

כולם אנשים: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות

ואותה שעה כשרים היו.

או אבן עזרא:

וטעם "אנשים": שהם ידועים וגיבורים.

וגם ספורנו:

אנשי חיל… כולם חשובים איש על שמו מצד מעלתם.

למעשה, חז"ל במדרש חשו בבעייתיות ומתמודדים עם שאלת

אופיים של אותם "מרגלים":

מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים

ביד כסיל" – וכי כסילים היו מרגלים? והלא כבר נאמר: "שלח לך אנשים"

ובכל מקום שנאמר אנשים בני אדם צדיקים הם, שכן הוא אומר (שמות יז) "ויאמר משה אל יהושע: בחר

לנו אנשים" וכן הוא אומר (שמואל א יז) 'והאיש בימי שאול זקן בא באנשים' (שם א א) 'ונתת לאמתך זרע אנשים' – לאלו

את קורא כסילים? אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה

על הארץ, שנאמר (משלי י) ומוציא דבה הוא כסיל, אף

על פי כן בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים עליהם אמר משה (דברים לב) "כי דור תהפוכות המה בנים לא אמן בם" שנבחרו

מכל ישראל מפי הקב"ה ומפי משה, שכן כתיב (שם א) 'וייטב בעיני הדבר ואקח מכם י"ב אנשים' – מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל

ובפני משה, ואף משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו עד שנמלך בהקדוש

ברוך הוא על כל אחד ואחד פלוני משבט פלוני, ואמר לו: ראויים הם, ומניין

שאמר הקב"ה שהיו ראויים? שנאמר (במדבר יג) 'וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה" ואחר כך לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו

כל הצרה וגרמו לאותו דור שילקה באותה המכה, שנאמר "כי דור תהפוכות המה"

שנתבררו צדיקים ונתהפכו, לכך נאמר "שלח לך

אנשים" אלה שמות האנשים. (מדרש רבה במדבר

פרשה טז ה)

חז"ל בעצם מדגישים ביתר שאת

את המיון הקפדני שעברה קבוצת המרגלים: הם היו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה וגם

קיבלו "הכשר" מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכן, קשה מאד להבין

"איך נפלו גיבורים"? הרי לא מדובר בקבוצת אנשים שמלכתחילה היה צפוי

שיוציאו את דיבת הארץ רעה ויכניסו רפיון בלב העם עם התוצאה הטראגית המתוארת בתורה

ובפרק חלק:

מרגלים אין להם חלק לעולם הבא", "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא.

פשעם של המרגלים עצמם ואף של הדור

שהושפע על ידם הוא חמור עד כדי כך, שלא זו בלבד שלא זכו להיכנס לארץ ישראל, אלא גם

לעולם הבא הם לא יגיעו, למרות ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין יא,

א). ולכן, ניתן לשאול שתי שאלות

נוקבות:

א.      איך קרה שדווקא צדיקים וגיבורים

נכשלו במשימתם?

ב.       מה היה כל כך חמור במעשיהם, עד כדי

הענשתם באי-כניסה לארץ ישראל ושלילת חלקם בעולם הבא?

המדרש שהבאנו לעיל אמנם מכנה אותם

"דור תהפוכות", אך מציין שהפכו מצדיקים ל"כסילים" ולאו דווקא

לרשעים. רש"י אמנם, בעקבות התנחומא, מכנה אותם

רשעים על "שלא לקחו מוסר" ממה שאירע למרים. יש לציין אמנם שהגמרא (סוטה לה,

ע"א) מביאה גם את

דעתו של רבי שמעון בא יוחאי, המתארת אותם כבעלי כוונות רעות מלכתחילה:

'וילכו ויבאו' – א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה; מה

ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה. (סוטה דף לה/א)

אך נראה שהתפיסה הרווחת היא, גם על פי פשוטו של מקרא,

שמדובר באנשים איכותיים במיוחד שחטאו בחטא חמור ביותר.

פירושים רבים ניתנו לגבי חומרת חטאם: האם התלונה

וההשפעה ההרסנית על העם, האם היה כאן פקפוק באמונה, האם התבקשו לתאר וחטאו

בחוסר הבחנה בין תיאור עובדתי לבין הערכה שיפוטית, כפי שגם לעתים קורה היום

בדיווחים מגמתיים וסלקטיביים?

היבט נלווה להבחנה זאת מזמינה אותנו להתבונן בהבדל

בין ביקורת לגיטימית, חופש הדיבור והסתה. מהי מקומה של אופוזיציה לגיטימית המציעה

אלטרנטיבה לעומת עמדה תבוסתנית הזורעת ייאוש. האם השליחים שנשלחו

כ"חלוצים" כדי לתור את הארץ, שהיו אנשים ראויים לדעתם של רוב הפרשנים,

היו תבוסתנים, או שמא הם רק השמיעו קול ביקורתי וספקני?

יתכן שדווקא בכירותם ומעמדם של אותם שליחים היתה להם לרועץ. יתכן שעמדה פרטית ואישית של ספקנות וביקורת

לגבי סיכויי ההצלחה של הפרוייקט הלאומי לא היתה נחשבת למסוכנת כל כך. מאידך, האם היה מצופה מאנשים אלו

שיעשו שקר בנפשם ויאמרו דברים שאינם מאמינים בהם ולא ישתפו את העם בתחושותיהם

ובמחשבותיהם, רק בגלל השפעתם האפשרית על הציבור? שאלות אלו רלוונטיות לגבי

"מרגלי" דור המדבר, אך רלוונטיות גם לגבינו.

בעצם, השאלה היא אם לצד הזכות (ואף החובה) שיש לאדם

או לקבוצה לומר בבירור את כל מה שהוא חושב או מרגיש, קיימת החובה – ולו במישור

האתי הבין-אישי והחברתי – להתחשב בהקשר בו נאמרים הדברים ובהשפעה האפשרית של

הדברים על מי ששומע אותם. האם לגיטימי שמנהיגים יעוררו פחד וייאוש בציבור, בין אם

הם מאמינים בעצמם שמדובר באיום של ממש, בין אם משתמשים באיום בצורה מניפולטיבית?

במקביל, האם ראוי שאנשי חינוך תרבות ותקשורת יזרעו ייאוש על ידי נבואות שחורות,

בלי להציע אלטרנטיבה? מהו הגבול בין ביקורת, אפילו נוקבת וחריפה על מדיניות ממשלה

או מנהיגות, לבין שבירת הכלים?

האם יש בסוגיה הזאת הבדל בין מצבם של בני ישראל במדבר

לבין חברה דמוקרטית במאה ה-21?

ניתן להשיג על עצם השאלה האחרונה בכך שהתורה אינה

מצדדת בחברה דמוקרטית ושיהדות אותנטית אינה רואה ערך בדמוקרטיה, ולכן חשוב לחוקק

חוק שבהגדרת המדינה יגבר היסוד ה"יהודי" על היסוד ה"דמוקרטי",

אך כבר הנצי"ב, במאה ה-19

כתב על פרשת המלך (העמק דבר דברים יז, יד) את הדברים

הבאים:

'ואמרת וגו'. אין הפירוש אמירה כמשמעו בפה, אלא כלשון 'ואמרת

אוכלה בשר' וכדומה. אכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך, אלא

רשות כמו 'ואמרת אוכלה בשר וגו". והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה

למנות מלך, וא"כ למאי כתיב 'ואמרת וגו"?.

ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ"י דעת מלוכה או

עפ"י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה

בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות עפ"י הכרח מצוות עשה. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה,

משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול

מלך עפ"י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מצוות

עשה לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי אי אפשר לפרש שאין בו מצוות עשה כלל, אלא כמו

ואמרת אוכלה בשר וגו' וזבחת מבקרך וגו' שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי

שחיטה… אלא על כרחך מצוה הוא ומכל מקום אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין

והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם.

כלומר, צורת השלטון תלויה ברצון העם ובהסכמתו, לכן

ניתן לחשוב שחברה דמוקרטית מחייבת גבולות רחבים יותר של חופש ביטוי, אך מאידך, כדי

שחברה כזו תוכל להתקיים ולהישאר דמוקרטית, היא חייבת מנגנונים של התחשבות מרצון

בהשפעת הדברים על הציבור ועל קבוצות בציבור. הדברים נכונים בוודאי ברמה הבין-אישית

אך נכונים פי כמה כשמדובר בדברים שנאמרים על ידי בעלי תפקיד ציבורי ועל ידי בעלי

השפעה.

אני רוצה להציע היבט נוסף, המבוסס על פשוטו של מקרא. בפרק

יג, בפסוקים ל-ל"א אנו קוראים את דברי כלב לעומת

דברי המרגלים (פס' ל-לא):

ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה, כי

יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו.

תוספת ההנמקה "כי חזק הוא ממנו" – ורש"י,

בעקבות חז"ל במסכת סוטה מפרש: "כביכול כלפי מעלה אמרו",

כלומר יש לפרש: לא חזק מאתנו, אלא חזק כביכול מהקב"ה – שופכת אור אולי על

טעותם החמורה של המרגלים, שבעקבותיה הם נענשו ואף נקראו "מרגלים".

כאשר פועלים מתוך תודעה עמוקה של צדק וקיומו של רצון

הא-ל, המניע חייב להיות טהור. המרגלים התחילו להתייחס למאבק על הארץ במונחים של חולשה

וכוח, ולכן הכוח כגורם מרכזי הקובע גורלות של בני אדם וארצות הפך להיות עבורם

האליל אליו סגדו ואין זה משנה כלל שבמקרה זה הם תפסו את עצמם כחלשים ואת תושבי

הארץ כחזקים; העיקר הוא שהכוח הוא הקובע, ולא רצון הא-ל והבטחתו. פירושו של

רש"י, המבוסס על דברי חז"ל (חזק ממנו = כביכול כלפי מעלה) מדגיש ביתר

שאת את ההבחנה החשובה בין שני סולמות הערכים הללו: לא ניתן לחבר בין האמונה בהובלת

ההיסטוריה על פי חוקיות א-להית, המבוססת על "תיקון עולם במלכות שדי",

לבין האמונה בכוח צבאי המסוגל לפתור בעיות בין בני אדם. יש כאן שתי מערכות ערכיות

נבדלות ואף מנוגדות. ואולי משום כך, המרגלים וגם דור המדבר אינם יכולים להגיע

לעולם הבא, מכיוון שתפיסת עולם הבא מחייבת התקרבות מרבית של האדם אל הממד הרוחני,

המנוגד לכל עקרון כוחני. המסקנה החשובה לדורות מהסיפור הוא שאף אדם – צדיק או חכם

– אינו מחוסן מפני הסכנה של בלבול בין הכוח לעיקרון הצדק. כל אדם יכול בקלות רבה

להתפתות לאמונה בפתרון המבוסס על הפעלת כוח. כל אחד מאתנו יכול להיות

"איש" או "מרגל" וכדברי ה' אל זרובבל (זכריה ב – הפטרת

בהעלותך): "לא בחיל

ולא בכֹח כי אם ברוחי – אמר ה' צבאות" .

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

יחס של כבוד לארץ מחייב יחס של כבוד

לבני-אדם

תניא,

אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כוחו של לשון

הרע ממרגלים. ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על

חברו, על אחת כמה וכמה!! דכתיב: "וימותו האנשים

מוציאי דבת הארץ רעה" על דבת

הארץ שהוציאו.

(ילקוט

שמעוני ויקרא יד, סימן תקנט)

ואם משה היה שולח נשים לתור את הארץ?

לכך

פרט אנשים, לפי שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני פנחס תשעג, כז) האנשים היו שונאים

את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד)

והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב

לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל 'לך' – לדעתך שאתה סבור

שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו שלח "לך" לדעתך

אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים, כאמור.

(כלי

יקר במדבר יג ,ב)