גיליון 857  בס"ד פ' שלח תשע"ד

וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ

 מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב

לְבֹא חֲמָת

(במדבר יג, כא)

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני

הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי

בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

(יהודה עמיחי, תיירים)

זבת חלב ודבש: חלום, סיוט ומציאות

דליה מרקס

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל

עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן

הַתְּאֵנִים (במדבר יג, כג).

הסמל של משרד התיירות אינו אלא ייצוג דהה לדימוי רב עוצמה – המרגלים

הנושאים מוט ועליו אשכול הענבים כבד מארץ ישראל, עדות לפוריותה המופלאה. כילדה

נהגתי להרהר באותם ענבים ענקיים, הבוהקים באור השמש המדברית כבלונים עסיסיים צופני

מתיקות, נישאים על מוט לעיני העדה המשתאה, ובכוחו של כל ענב-אבטיח להשביע משפחה

שלמה. חז"ל הגדילו לתאר את הרגע הדרמטי, כשתיארו את מסעם של עשרת המרגלים

ופירות בידיהם: שמונה(!) מהם נדרשו כדי לשאת את האשכול, מרגל נוסף נשא רימון ואחר

החזיק בידו תאנה בשיירה של חיות ופוריות (בבלי סוטה לד, ע"ב). אולם מה שהפך את הדימוי לחזק כל כך הוא דווקא העובדה שהוא מופיע

רגע לפני שבני ישראל שומעים את ההערכה המפחידה על מצב העניינים בארץ ישראל.

אנו נוכחים ביחד עם משה והעם בשלוש עדויות שהעידו המרגלים על ארץ

ישראל, שלוש ועוד אחת: טרם פתחו את פיהם, ניכרו לעין הפירות שהביאו מארץ ישראל,

הענבים, הרימונים והתאנים. העדות השנייה היא בדבריהם על הארץ הפורייה, אשר "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" (במדבר יג, כז), הם מוכיחים את דבריהם בהציגם לראווה את הפירות. העדות השלישית

היא הערכת המצב בארץ, וכאן המרגלים מרפים את ידי העם באומרם: "אֶפֶס כִּי עַז

הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי

הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (שם, כח). בסמוך נמסרים דברי המחאה של

יהושע וכלב על ההערכה התבוסתנית. התורה מספרת שבגלל מעשה המרגלים, לא זכה דור המדבר להיכנס לארץ

ישראל, היא נותרה בעיני בניו אוטופיה בלתי מושגת, שושנה בין חוחים.

מפח הנפש של השומעים מחריף בגלל הפער בין ההבטחה שכומסת הארץ

המובטחת ובין האיום הצפון בה. מתח בין תיאורים פנטסטיים של יופייה ופוריותה של

הארץ ובין חרדה מפני הסכנות הצפויות בה אינו בלתי אופייני. דומה שראייה זו אופיינית

למי שמביט על מקום מבחוץ, ובעיני רוחו מועצמים הן גדולתו, הן האיום הכמוס בו.

בשורות הבאות, אדון בקיצור נמרץ בסוגיה תלמודית מפורסמת, המבטאת במידה רבה את היחס

הדואלי הזה לארץ ישראל, הסוגיה האחרונה במסכת כתובות (קי, ע"ב-קיב, ע"א).

הסוגיה עוסקת במשנה העומדת על עדיפותה העקרונית והמעשית של ארץ

ישראל. המשנה פותחת במילים: "הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין",

וממשיכה בדיון במטבע שבו אדם צריך להשתמש כדי לשלם את כתובתה של אישתו במקרה של

גירושין. עמדתה היסודית היא, שאפילו רק אם הנישואין או רק הגירושין התרחשו בארץ

ישראל, יש לשלם לאישה "ממעות ארץ ישראל" (משנה כתובות יג, יא). הגמרא בתלמוד הבבלי דנה בשאלה הקונקרטית, אבל לאחר דיון טכני קצר

באה בה קביעה עקרונית בשם חכמי המשנה, שהיו כידוע, מדרי ארץ ישראל:

לעולם ידור אדם בארץ ישראל – אפילו בעיר

שרובה עובדי כוכבים. ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל

דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ע"ב).

הגמרא מסבירה את הברייתא הזו על עדיפותה המוחלטת של ארץ ישראל על

פני הנכר, והסוגיה הולכת ומתפתלת בין דברי שבח מופלגים על ארץ ישראל ובין ניסיונות

להפוך את הקערה על פיה. ראשית מובא סיפור על רבי זירא, רב בבלי שהחליט לעלות לארץ

ישראל, והתחמק מפני רבו, רב יהודה, מייסד ישיבת פומבידיתא.¹

התחמקות זו נראית תמוהה אם נזכור שהן המשנה והן ראשית הסוגיה מצהירות על עדיפותה הגמורה

של ארץ ישראל. הגמרא מסבירה שרבי זירא נהג כך משום התנגדותו של רב יהודה לעלייה

לארץ, ומצטטת אותו כמי שאמר את הדברים המפתיעים הללו: "כל העולה מבבל לארץ ישראל

עובר בעשה, שנאמר: 'בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם

ה' (ירמיהו כז, כב)". היינו, לא די שרב יהודה אינו ממליץ על עלייה לארץ, הוא

רואה במעשה זה איסור מפורש, שהרי הוראת האל הייתה להישאר בבבל עד שהוא יפקוד את

העם.

ממשיכה לנוע בין דברי שבח מרוממי נפש, רובם נאמרים בשמם של חכמים

ארץ ישראליים ובין דברי בלימה והתנגדות, רובם בשם רב יהודה, שהיה כאמור, בבלי.²

כך למשל, רבי אלעזר הארץ-ישראלי, בן דורו של רב יהודה, קובע את הקביעה המפתיעה

הבאה: "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון" (שם, קיא, ע"א). מעט בהמשך באים דברי ההתנגדות של רב יהודה המקפיד לשמר את מעמדה

של בבל, בשמו של האמורא שמואל: "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת

מבבל לשאר ארצות". כלומר לדידו החלוקה אינה בין ארץ ובין חוצה לארץ אלא חלוקה

משולשת שבה לבבל יש מעמד מיוחד. בהמשך באה אמירה קיצונית יותר שלו: "כל הדר

בבבל כאילו דר בארץ ישראל", בכך רב יהודה משווה את מעמדה של בבל לזה של ארץ

הקודש לחלוטין, ומרוקן את המשמעות של המשנה המקנה מעמד מיוחד לארץ ישראל, משל כל

מקום שיש בו תורה הוא בבחינת ארץ ישראל.

נוכל לסכם ולומר שהסוגיה מתחילה בעדיפותה ההלכתית של ארץ ישראל, ומשם

בתהליך של רצוא ושוב – תוך ששני הצדדים משתמשים באותם כלים רטוריים – עוברת בין תיאור

שבחיה מזה ובין דברי הסתייגות מן הרצון לעלות אליה, תוך ניסיון לעצב את בבל כחלופה

ראויה לה. לאחר הפוגה שבה עוסקת הסוגיה בתלמידי חכמים ובעמי ארצות, היא חוזרת לדון

בארץ ישראל, אבל עתה לא בישראל הקונקרטית והקיימת אלא בזו שלעתיד לבוא:

אמר רבי

חייא בר יוסף: עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים… עתידה ארץ ישראל שתוציא

גלוסקאות וכלי מילת… אמרו עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים ושמא תאמר יש

צער לקוצרה,… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו

ומנשבה עליה, ומשרה את סלתה [=הסולת נושרת מן החיטה ללא מאמץ], ואדם יוצא לשדה

ומביא מלא פיסת ידו וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו (שם ע"ב).

דומה שלגבי העתיד הרחוק אין ויכוח, הבבליים והארץ-ישראלים כאחד יכולים

להסכים על העתיד המשיחי. התיאורים הללו אינם מאיימים על עורכי הסוגיה הבבלית, מפני

שהם אינם כרוכים בקריאה לפעולה. ארץ ישראל כאן היא רעיון, אידאה, שאינה קשורה

למקום גיאוגרפי.

בהמשך הסוגיה, הווה ועתיד משמשים בערבוביה. תיאורים ציוריים של

העתיד לבוא שזורים בעדויות של חכמים על פוריותה ועושרה של הארץ, למשל:

רבי בר

יחזקאל נקלע לבני ברק וראה את אותן עיזים האוכלות תחת [עצי] תאנים ונטף הדבש

מהתאנים וחלב נטף מהן [מהעיזים], והתערבבו שניהם. זהו שנאמר: "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"

(במדבר

יג, כז). אמר רבי יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלושה מילין, פעם אחת

קדמתי בבוקר והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים (שם, בתרגום לעברית).

החלב הנוטף מעטיני העיזים והדבש הנוטף מן התאנים מתערבבים ומקיימים

בפועל את תיאורם הפנטסטי של המרגלים את ארץ ישראל כ"זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".

שני התיאורים הללו ועוד תיאורים בסוגיה מציגים תמונה אגדתית והרמונית של פריון

טבעי המתקבל ללא מאמץ. חלב העיזים ודבש התאנים יש בהם כוח להזין את האדם בלי שיגע

בהם, משל היו מעין חלב אם שתינוק יונקו בטבעיות ובנינוחות.³

הסוגיה, ועמה מסכת כתובות, מסתיימת בקביעה הנמסרת משמו של רב

(מרבותיו של רב יהודה):

אמר רב חייא

בר אשי, אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר: "כִּי-עֵץ

נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם" (יואל ב, כב).

והנה נסגר המעגל – התחלנו בתאנה, ברימון ובענבים שנשאו המרגלים כדי

להציג בפני בני ישראל את פירותיה של ארץ ישראל, שהם מופלאים אבל בלתי מושגים

וסיימנו בתאנה ובגפן ובפירות שלעתיד לבוא, הם אינם בנמצא כיום אבל לעתיד לבוא,

כדברי רב יתמלאו בהם כל העצים, גם עצי הסרק.

* * *

מי שחי מחוץ לארץ ישראל עשוי לצבוע אותה בצבעים אגדיים ומופלגים או

בצבעים אפלים ומדכאים, בין אם אלה אנשי דור המדבר שלא זכו להיכנס אליה או האמוראים

שישבו לבטח על נהרות בבל או אפילו אנשי ימינו. מי שחי בישראל, נמנעת ממנו היכולת

לעשות כן – הוא רואה את המציאות היומיומית, שלעתים היא אפורה (ולא פעם נחותה

מבחינה חומרית מזו של יושבי חו"ל), ובה בשעה עליו לסרב לקבל תיאורים

אפוקליפטיים ומעוררי אימה שנקשרים באדמה הזו. מי שיודעת "מַה יָּפְתָה, מַה

קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך" (לאה גולדברג), חיה במתח שמסרב לקבל

אידיאליזציות רומנטיות מזה ודברי דלטוריה מזה. לא פירות ענק גדלים בשדותינו, עתים

בצורת פוקדת אותם ועתים הוראות מקוממות של פקידים גוזרות על השמדתם. לא נפילים

מפחידים מתגוררים בארץ ומטילים עלינו את צלם, אלא בני אדם, ולצדם נחיה וניצור, חיי

חופש חיי דרור.

1. עלייתו של רבי זירא (או זעירא) לארץ

ישראל הייתה מתוקשרת למדיי בספרות חז"ל וזכתה להתייחסויות רבות. מסופר למשל

שהוא התענה מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל ולהגיע לא"י כטבולה ראזה (בבלי

ב"מ פה, ע"א). כמו ההתחמקות מרבו, הייתה בכך פעולה שסימנה ניתוק והתחלה

חדשה. וראו: שמואל פאוסט, אגדתא, ידיעות: אור יהודה, תשע"א, עמ' 109-103.

2. הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי היא

קצרה ולקונית. היא נובעת ישירות מן המשנה ואין בה דיון עקרוני על מעמדה של ארץ

ישראל.

3. העזים

נוטפות החלב מזכירות את "מעשה העז" של ש"י עגנון ("סיפורי

פולין", אלו ואלו, עמ' שעג-שעה). במעשייה זו, עז שהובאה כדי שחלבה ירפא אדם

חולה, הייתה קופצת קפיצת הדרך לארץ ישראל ושבת כשעטיניה "מלאים חלב הרבה

וטעמו כטעם גן עדן". הסיפור צובע את ארץ ישראל בצבעים אגדיים: "הרים

רמים וגבעות עם פרי מגדים, ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני

בשמים – והעז עולה באילן ואוחזת בסנסיניו. וחרובים מלאים דבש נושרים מן האילן,

והיא אוכלת מן החרובים, ושותה ממעיין גנים". אין ספק שהתיאור הזה (שנכתב

דווקא בארץ!) מושפע מתיאורים הלקוחים מסוגייתנו. הסיפור נגמר בעוגמת נפש, שהרי העז

נשחטה, הדרך אבדה והבן והאב לא ייפגשו עוד אבל הנער "אם לא מת, עוד ינוב

בשיבה דשן ורענן בארצות החיים שקט ושאנן".

פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

יש

ענקים וחגבים מסוגים שונים

…בארץ

ישראל נשתיירו אפוא שרידים של הנפילים מלפני המבול, ועובדה זו מתאימה יפה לשיטה (זבחים קי"ג, ע"א) שלא ירד מבול בארץ

ישראל ונשתמר בה אפוא הכוח השרשי-מקורי של הארץ. בהיותה תחת אוכלוסייה כנענית

נתגלה כוח זה רק בגידול ענקים, בעלי שיעור קומה גופנית. אך באותה מידה יש בכוח זה

כדי להכשיר את הארץ להיות קרקע לעם ה', שהרי עם זה ישמור בה את תורת ה' וכך ישוב

העולם לימי נעוריו והארץ תהיה כגן עדן. ואל נשכח את מאמר חז"ל שבריאות וכוח

גופני הם מתנאי ההתפתחות הרוחנית העליונה (שבת

צב, ע"א). ואולי לא נטעה אם נאמר שזה היחס שבין כוח הארץ לבין תכונת

יושביה: במקום שעבודת הרוח שובתת, יפה כוח הארץ לגדל ענקים בעלי שיעור קומה

גופנית; אולם אם שוכנים בה אנשים שמגמתם היא רוחנית, ינוצל כוח הארץ לפעילות

רוחנית ולא לקומת ענק של הגוף.

(הרש"ר הירש במדבר י"ג, ל"ג)

"ולא תתורו אחרי לבבכם": שתי

פרספקטיבות על טבע האדם

"וראיתם

אותו וזכרתם את כל מצות ה'": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה

ובשבועה וזה בראותם הציצית, שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי

לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל.

(ספורנו במדבר טו, לט)

נפש

האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את

טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל-כן לא יכול לומר: "ולא תלכו אחרי

לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו, היו דרכיו טובים וישרים.

(המלבי"ם

במדבר ט"ו, לט)

על תורה ו"מוסר טבעי"

המוסר

בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות

הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם

הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטית הלב

והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם.

התורה

ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל

שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם – יפתחו

לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו.

(מתוך

"אורת התורה" לראי"ה קוק זצ"ל, ס"ט-עא)