וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא

 וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה

הַמְעַט הוּא אִם רָב.

וּמָה

הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא

יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה

 וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים

אִם בְּמִבְצָרִים.

וּמָה

הָאָרֶץ, הַשְּׁמֵנָה

הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן

 וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ

 וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. (במדבר יג, יח-כ)

ומה הארץ… השמנה היא אם רזה

עתה הזהיר על כלל הארץ, וזה אינו נוגע לעיקר

השליחות, וגם ישראל לא ביקשו כזה, שבושו לשאול אחר שה' הבטיח שהיא ארץ זבת חלב

ודבש, אלא משה רבנו שידע שלא ישבעו נחת לשמוע מאופן אנשי חיל שבארץ ישראל, שהרי

יודע שיש ענקים שמה, ויהי היכבוש עליהם למשא, על כן רצה להשביע עינם בטוב הארץ,

שיהא להם חשק נמרץ למסור נפשם עליה, ואינו דומה ראיית העין לאמונה, עד שאמרו במדרש

פרשת כי תשא דלא שבר משה את הלוחות על פי דבר ה' עד שראה בעיניו את העגל ומחולות,

משום שאינו דומה שמיעה לראייה, כך ביקש משה לפרש טובת הארץ ופרטיה למען תפוש את

ישראל בלבם.

(העמק דבר לנצי"ב

מוולוז'ין במדבר יג, כ)

ומה הארץ אשר הוא יושב בה – נמצא שהוא דן באוכלוסיה שבתוך

הארץ, והרי הוא שואל איך סגולות הארץ משפיעות על יושביה ומעצבות את אופיים, מה

מעלת הארץ כמקום מטע של התפתחות לאומית, הטובה היא אם רעה מבחינה זו, האם

היא מקדמת או מעכבת את חיי התרבות הרוחניים והמוסריים של עם. הרינו מזכירים את

מאמר חז"ל (בבא בתרא קנח, ע"ב) "אוירא דארץ ישראל מחכים".

(הרש"ר הירש

יג, יט)

וטעם 'והתחזקתם ולקחתם' – שלא יפחדו בלקחם

מפרי הארץ פן יכירו בהם שהם מרגלים.

 (רמב"ן במדבר יג, כ)

הושע – יהושע, בין

נשלח לשולח, בין רואה למקשיב

שלמה פוקס

שנים עשר אנשים – 'כל נשיא בהם' – נשלחו לתור

את הארץ. לאחר ארבעים יום הם שבים ומדווחים, כפי שנאמר: "וַיֵּלְכוּ

וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר

פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת

פְּרִי הָאָרֶץ". (במדבר יג',

כז')

הכתוב מציין שהדיווח ניתן בפני המנהיגים ובפני

'כל עדת בני ישראל' והדיווח הראשוני היה פריסת הנתונים, פרי הארץ ותיאור יושבי

הארץ. ברם, מיד לאחר דין ודברים זה, נראה שהעם שמע משהו בין השורות והסיק שהארץ

אינה ניתנת להיכבש, ולכן נאמר: 'וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה,

וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים

אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וכך גם בפרק הבא (י"ד) 'וִיהוֹשֻׁעַ

בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם'.

וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ

לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ

אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ

בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם,

סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם.

הויכוח אינו על הנתונים שראו המרגלים, השאלה הייתה מה ניתן

לעשות בהתחשב בנתונים אלו, כלומר: איך מנתחים את הנתונים. עשרת המרגלים והעם קיבלו

פיק ברכיים והסיקו שלא יוכלו לעלות ולכבוש ואילו כלב ויהושע בחרו בנימוק של אמונה,

הרי עד כה יצאו בעזרת הבורא ומדוע שנפקפק בכוחו. וכל זאת ניתן לשאול: 'לשם מה

נשלחו האנשים, הרי רצו להכיר ולבחון את כל האפשרויות'. נראה שמשימה זו הייתה

ניסיון נוסף על מנת לבחון את אמונת ישראל והגמרא (בבלי סוטה לד' ע"ב) אכן שמה בפי המרגלים דברים קשים – אמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, 'כי חזק הוא ממנו'

– אל תקרי ממנו אלא 'ממנו' – כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.

מעשה המרגלים נתפס כחטא חמור ולכן מרתק

ללמוד כיצד השכילו החכמים לדרוש רגע זה באומרם שמקור כוחו, סגולתו של ה'מניין' נלמד מקבוצה זו של עשרה 'לא מאמינים' וכך

מובא במשנה (סנהדרין

פ"א, מ"ו): "ומנין

לעדה שהיא עשרה? שנאמר (במדבר

יד') "עד מתי לעדה הרעה הזאת" – יצאו

יהושע וכלב "

על כך כותבת הגמרא (בבלי מגילה כג' ע"ב):

מנא הני מילי (שצריך עשרה לדבר שבקדושה) ? אמר

רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ויקרא כב'): "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – כל דבר

שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? – דתני רבי חייא: אתיא 'תוך' – 'תוך',

כתיב הכא "ונקדשתי בתוך

בני ישראל", וכתיב התם (במדבר ט"ז): "הבדלו מתוך

העדה", ואתיא 'עדה', 'עדה', דכתיב התם (במדבר יד'): "עד מתי לעדה הרעה הזאת", מה להלן עשרה – אף כאן עשרה.

עשרה כעדה נלמד מעדת המרגלים; למה דווקא מעדה רעה של

חוטאים? לכאורה היה ניתן לדרוש ולומר – 'מנין הוא שניים' כמעשה יהושע וכלב.

המדרש (תנחומא

מקץ סימן ו') מוסיף את עשרת אחי יוסף, שאף הם לא בדיוק

השתמשו בכוחם על מנת לבנות, אלא בשנאתם מכרו את אחיהם. וזה לשון המדרש:

"וירדו אחי יוסף עשרה", ולמה עשרה? שיש בהן כוח לדחות

הפורעניות, שכן כשבא הקב"ה להחריב את סדום והיה אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים

מן השמים התחיל מספר מן חמישים עד עשרה, שנאמר: "אולי ימצאון שם עשרה" (בראשית יח', לב'). כי עשרה היא עדה, שנאמר (במדבר יד): "עד מתי

לעדה"… וכתיב (תהילים

פב): "אלהים נצב בעדת

אל", לכך נאמר "וירדו אחי יוסף עשרה" שכן בסדום אמר עד עשרה.

דומה שדרשות אלו מלמדות שעדה ככלל, כקהילה,

יכולה להיטיב וחלילה יכולה גם להרע, ולכן בהתכנסות לדבר שבקדושה, עלינו לברר לאן

פנינו: לטוב או למוטב, חלילה.

נעבור ונעיין בדמותו של יהושע לאחר ארבעים שנה,

וכאן נמצא אותו כמנהיג השולח שני מרגלים על מנת לראות את הארץ ואת יריחו (יהושע ב', א'), נבחרים מרגלים אנונימיים, לא הוזכר שמם ולא ניכר שבטם. המרגלים שבים ומדווחים

ובפיהם בשורה "וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ

וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם:

וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ

כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב', כג' – כד').

האם יהושע מקשיב לדברי המרגלים?

ניסיונו של יהושע כמרגל התר את הארץ במשך

ארבעים יום היה מה שהוא וחבריו חשו בעוצמת יושבי הארץ עד שראו עצמם כחגבים. חבריו

הסיקו ממראה עיניהם שיש להרים ידיים 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד' ד') ואילו הוא וכלב האמינו בכוח ה' לקיים את הבטחתו וכעת נוכח יהושע בעוצמת

קיום הבטחת האל, יכול היה לומר ואולי באמת אמר: 'אמרתי לכם!'

לעומת דיווח מרפה הוא מקבל דיווח מחזֵק.

כיצד היה עליו לנהוג, האם הוא מקשיב לדברי

המרגלים?

עיון בסוף ספר דברים (כז', ב' – ד') מלמד שבכניסה לארץ יש לקיים את הציווי – "וְהָיָה בַּיּוֹם

אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד…

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר

אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד": כלומר, מעבר הירדן צריך להוביל להר עיבל ולהר

גריזים, על מנת לקיים את טקס הברכה והקללה. יהושע מוּדע לצו זה, אך עושה זאת רק

לאחר המלחמה ביריחו ובעי, כנאמר (יהושע ח', ל' – לא'): "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ

לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה: מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת

אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ

שְׁלָמִים".

מדוע אין יהושע מקיים את דברי הצו? מדוע יהושע פונה בעוברו את

הירדן ליריחו ומתחיל בכיבוש הארץ ? מדוע אין יהושע מקשיב לדברי המרגלים?

המרגלים שמעו את ניתוחה של רחב (יהושע ב', ט-יא) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים: יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת

הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם.

כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם

מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן

לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא

קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם

מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: ודבריה

נכללו בדיווחם, האם גבר חששו של יהושע על אמונתו?

ננסה לדמיין מה היה קורה אילו יהושע היה חוצה את הירדן ופניו

לצפון מערב, מתנחל עם שש מאות אלף מבני ישראל על גב ההר בהר עיבל ובהר גריזים

וכידוע לב יושבי הארץ נמס, הרי שלא היינו נדרשים למלחמה, האם זו הייתה כוונת ה'?

הגמרא (סנהדרין מד' ע"א)

דורשת את מעילת עכן, ובהמשך הסוגיה נאמר – "(יהושע ז') "ויאמר ה' אל יהושע קום לך" – דריש רבי שילא: אמר ליה הקדוש ברוך

הוא: שלך קשה משלהם, אני אמרתי (דברים כז) 'והיה בעברכם את

הירדן תקימו' – ואתם ריחקתם ששים מיל".

כלומר לדעת ר' שילא, החטא שגרם לכישלון בקרב העי הוא מעשה יהושע! הגמרא ממשיכה:

"בתר דנפק", לאחר צאתו של ר' שילא מבית המדרש, "אוקים רב אמורא

עליה", הגיב רב אמורא כנגד מה שנאמר, ודרש: "(יהושע י"א) "כאשר צוה ה' את משה עבדו, כן צוה משה את יהושע, וכן עשה יהושע, לא

הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה"." כלומר מפסוק זה נראה שיהושע קיים את

כל דברי משה – אם כך, הוא לא חטא! "אם כן מה תלמוד לומר: "קום לך"?

אמר ליה: אתה גרמת להם. והיינו דקאמר ליה, בעי: (יהושע ח') "ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה" וגו'".

הסוגיה מבררת מה הייתה סיבת התקלה, מדוע מעל עכן, נתפסו ישראל כמועלים,

מעילת האחד גרמה לקרב העי להיכשל וגרמה למותם של כשלושים וששה. הסוגיה

מבררת את טעותו של יהושע ומצביעה על אי הקרבת קורבן תמיד או על אי לימוד תורה,

ביקורת זו נשמעת על שעת הקרב, מכאן ניתן ללמוד שגם ואולי בעיקר בעת המלחמה יש

לוודא שלא שכחנו את העיקר – עלינו לחשוב מדוע ולשם מה אנו משתתפים במלחמה.

לסיכום: פרשת המרגלים מלמדת אותנו כציבור, מה כוחה של עדה, עד כמה

יש לחשוש מעיבוד נתונים עד כדי איבוד המטרה, ולכן בכל התכנסות למניין, לדבר שבקדושה,

עלינו לספור עשרה, לחזור לאותם עשרה שטעו והטעו ולבדוק מהי מטרת ההתכנסות.

ופרשה זו מלמדת כיצד יהושע כמרגל ידע לראות אל מֵעֵבר, ידע כיצד לא לטעות

אחר הרוב. אך גם הוא, לאחר ארבעים שנה, כמנהיג לא בהכרח ידע להקשיב, ולהפיק את

מירב האינפורמציה מהדיווח ותהה, טעה, וחשב שעליו לכבוש. על זה נאמר: בדרך שאדם

רוצה לילך בה מוליכים אותו, עד שיבין את טעותו.

נקוה שנלמד לא רק לספק נתונים נכונים, אלא בעיקר להבין ולהשכיל לנתחם

כראוי.

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל

ובקולות.

יחס של כבוד לארץ מחייב יחס של כבוד לבני-אדם

תניא, אמר

רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כוחו של לשון הרע ממרגלים. ומה מרגלים

שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על חברו, על אחת כמה וכמה!! דכתיב:

"וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה" על דבת הארץ שהוציאו.

(ילקוט

שמעוני ויקרא יד, סימן תקנט)

ואם משה היה שולח נשים לתור את הארץ?

לכך פרט אנשים,

לפי שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני פנחס תשעג, כז) האנשים היו

שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו

מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה:

לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה,

אבל 'לך' – לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו

שלח "לך" לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים,

כאמור.

(כלי יקר

במדבר יג ,ב)

'ותשא

כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה

ההוא' – אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב

היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות.

(בבלי תענית כט, ע"א)

כמעט ולא

ניתן למצות את משמעות העובדה שהעם אשר זכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור

אחריו, שהרי מתן תורה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד

כדי כך שהביא לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ

היעודה.

מכאן משמע שהאדם יכול במעשיו לקלקל את

העולם, ואפילו כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור יוצאי מצרים המשופע באותות,

מופתים וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע האדם ולהביאו לידי אמונה,

ובוודאי שלא לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך עצמו את עניין מעמדו בפני

ה' ואת המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום גורם מן החוץ. מסקנה זו

נכונה לא רק לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד, הוי אומר אין בכוחה של

השגחת ה' ובכל מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע אלוהים" להביא בני אדם למצוא

את דרכם אף לא בעניינים מדיניים, לאומיים או חברתיים… הדרך הנכונה בהנהגת ענייני

העולם, המדינה, החברה או קביעת מהלך ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה,

תוך הגעה להחלטות והכרעות, אך לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות

התגלויות מופלאות ושלא כמנהגו של עולם…

אנו שאיננו דור המדבר שזכה שלגילוי

שכינה, אלא אנו דור מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואף איננו יכולים

לדעת איזה אירוע או מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע אלוהים" במובן של

אינטרוונציה אלוהית במהלך ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של

"עולם כמנהגו נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של

ההיתלות במה שנראה כ"אצבע אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות

המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם הם ואחריותם הם.

(י.ליבוביץ:

שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 666-665)