פרשת שלח לך

גליון מס' 345 תשס"ד
(קישור לדף המקורי)

וַתִּשָּׂא כָּל

הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.

וַיִּלֹּנוּ עַל

מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם

כָּל הָעֵדָה:

 לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ

מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ.

וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ

וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז,

הֲלוֹא טוֹב לָנוּ

שׁוּב מִצְרָיְמָה. (במדבר יד, א-ג)

'בכה

תבכה בלילה' (איכה א')

– שתי בכיות הללו למה?

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון, ואחד על מקדש שני.

'בלילה' – על עסקי לילה, שנאמר (במדבר י"ד) 'ותשא כל העדה

ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'.

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה.

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה

של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות. דבר אחר: בלילה –

שכל הבוכה בלילה קולו נשמע.

דבר אחר: בלילה שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכין עמו.

דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה

השומע קולו בוכה כנגדו.

(בבלי סנהדרין קד ע"ב)

'ואם לא

תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' (ירמיהו י"ג) –

אמר רב שמואל בר איניא

משמיה דרב: מקום יש לו

לקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו…

ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא?! והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברי

הימים א' ט"ז) 'הוד והדר לפניו עז וחדוה

במקמו'!

לא קשיא: הא – בבתי גואי

(בתים פנימיים), הא – בבתי בראי (בתים חיצוניים).

תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל

יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס

המתגאה על הצבור.

(בבלי חגיגה ה ע" ב)

תורה אחת ומשפט אחד

נחם אילן

ארבע פעמים חוזר בתורה הצירוף "תורה אחת": פעם בפרשת

קרבן הפסח, ובה נאמר "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות

יב, מט); פעם אחת לציון שוויון

הזכויות של הכהן בקרבן חטאת ואשם – "כחטאת כאשם תורה אחת להם, הכהן אשר יכפר

בו לו יהיה" (ויקרא ז, ז); ופעמיים בפרשת "שלח". תחילה נאמר לגבי מעמדו השווה של הגר ביחס

לקרבנות עולה, זבח ושלמים – "הקהל! חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדרתיכם, ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד

יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טו–טז). ולבסוף, בעניין העושה בשגגה, כתוב: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר

בתוכם, תורה אחת יהיה לכם, לעשה בשגגה" (שם שם, כט).

מפסוקים אלה למדו חכמים הלכות שונות – רובן המכריע עוסק בדיני

קרבנות למיניהם, ולא אעסוק בהן עתה. עוד למדו מפסוקים אלה על הבדלים מהותיים בין

חטא בשגגה לחטא במזיד, ואף לאלה לא אתייחס כאן. אני מבקש למקד את תשומת הלב להיבט

שאינו קשור בקרבנות דווקא, ושורשיו כבר בהלכה התנאית הקדומה. אגב הדיון בפסוק

משמות אשר מטפל בהלכות קרבן הפסח, נאמר במכילתא דר' ישמעאל:

…אין לי אלא פסח שהשוה בו את הגר לאזרח; שאר כל מצות שבתורה

מנין? ת"ל 'תורה אחת יהיה לאזרח ולגר' – בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל

מצות שבתורה" (מכילתא בר' ישמעאל, מהדורת הורוביץ-רבין, ירושלים תש"ל, מסכתא דפסחא, סוף פרשה טו, עמ' 57)

היסק זה חשוב מאוד מפני שהוא מבטא את ההיפוך הדרמטי שחוללו

התנאים במושג "גר" המקראי. במקרא גר=זר,

ואילו בהלכות התנאים, גר הריהו מי שחדל מלהיות זר ומילא אחר כל התנאים וביצע את כל

ההליך הממוסד של הצטרפות לעם היהודי. ההלכה שנשנתה בבית מדרשו של ר' ישמעאל מביעה

אפוא את התקבלותו המלאה והשלמה של הגר אל תוך החברה היהודית, והתקבלות זו מוצאת את

ביטויה במעמד השווה כלפי המצוות, מעמדו שרובו חובות ומיעוטו זכויות. בקצרה: ר'

ישמעאל גורס כי לצורכי פולחן יש שוויון עמוק בין חברים שונים בקהילה, שכוחו רב מן

ההבדלים המעמדיים והמוצאיים של חברי אותה קהילה.

אולם אין די בחקיקה על מנת לעצב תודעה ותרבות. החוק מגדיר את

הראוי, ופעמים רבות מסמן מניה וביה את החריג, את העבריין, את מי שאינו מציית לחוק.

התבטאויות רבות בספרות חז"ל ובספרות שלאחריה מעידות כי הלכה זו הייתה קשה על

הציבור, ובפועל לא תמיד זכו הגרים ליחס שוויוני. גם אם לשון החוק נשמרה, רוחה

הייתה קשה מאוד ליישום, ופעמים הרבה הייתה קשה מדי. אציין כאן רק דוגמה אחת, שהיא

פנינה ספרותית ומוסרית בעיניי, הלוא היא תשובת הרמב"ם

לר' עובדיה הגר (תשובות הרמב"ם,

מהדורת בלאו, ירושלים תש"ך, ב, עמ' 728-725). תשובה זו מלמדת עד כמה קשה היה לרבו של ר' עובדיה להתייחס

אליו כאל אדם אינטליגנטי ובר אוריין, וסופו שזכה לקיטונות של ביקורת מפי הרמב"ם.

אני מבקש להפנות את תשומת הלב לביטוי ספרותי נוסף, המתייחס אל

פרשת "שלח" ומזקיק משמעות למבנה הפנימי של הפרשה. המעבר מפרק י"ד

הסיפורי לפרק ט"ו המשפטי אינו נהיר מתוכו וכמו "מזמין" הסברים. וכך

מובא בסדר אליהו רבה, אגב דיון על מידת הרחמים שהקדוש ברוך נוהג כלפי ישראל:

…באותה שעה [שהעם התאבל על נידויו (במדבר יד, לט)] אמר לו הקב"ה: משה, לך ורצה

אותן עניים, שכבר יצא לבם מעליהם.

אמר לפניו: רבונו של עולם, במה

ארצם?

אמר לו: לך ורצם בדברי תורה – 'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם'

וגו' 'ועשיתם אשה לה" [וגו'] 'והקריב המקריב את קרבנו

לה" וגו' (שם טו, ב-ד).

באותה שעה היתה מריבה בין ישראל

לגרים.

אמר לו הקב"ה למשה: משה, למה עשו מריבה אילו עם אילו?

אמר לפניו: רבונו של עולם, אתה

יודע!

אמר לו: ולא כך אמרתי לך 'הקהל! חוקה אחת לכם ולגר הגר' וגו'

'תורה אחת [ומשפט אחד] יהיה' וגו' (שם שם, טו–טז)?!

מיכן אמרו: שלוש מדות בגרים… (סדר

אליהו רבה, מהדורת איש שלום, ירושלים תשכ"ט, עמ'

146).

מה טוען הדרשן בדרשתו הציורית? ראשית הוא מציע לראות בפרק

ט"ו המשך ענייני של פרשת המרגלים. בדבריו הוא מביע את התפיסה הפסיכולוגית

ולפיה בעת מצוקה, דיכאון ומשבר, אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הקושי היא להסיט את

תשומת הלב אל עניין אחר, המנוסח על דרך החיוב, מושתת על אמון בכוחו של המדוכא

והשבור, וממוקד בעתיד. כך אפשר לעורר מחדש אצל האדם המדוכא אמון ביכולתו

ובמסוגלותו לתפקד כראוי ולחיות חיים טובים יותר ולעזור לו להיחלץ משברונו.

שנית, הדרשן "מותח" את השיקול הספרותי בדבר הזיקה

בין פרקים י"ד וט"ו עד לקצה פרשת "אשה ריח ניחוח", וטוען כי

גם הפסוק החותם הוא בעל משמעות לפרשת המרגלים דווקא. במילים אחרות: על השאלה מה

קשר יש בין חטא המרגלים ותוצאותיו לבין שוויון המעמד של האזרח והגר, משיב הדרשן

באמצעות התוספת הסיפורית "באותה שעה היתה מריבה

בין ישראל לגרים" וטוען טענה פסיכולוגית נוספת. לשיטתו, מצב משברי משתקף בין

השאר בחוסר היכולת לביקורת עצמית ולקבלת אחריות. בנסיבות כאלה הנטייה הטבעית היא

לגולל את האחריות, ובעצם את האשמה, על הזולת, ובמיוחד אם הוא "אחר".

ה"אחר" האולטימטיבי במקרא הוא הגר=הזר, בין

אם עודנו זר או שהיה זר. הפסוק בפרק ט"ו נועד, לפי דרשה זו, להתמודד עם הטענה

הכוזבת כי התוצאות האומללות של פרשת המרגלים היא באשמת ה"אחר". בדברי

הדרשן אפשר לשמוע טענה סמויה ולפיה אם הגר=האזרח, אזי

אפשר להציב את המשוואה גם בכיוון הנגדי ולטעון כי כל אזרח הוא גם גר, לפחות

בפוטנציה. דברים אלה יפים לא רק ביחס לחיפוש האשמים במשבר שבו היו שרויים באותה

עת, ויש להם תוקף כללי, החורג מגבולות הזמן והמקום של אותו אירוע קונקרטי.

בכל "אזרח" יש משהו שבנסיבות כלשהן יכול להופכו באחת

ל"גר", ובלשוננו – ל"אחר". השוויון הבסיסי שקובע המקרא למעמדו

של הגר הוא אתגר נכבד, הקשה ליישום בכל חברה ובכל תנאי, וקשה במיוחד בעת קושי

ומשבר.

האמור במכילתא דר' ישמעאל והמסופר בסדר אליהו רבה אינם מסמנים

את הקיים אלא מתווים את הראוי והרצוי. המכילתא תובעת שנפתח לעצמנו תודעה דתית

שאינה מדגישה את ייחוסנו או מעמדנו המשופר בתוך החברה, אלא נראה את עצמנו כגרים

לפני אלוהינו. דברי הדרשן בסדר אליהו רבה משקפים תמונה בלתי ראויה, שבה הגר אינו

נתפס כשווה לאזרח. האתגר, לשיטתו, הוא להכיר באחרוּת שיש בכל אחד מאיתנו ועם זאת

להיות מודע למכנה המשותף המאפשר לנו לתפקד בתוך הקבוצה. הגר=האחר

ותודעת הגרות=האחרוּת הם אתגרים נוכחים גם כאן, גם

עכשיו.

ד"ר

נחם אילן מלמד בחוג המשולב ליהדות באוניברסיטת בר-אילן ובחוג לערבית באוניברסיטת

חיפה

"ולא

תתורו אחרי לבבכם": שתי פרספקטיבות על טבע האדם

"וראיתם

אותו וזכרתם את כל מצות ה'": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית, שהוא כחותם המלך

בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד

אפילו בגזל.

(ספורנו במדבר טו, לט)

נפש האדם

וכוחותיה נבראו באורח ישר, וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו

ומעלה על לבו ציורים רעים. ועל-כן לא יכול לומר: "ולא תלכו אחרי

לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו, היו דרכיו טובים

וישרים.

(המלבי"ם על במדבר ט"ו, לט)

על תורה ו"מוסר טבעי"

המוסר

בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש

ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך

ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור

בדרך הישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם.

התורה ניתנה

לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי

האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם – יפתחו לנו,

ועל ידינו לכל העולם כולו.

(מתוך "אורת

התורה" לראי"ה קוק זצ"ל, ס"ט-עא)

ואם משה היה שולח נשים לתור את הארץ?

לכך פרט אנשים לפי שאמרו רז"ל (ילקוט

שמעוני פנחס תשעג, כז) האנשים היו

שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים

המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה, אבל 'לך' – לדעתך, שאתה סבור שכשרים המה

ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו שלח "לך" לדעתך

אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים, כאמור.

(כלי יקר במדבר יג ,ב)

יש ענקים וחגבים מסוגים שונים

…בארץ ישראל נשתיירו

אפוא שרידים של הנפילים מלפני המבול, ועובדה זו מתאימה יפה לשיטה (זבחים

קי"ג, ע"א) שלא ירד מבול בארץ ישראל ונשתמר בה אפוא הכוח השרשי-מקורי של הארץ. בהיותה תחת אוכלוסייה כנענית נתגלה כוח

זה רק בגידול ענקים, בעלי שיעור קומה גופנית. אך באותה מידה יש בכוח זה כדי להכשיר

את הארץ להיות קרקע לעם ה', שהרי עם זה ישמור בה את תורת ה' וכך ישוב העולם לימי

נעוריו והארץ תהיה כגן עדן. ואל נשכח את מאמר חז"ל שבריאות וכוח גופני הם

מתנאי ההתפתחות הרוחנית העליונה (שבת צב, ע"א). ואולי לא

נטעה אם נאמר שזה היחס שבין כוח הארץ לבין תכונת יושביה: במקום שעבודת הרוח שובתת,

יפה כוח הארץ לגדל ענקים בעלי שיעור קומה גופנית; אולם אם שוכנים בה אנשים שמגמתם

היא רוחנית, ינוצל כוח הארץ לפעילות רוחנית ולא לקומת ענק של הגוף.

(מתוך

פירוש הרש"ר הירש על

במדבר י"ג, ל"ג)