וּרְאִיתֶם אֶת

הָאָרֶץ מַה הִוא

 וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ

 הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב. (במדבר יג, יח)

ואת העם

היושב עליה. אמר להם שיראו בדיני המדינה ובנימוסיה, כמו שאמר אותו חכם,

כשתכנס למדינה בדוק בדייניה, שאין פורענות באה למדינה אלא בשביל דייניה…

וכשדייני המדינה צדיקים אנשיה גם כן צדיקים, וכשהם רשעים אנשיה גם כן רשעים, שנאמר

(משלי

כ"ט, י"ב) 'מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים'. ולזה אמר 'היושב

עליה' ולא אמר 'היושב בה', כמו שאמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, וכן הוא אומר

אשר הוא יושב בה ישב כתיב, לומר שישוב המדינה הוא מראשיה ודייניה, החזק הוא

בדיניו ובמוסריו תדעו שזה גרם להם היותם בארץ ואתם באים להורישם אינו ברשעתם אלא

בצדקתך, ואם הם רפוים בדיניהם ובנימוסיהם ואיש כל הישר בעיניו יעשה, תדעו כי ברשעת

הגוים ההם וגו' מורישם מפניך לא בצדקתך וגו'. המעט הוא אם רב, כדאים הם ראשי

המדינה ודייניה להרבות ולהמעיט.

(שפתי כהן

לרב מרדכי הכהן מצפת – המאה ה-16 שם, שם)

וּרְאִיתֶם

אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ… – מבחינת

טובתם של ישראל אין זה חשוב כלל, אם האוכלוסיה היא חזקה או חלשה. אין כאן שאלה של

או-או, ולפיכך השאלות כתובות רק זו בצד זו, באפשרויות שונות, ולא כניגודים. ובכך

קיבלה שליחות זו אופי שונה לחלוטין ממה שהעם נתכוון לו תחילה. עליהם להכיר את הארץ

כמו שהיא עתה – לא לצורך כיבוש – אלא כדי ללמוד מוסר השכל לדורות. אם ימצאו

חסרונות בארץ וביושביה, יספרו עליהם לבניהם אחריהם, שיזכו ויבחינו; כי עתידה הארץ

לפרוח ויושביה עתידים לשגשג – על ידי שמירת ה' וברכתו. אם ימצאו בארץ שפע ועושר,

יבינו מאליהם לאיזו ברכה היא עוד תגיע כשה' ישים בה את עינין לטובה. ומעל לכל:

כשיראו את עוצמתו של הכנעני יושב הארץ, תהיה זו להם אזהרה לדורות: כי הכוח

והעוצמה לא יצילו אומה מאבדון אם תעבור על חוק המוסר האלוהי.

 (הרש"ר הירש יג,

יח)

"שלח לך" או "נשלחה אנשים"?

נתנאל ורשבסקי

"שלח לך

אנשים…" רש"י מפרש את הפסוק על פי מדרש במדבר רבה: "שלח לך – לדעתך,

אני איני מצוה לך. אם תרצה – שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו…

ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה… חייהם שאני נותן להם מקום

לטעות… למען לא יירשוה."

במספר מקומות בתורה

מתוארת פרשת המרגלים. שני התיאורים המפורטים ביותר מופיעים בפרשתֵנו ובתחילת ספר

דברים (פרק א, כד-מו). בניגוד לפרשתינו בה ה' מצווה את משה בקצרה "שלח

לך", בספר דברים מתוארת באריכות בקשת בני ישראל ממשה: "ותקרבון אלי

כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים ויחפרו לנו את הארץ… וייטב בעיניי הדבר ואקח

מכם שנים עשר אנשים…" המדרש שהבאנו רואה באופן שלילי את רצונם של בני ישראל

לשלוח מרגלים, אולם בתיאור הסיפור בספר דברים, לא רק שאין גינוי של הבקשה לשלוח

מרגלים אלא להפך, משה מסכים עם הבקשה ואף משבח אותה.

בפועל, בספר במדבר לא

מוזכרת בקשה של העם ממשה אלא יש רק ציווי מה': "שלח לך". הבדל זה הוא

אחד מהבדלים רבים הקיימים בין שני התיאורים של סיפור המרגלים. בתיאור של ספר במדבר

מסופר באריכות על דברי המרגלים כנגד הארץ, "ארץ אוכלת יושביה…" וגם

כנגד היושבים בה, "עז העם…". אבל בספר דברים המרגלים רק אומרים כי

"טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו". לפי המסופר בספר דברים, המרד התחיל

אפוא מהעם ולא מהמרגלים, "ותמרו את פי ה' אלהיכם". בנוסף, בניגוד למסופר

בספר במדבר, שם יהושע וכלב הם העומדים כנגד המרגלים והם אלה המנסים למנוע את

ההתקוממות, על פי ספר דברים משה עומד בעצמו כנגד התקוממות העם: "ואומר אליכם

לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם". ולבסוף,

בספר דברים מסביר משה את סירוב ה' להכניסו לארץ: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר

גם אתה לא תבוא שם", למרות שכידוע על משה נאסרה הכניסה לארץ בעקבות סיפור מי

מריבה ולא בעקבות חטא המרגלים.

המפרשים מנסים ליישב

את הסתירות בדרכים שונות. רובם מציגים את שני הסיפורים כסיפורים שמשלימים זה את זה,

כמו למשל מדרש רבה שהבאנו. רש"י מסביר שדבריהם של המרגלים בספר דברים

"טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו" הם דבריהם של יהושע וכלב בלבד ולא

של שאר המרגלים. ואברבנאל מנסה ליישב את הסתירה הקיימת לגבי מהות עונשו של משה:

"…לא מתו משה ואהרון בעוון מי מריבה… כי כאשר שאלו ישראל המרגלים לא אמרו

כי אם וישיבו אותנו דבר… והאל יתברך לא אמר גם כן כי אם שלח לך אנשים… והנה

אדונינו משה הוסיף בשליחות דברים הרבה כי צווה אותם שיראו את העם… ומה הארץ…

ומה הערים…". כלומר עונשם של משה ואהרון לא בא בעקבות מעשה מי מריבה, אלא

כל אחד נענש על חטא אחר, אהרון על חלקו בחטא העגל, ומשה על חלקו בחטא המרגלים. כמובן

שהסבר זה של אברבנאל לא מתיישב עם פשט הפסוקים שמייחס מספר פעמים (במדבר כ, כד; במדבר כז, יד; דברים לב, נא

ועוד) את עונשם של משה ואהרון

למעשה מי מריבה. וגם ניסיונו לתרץ את הסתירה דחוק במקצת: "אם בפרשת זאת חקת

התורה שאמר יען לא האמנתם בי להקדישני… והנה לא אמר להקדישני במים…".

אם נבדוק לעומק את

מהות הסתירה בין המסופר בספר במדבר לבין המסופר בספר דברים, נגלה שיש הבדל מהותי

בין התנהגות כל הצדדים בסיפור בכל אחד מהסיפורים. בסיפור כפי שהוא מסופר בבמדבר,

הגיבורים בסיפור הם ה', המרגלים ויהושע וכלב. ה' יוזם את שליחת המרגלים, המרגלים חוטאים,

ויהושע וכלב עומדים מול ניסיון המרגלים ליצור מרד בעם. משה מתואר כדמות פסיבית

לחלוטין וכך גם העם, שנסחף אחרי המרגלים ולא מפעיל שיקול דעת בעצמו בכלל. אולם,

בספר דברים גיבורי הסיפור הם משה והעם. העם הוא היוזם את שליחת המרגלים והוא גם

שמתקומם כנגד משה שעומד מולם לבדו. המרגלים כמעט ולא נזכרים, למעט הצהרתם

ש"טובה הארץ", וכך גם יהושע וכלב שמוזכרים רק בסוף הסיפור כאנשים

ש"מלאו אחרי ה'". עשרת המרגלים האחרים לא נענשים כלל.

בניסיון להבין תיאור

זה, עלינו לזכור כי ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לעם לפני מותו. משה לא

מזכיר לעם את סיפורי מסעם במדבר כהיסטוריון, אלא כמנהיג שעומד לפני רגע מכריע

בחייהם של האנשים אותם הוא מנהיג. אין לראות את המסופר בספר דברים, אם כן, כאמת

היסטורית אלא כמסר מפי מנהיג שעומד בפני סיום דרכו. סיפור המרגלים כפי שמסופר בספר

במדבר הוא סיפור של עם עבדים שהרגע יצא לחירות. הוא אינו יוזם כלום אלא מחכה

להוראות מנהיגיו. רוב המרגלים, שהם האנשים החשובים בעם – "אנשים ראשי

ישראל" – הם אנשים מוגי לב ונטולי אמונה, והעם כולו נסחף אחריהם.

אולם כאשר משה מספר את

הסיפור הוא משנה את משמעותו לחלוטין. משה מצפה מהעם שלא ימתינו להוראה מה' אלא

ייזמו בעצמם. ערב כניסתם לארץ הוא מספר שהם ביקשו ממנו "נשלחה אנשים".

שליחת מרגלים איננה חטא אלא יוזמה מבורכת, צעד צבאי חשוב בתהליך ירושת הארץ. כאשר

יהושע שולח מרגלים ליריחו איש אינו מגנה את המעשה. גם משה אינו מגנה את בקשת העם

לשלוח מרגלים אלא "וייטב בעיניי הדבר". מבחינת משה אין חשיבות לשאלה

ההיסטורית האם באמת העם יזם את שליחת המרגלים או ה'. סביר להניח שכעם של עבדים

שיצאו לחירות לפני זמן לא רב, העם לא היה היוזם בסיפור שליחת המרגלים. עם של עבדים

לא בקי בתורות מלחמה. אולם משה מספר להם שהם היו היוזמים – בשביל ללמד אותם מהי

לקיחת אחריות. אך עם זאת משה ממשיך בסיפור ומלמד את העם כי לצד היוזמה המבורכת

עדיין אין לאבד את האמונה בה'. זהו המסר שמשה מעביר לעם ערב מותו. כדי להתקיים, על

העם לשמור על האמונה שלו בה'; יחד עם זאת, אין להתפתות להיסחף אחרי אמונה עיוורת

וחסרת יוזמות, אלא לשאול, לנסות, ליזום ולדעת להנהיג. את סופו של הסיפור מסיים משה

בסיפורו האישי שלו, העונש שקיבל כאשר לא הצליח להנהיג את העם, ואפילו רק במקרה

בודד אחד.

בימים אלו אנו מציינים

את יום השנה השלישי למותה של דודתי אליזבט (בבט) ורשבסקי ז"ל. על אף הכאב

שמותה הותיר אחריו, אין לי ספק שכל מי שהכיר אותה מצא באישיותה את אותן התכונות

שמשה ניסה להנחיל לעם ערב מותו. על אף אמונתה, שהביאה אותה אף לעלות לארץ ולהקים

משפחה יהודית חזקה, היא הייתה אישה שידעה ליזום ולקחת אחריות, שידעה לשאול וללמוד

ולהתעניין, שלא לקחה את הדברים כמובנים מאליהם ושלעולם לא התפתתה להיסחף אחרי

הזרם. את האמונה הדתית החזקה שלה היא שילבה יחד עם ערכים חברתיים ואהבה אמיתית

לזולת כמו שרק מעטים יודעים לשלב. וההצלחה שלה להישאר אישה מאמינה ובכל זאת להצליח

להיות אישה בעלת חשיבה עצמאית חזקה הפכה אותה לאישה שכולנו אהבנו ושעכשיו, על אף

הזמן שעבר, עדיין קשה לעכל את האובדן שחווינו. אבל אנחנו מתנחמים במה שהצלחנו

ללמוד ממנה במהלך חייה. ורוחה והרעיונות שלפיהם היא חיה ממשיכים לעודד אותנו.

תקוותי שגם אנחנו נצליח

לחיות את חיינו לפי אותם רעיונות ואותם ערכים, וכך נוכל לחיות גם לפי הדרך בה משה

ציווה אותנו בנאומו האחרון.

נתנאל

ורשבסקי הוא גרפיקאי בוגר בצלאל, הגר בירושלים.

ארץ ישראל יכולה להצמיח גיבורי כוח או ענקי

רוח. ספרטה או אתונה?

…בארץ

ישראל נשתיירו אפוא שרידים של הנפילים מלפני המבול, ועובדה זו מתאימה יפה לשיטה (זבחים

קי"ג, ע"א) שלא ירד מבול בארץ ישראל ונשתמר בה אפוא הכוח השרשי-מקורי של הארץ. בהיותה תחת אוכלוסייה כנענית נתגלה כוח

זה רק בגידול ענקים, בעלי שיעור קומה גופנית. אך באותה מידה יש בכוח זה כדי

להכשיר את הארץ להיות קרקע לעם ה', שהרי עם זה ישמור בה את תורת ה' וכך ישוב העולם

לימי נעוריו והארץ תהיה כגן עדן. ואל נשכח את מאמר חז"ל שבריאות וכוח גופני

הם מתנאי ההתפתחות הרוחנית העליונה (שבת צב, ע"א). ואולי לא נטעה אם

נאמר שזה היחס שבין כוח הארץ לבין תכונת יושביה: במקום שעבודת הרוח שובתת, יפה כוח

הארץ לגדל ענקים בעלי שיעור קומה גופנית; אולם אם שוכנים בה אנשים שמגמתם היא

רוחנית, ינוצל כוח הארץ לפעילות רוחנית ולא לקומת ענק של הגוף.

(הרש"ר הירש במדבר י"ג, ל"ג)

"ועשו להם ציצית" – השלמת הבגד

כמטאפורה לשותפות האדם עם הקב"ה בתיקון עולם

…הבריאה

היא כמו מעטה להמאציל, עד כי איש בער לא ידע

ונבל יחשוב בלבו אין אלוהים. ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד. ולפי הקדמתנו

קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי,

שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה… ולכן העיר

הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים

שלא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה', גם בזה עזר ממרום

תסעדהו… ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית,

וכמאמרם "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו… מעלה עליו

הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", וזהו שאמרו בסנהדרין

צ"ט "כל העוסק בתורה לשמה… כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר

לנטוע שמים וליסד ארץ, ואולי יש לומר על הך

"ועשיתם אֹתָם" – ועשיתם אֲתֶּם, שהוא כאילו עשאו

לעצמו.

(משך חכמה

במדבר טו, מ)

אליזבט נחמה

ורשבסקי – "בבט" – נולדה בעיר שטרסבורג בשבת

ט' באב תשי"ח (1958), השישית מתוך שבעה ילדים של הרב מאיר שמעון ורשבסקי

ורעייתו מיריי. לאחר סיום תואר שני באוניברסיטת

שטרסבורג, עלתה לארץ והמשיכה ללמוד היסטוריה של הדת בתקופת בית שני, וארכיאולוגיה.

בשנת 1982 הצטרפה לצוות של המרכז הצרפתי למחקר בירושלים – מוסד ממלכתי צרפתי התומך

במחקרים של חוקרים צרפתים וישראלים בתחום הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ומדעי החברה – ובשנת

1997 היתה למזכ"לית של

המרכז. בבט נפטרה בט"ו בסיון

תשס"ו לאחר מאבק ארוך ואמיץ עם מחלת סרטן, והשאירה אחריה את דניאל רורליך (אישָהּ), את טליה

(בתם, שהגיעה למצוות חודשיים אחרי הפטירה), את הוריה, אחים, אחיות, ועוד אוהבים

רבים. השנה הוקדשה משרה

של רכזת בארגון 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם', לזכרה של בבט