וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ… לֵאמֹר:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ

 אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא…

(במדבר יג, לב)

איור: הרי לנגבהיים

אוכלת יושביה – בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו.

(רש"י שם, שם)

אכלת יושביה – שהאויר שלה רע.

(אבן עזרא שם, שם)

ארץ אוכלת יושביה. אף על פי שהעם היושבים בהם חזקים, אין זה בשביל שבח הארץ, אבל הוא מפני שלא ישארו בה זולתי החזקים, שהם חזקי המזג, והשאר מתים בה מפני רוע האויר.

 (ספורנו שם, שם)

שמעתי שנמצא כתוב בשם הגאונים, שהיה מנהגם של אמורים שכשמת להם מת, לא היו קוברים אותו, אלא מניחים אותו בארון עד שימות אדם חשוב ואז קוברים אותם עמו, כדי שיגן עליהם ויכנסו עמו לגן עדן, ואותו היום מת איוב והוציאו עם ארונו כמה ארונות לקוברם עמו, והמרגלים ראו כל אותן ארונות, חשבו שכולם מתו כאחד, לזה אמרו ארץ אוכלת יושביה וגו'.

 (שפתי כהן שם, שם)

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

(מתוך: נתן יונתן – שיר ארץ)

אַיֶּכָּה כָּלֵב?!

גילי זיוון

מקובל לומר כי יהושע וכלב התנגדו לדברי המרגלים. אם נשים לב, נראה שהמוביל במאבק נגד המרגלים הוא כלב ולא יהושע. ככתוב : "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ! וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא" (במדבר יג, ל-לא). בשלב ראשון אין אנו שומעים על יהושע. האם יהושע הצטרף אל כלב רק בשלב השני של הוויכוח (להיות שני זה תמיד קל יותר), או שמא חשש יהושע להשמיע את דעתו, משום שכולם ראו בו את יד ימינו של משה, ולפיכך חיכה לקולו הלא ממסדי של כלב ורק אז הצטרף למחאה? אין אנו יודעים. דבר אחד ברור מן הכתובים: בשלב ראשון עומד כלב לבדו כנגד כולם.

העם צועק, בוכה ובא בתלונות קשות למשה ואהרון: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנו! (שם יד, ב) והם גם עוברים למסקנה מעשית: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (שם, ד). משה ואהרון נופלים על פניהם בבהלה ואילו יהושע וכלב עומדים בפרץ. העם מגיב באלימות קשה למשמע דבריהם ומבקש לרגום אותם באבנים. לא קשה לשער איך הסיפור היה מסתיים, אילולא כבוד ה' נגלה ברגע דרמטי זה באוהל מועד.

כאשר מודיע הקב"ה למשה על עונש ארבעים שנות המדבר הנוספות הוא מציין: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (שם, פס' כד).

מהי הרוח האחרת שהביא עמו כלב? מה מקור כוחו?

מיהושע "מְשָׁרְתוֹ" של משה אשר "לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא) אנו אכן מצפים לנאמנות למנהיג ולעמדותיו, אך כלב?! מניין הוא מצא את האומץ לעמוד כנגד ראשי השבטים וההמון המשולהב שעוד רגע עלול לעשות בו לינץ'?

הד לאירוע המכונן הזה בחיי כלב אנו קוראים בספר יהושע, כאשר מספר כלב: "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ. וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי. וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם, וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי. וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ, לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי" (יהושע יד, ו'-ט).

חז"ל הבינו היטב כי לעמוד נגד הרוב אין זה עניין פשוט ובמדרש במסכת סוטה הם מתארים את פחדיו של כלב הזקוק לתמיכה כדי לעמוד כנגד המרגלים.: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר י"ג, כ"ב).

'ויבואו' (בלשון רבים) מבעי ליה (היה צריך לומר)? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (סוטה ל"ד ע"ב).

כלב זקוק לתמיכת האבות הקבורים במערת המכפלה כדי למצוא את הכוחות הטמונים בו ולעמוד כנגד הזרם העומד לשטוף אותו ואת כל הסובבים אותו.

בתנ"ך דוגמאות רבות לאנשים ונשים שהעיזו ללכת נגד הרוב, נגד המקובל, נגד השלטון בזמנם, ואף סיכנו עצמם בשל כך. די להיזכר בדמותו של אברהם אבי האמונה המונותיאיסטית שפורץ דרך חדשה ומהפכנית; נתן הנביא המוכיח את מלך ישראל ; רצפה בת איה, פילגש שאול, המגוננת בגופה חודשים רבים על גופות בניה שלא הובאו לקבורה ראויה ומתריסה כלפי מעשהו של דוד המלך; אליהו שנרדף על ידי השלטון בשל נבואותיו, ירמיהו המסתכן בנבואות "אנטי-פטריוטיות" קשות ואף נכלא ועונה בשל כך ועוד, ועוד.

מה נותן לאנשים הללו את הכוח לעמוד על דעתם החריגה והלא פופולארית? מה נותן ליחיד את האומץ ללכת נגד בעלי הכוח והשלטון?

נדמה לי שלפחות חלק מהתשובה מצוי בסיפורו של כלב. הכתוב מציין כי הייתה לו "רוח אחרת" והוא אף העז להציגה בפני ההמון הזועם משום ש'מילא אחר ה". כך מציין הכתוב בציון לשבח המוענק לכלב ע"י הקב"ה בפרשתנו: "וַיְמַלֵּא אַחֲרָי" (במדבר, יד, כד) וכך בדברי כלב על עצמו: "וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי" (יהושע יד, ז), וכדברי משה המצוטטים על ידי יהושע "כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי" (שם, ח).

מה פירוש הביטוי החוזר והנשנה בתיאור למלא אחר ה'? אולי אפשר להציע כי מי שעושה מעשה מתוך תודעה מלאה של שליחות לדבר ה', מי שהוא מלא כל כולו בעניין אחד בלבד, ללא שאלות של 'מה יגידו', 'מה אשלם על עמדתי' וכיו"ב יכול ללכת אפילו נגד הזרם.

מי שלא מוּנע מאינטרסים של מציאת חן בעיני הבריות, משיקולים פוליטיים, משיקולי כדאיות כלכליים וחברתיים – אלא כל כולו מלא בתודעת המעשה הראוי בפני שופט עולם, יכול להגיד לדוד "אתה האיש"!, להגיד לאחאב מלך ישראל "הרצחת וגם ירשת"?! ובפרשתנו, הוא זה היכול להגיד, בניגוד לשאר ראשי בני ישראל הטוענים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת" – "עָלֹה נַעֲלֶה"!

זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, תיאר את הרגע הזה שבו כלב 'מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָיו' ומצא את הכוח למחות "עַד הֻשְׁלַךְ הַס…"

אַיֶּכָּה כָּלֵב?! / זלמן שז"ר

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן,

רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר…

[…]

הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב,

וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָׁו

הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם

וַיַּהַס הָעָם…

הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן

עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן,

וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד

וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד – –

עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים.

אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים,

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס

עַד הֻשְׁלַךְ הַס…

עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר

נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר

נִדְהַם

וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים,

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב:

אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מרצה ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית, היא חברה בהנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום.

ממדף הספרים

"משום שהיהודי מכיר את הצדק האלוהי, הוא יוצא נגד העוול …" (אלי ויזל)¹

למקומה של המחאה במסורת היהודית – בעקבות ספרו של אבי שגיא, "בראשית הוא המאמין"².

גילי זיוון

ספרו החדש של פרופ' אבי שגיא "בראשית הוא המאמין", עוסק בשאלת היחס שבין המאמין למושא אמונתו – האל. הטענה המרכזית של הספר היא שהמאמין קודם לאמונה.³ בשלושת הפרקים הראשונים, שגיא בוחן עמדה זו דרך שלושה הוגים: יהודה הלוי, יוסף דב סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ וקובע כי למרות ההבדלים הדרמטיים שבין העמדות השונות אליבא דכולם: אין ספק "במעמדו הראשוני של המאמין ביחס לאמונה".

ארשה לעצמי במסגרת מצומצמת זו לדלג על הניתוח המרתק של פרקים אלו ופרק הסיום ולהתמקד בפרק הרביעי, שנראה לי רלוונטי ביותר לעמדת תנועת "עוז ושלום" ותנועות המחאה באשר הן.

הפרק הרביעי, שנכתב על ידי האב והבן (אבי וניר שגיא) איננו דיון אנליטי העוסק בפרדוקס האמונה בו עוסקים חלקים נרחבים של הספר,⁴ אלא התמקדות בשאלת המחאה כנגד האל במסורת היהודית. המחברים שואלים: האם המסורת היהודית "מכירה בתופעה זו (של מחאה נגד האל – ג.ז.) ואם כן כיצד היא מתפרשת"? (שם, עמ' 202).

פרק זה עוסק בשאלה קיומית משמעותית ביותר, בעיקר בימינו אנו: האם האמונה הדתית מחייבת כניעות מחשבתית, וביטול הרגישות המוסרית נוכח מה שאנו מבינים כצו אלוהי? שתי טענות מרכזיות עולות מקריאת הפרק.

ראשית, המחאה לא רק מותרת, אלא היא חובה דתית, הנובעת דווקא מתוך ההנחה שהאל הוא אלוהי צדק. כפי שציטטתי בכותרת מאמר זה, במילותיו של אלי ויזל, המחאה הדתית אפשרית דווקא עבור מי שאיננו מפקפק בצדקת האל. אלי ויזל שלמד תובנה זו ממורו שאול ליברמן הסביר כי "הכל תלוי במקום שאתה עומד […] עם אלוהים מותר לומר הכול, בלי אלוהים שום דבר אינו נשמע" (אצל שגיא שם, עמ' 203). המחאה איננה "התייצבות כנגד האל ואינה מרידה בסמכותו; אדרבה, היא משקפת את ההתייצבות לימין האל, שכן האל הוא אלוהי צדק, וככזה הוא עצמו אמור להתייצב כנגד עוול ורשע" (שגיא, שם).

שנית, יסוד המחאה הוא חלק משמעותי ממארג כלל הקולות העולים מקריאה בספרות היהודית לדורותיה: מאז אברהם הזועק "האף תספה צדיק עם רשע" ועד לרב קוק המתריע: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה". יראת שמים שללא השפעתה "יהיו החיים יותר נוטים לפעול טוב … היא יראה פסולה" (אורות הקודש, ג, עמ' כז, מצוטט אצל שגיא בעמ' 235).

רגע המחאה והביקורת הוא רגע משברי עבור המאמין הניצב נוכח ההכרעה הקשה: האם להמשיך ולהאמין, או לוותר על האמונה נוכח המשבר שהוא חווה. אך וויתור מראש על ביקורת, פירושה אמונה מתה. פירושה הוא כי המאמין ואלוהיו אינם נמצאים באותו מרחב מוסרי, וכי לאל "מוסר אחר" והאדם לא יכול אלא לקבלו בהכנעה מבלי להיות להבינו ומבלי להיות שותף לו. אבל אם כך, כיצד זה יתכן כי המאמין בוחר להאמין באל שהוא אל של צדק ומוסר?

אחד הניתוחים המעניינים בפרק זה הוא ניתוח פרשנותו של הרב יחיאל יעקב ויינברג לסיפורו של "אחר":

אלישע בן אבויה ראה כמסופר במסכת קידושין (לט, ע"ב) אב אומר לבנו: "עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת". לפיכך מרד אלישע בן אבוי ונעשה ל"לאחר". לפי הרב ויינברג איבד אלישע את אמונתו דווקא משום שהאמין באלוהים, כאלוהי צדק:

רק מי שאמונתו חיה בתוכו וממלאת את כל חדרי לבו, יכול להיפגע על ידי מחזה זה, מפני שחש בכל נימי נפשו שהתורה תורת חיים היא וש"בורא עולם יושב וזן את כל העולם מקרני ראמים ועד בימי כינים" (עבודה זרה, ג, ב) ו"כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים, לב, ד). [לעומת זה- ג.ז.] מי שהאמונה אצלו "כצפצוף הזרזיר" ושאינו חש בכל רמ"ח איבריו שהכול במאמרו, אינו מזדעזע במאומה וגם מחזה בבלע רשע צדיק ממנו (על פי חבקוק א, יג) "עובר לידו" (מצוטט אצל שגיא שם, עמ' 205).

לפי זה מפרש הרב ויינברג את הביטוי שנאמר על ר' מאיר הלומד תורה מ"אחר": "תוכו אכל קליפתו זרק": ר' מאיר הזדהה ("אכל") עם האמונה הגדולה, זו שגרמה לאלישע בן אבויה להזדעזע ממה שראה, והקליפה שזרק הייתה מסקנתו המעשית של אלישע בן אבויה.

הרב אליעזר ברקוביץ, תלמידו של הרב ויינברג, מפתח כיוון זה ואומר על אברהם המוחה על השמדת סדום:

בגלל אמונתו, אין אברהם מסוגל לשאת עוול של אלוהים. […] אין כאן היחלשות של האמונה. אדרבה, גרעין כוחה של האמונה הוא שנותן עצמה להאשמה. (מצוטט אצל שגיא שם, שם, עמ' 207)

במסגרת מאמר זה אינני יכולה להאריך עוד, אך כל מי שמעוניין/נת לאזן את הקולות שנשמעים במחוזותינו לאחרונה וקוראים לקבלת ההלכה הפורמלית ללא ערעור והרהור, קולות המוכנים בשם אלוהי ישראל לתמוך בעוולות הנעשות למי שנבראו בצלם, אך אינם משתייכים לעם "הנכון" / למגזר "הנכון" / וכיו"ב – מוזמן/נת לקרוא את הדברים בספר גופו. כי "גם אם לאל יש מעמד של מחוקק ולאדם מעמד של נתין החוק, לא נשלל מהאדם קולו. קול זה מתגלם הן בפרשנות החוק והן בכוחו למחות נגד המחוקק (שם, עמ' 251).

1. הציטוט מתוך ספרו האוטוביוגראפי של אלי ויזל "כל הנחלים הולכים אל הים", עמ' 345. ראו את המקור המצוטט בשלמותו ואת ההפניה הביבליוגראפית בספרו הנזכר לעיל של שגיא, עמ' 203.
2. אבי שגיא, בראשית הוא המאמין, הוצאת כרמל ומכון הרטמן תשע"ז 2017.
3. ראשוניות המאמין מתייחסת לשלושה ממדים: אפיסטמי, אתי, והרמנויטי. מבחינה אפסטמית האדם מכיר באל, מבחינה אתית הוא מכריע כי אל זה ראוי לעובדו, ומבחינה הרמנויטית האדם הוא המפרש את ה'יש' כגילויו של האל.
4. פרדוקס הנובע מכך שמחד, המאמין הוא מקור האמונה, אך מושאה של אמונתו, מאידך, הוא האל המוכר כיש ראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו.