ובערת הרע מקרבך – כמושג של מאבק פנימי נגד הרוע.

'ובערת  הרע  מקרבך':   אולי  שירמוז  לאותו
שקראו הקדוש  ברוך  הוא  בשם  זה דכתיב (בראשית ח כא) 'יצר  לב  האדם  רע',  ולזה אמר הרע הידוע,  והכוונה
בזה  כי  כשיעשו 
משפט  בכיוצא  בזה  מתבער הרע וניתש 
כוחו,   ולא יתעצם בלבות
בני אדם,  כאומרו 'מקרבך'. (אור החיים
דברים  יג , ו)

… כי יצר הרע בעצמותו  רע,
אבל לכלל הוא טוב שעל ידו יש שכר טוב 
לצדיק  הכובש  את  יצרו.  והנה יש
שני בחינות בכבישות  יצר  הרע,    דוד 
הרגו,  שנאמר  'ולבי  חלל
בקרבי',  שהסיר  כח  הרע  מלבבו  ונמצא  חלל, אבל אברהם 
אבינו  הפכו  לטוב,  שנאמר  (נחמיה  ט  ח) 'ומצאת  את  לבבו  נאמן לפניך' (ירושלמי
ברכות פ"ט ה"ה), כדכתיב (דברים ו ה)'בכל לבבך' –
ביצר טוב וביצר הרע (ברכות נ"ד ע"א),שכל מידות רעות רציחה וגאוה וכעס קנאה שנאה, לוקח אותם מיצר הרע ועובד בהן
הבורא יתברך ,כמו ההורג נפש שחייב מיתה ובזה מקיים מצוה  'ובערת  הרע  מקרבך'  (דברים  יג  ו).

                                                                                                                           
                               (ספרי חסידות,
רב טוב דף צז/ב)

גם ידוע שעקר שבירת היצר, הוא על ידי התורה, כמו שאמרו  רבותינו  ז"ל  (קדושין ל ב), 'בראתי יצר
הרע, בראתי  לו  תורה תבלין',  ובזה מקים מצות עשה של 'ובערת  הרע  מקרבך'  (דברים  יג  ו),  שהוכפל בתורה ששה  פעמים  (כתוב שבעה פעמים והם: דברים יג ו; יז ז; יט יט; כא כא; כב כא;
כב כד; כד ז;.  ואולי צריך לומר   בפנים   שבעה  
פעמים).  עוד  כתיב  'לרצנכם תזבחו' (ויקרא יט ה.  ושם: תזבחוהו), ואיתא בתורת כהנים לדעתכם זבוחו, והוא זביחת
היצר הרע, וכתיב 'ושחט אתו על ירך המזבח צפנה'
(שם א יא), זה היצר הנקרא  
צפוני,    כמו 
שכתוב  ואת  הצפוני  ארחיק מעליכם 
(יואל  ב כ), ואיתא בגמרא (סוכה נב א) – 'זהו היצר
הרע'.  ('מעלות התורה' מתוך ספרות המוסר)

התכלית שמאחורי מצוות ערי מקלט

אבי גורמן

שתי דמויות מרכזיות בפרשת ערי מקלט: הרוצח בשגגה וגואל
הדם.

 בהתייחס
למי מהם חידשה התורה את פרשת ערי המקלט; ההורג בשגגה או גואל הדם?

להלן ננסה לענות על שאלה זו תוך הצגת שתי האפשרויות,
והאופן בו משתלבים הדינים השונים לפי כל אחת מהאפשרויות.  בנוסף נבחן לפי שתי הגישות, את הרלבנטיות
של דין ערי מקלט לימינו אנו.

הדעה העולה באופן ברור מהדיון ההלכתי בסוגיית ערי מקלט
היא כי הגלות לערי מקלט נועדה לכפר על הרוצח בשגגה. חז"ל חידשו סייגים וגדרים
המבחינים מיהו הרוצח בשגגה החב בגלות: מי שמעשה ההריגה נגרם על-ידו שעה שהיה קרוב
לאונס (כלומר לא היה באפשרותו למנוע את האירוע) – פטור מגלות. מאידך גיסא, מי
שמעשהו היה כה חמור עד שניתן לומר עליו כי רשלנותו קרובה למֵזיד – אף הוא פטור
מגלות שכן מעשהו חמור מידי מכדי שגלות תכפר עליו.

 "רוצח
בשגגה" החב בגלות הוא מי שיכל למנוע את האירוע מחד גיסא, אך מעשהו אינו עולה
כדי מזיד, מאידך גיסא. התורה חידשה שאדם שכזה צריך להיענש על-ידי גלות לערי
מקלט. בבסיס קביעה זו עומדת ההכרה בערך חיי האדם, ובכך שיש להרתיע אנשים
על-מנת שיזהרו ולא יגרמו, ולו בשגגה, למות אחרים. הרתעה זו נוצרת על-ידי הטלת חובת
הגלות וכן על-ידי הדבקת התווית "רוצח בשגגה" למי שהרג בשגגה¹.

רוצח בשגגה רשאי לצאת מעיר מקלטו כאשר מת הכהן הגדול.

 מה הטעם
לקביעת מועד שחרור זה? – חז"ל במסכת מכות נמקו עניין זה מנקודת המבט של הכהן
הגדול. אנו לעומת זאת ננסה לבחון דין זה מנקודת המבט של הדמות בה אנו מתמקדים כעת –
הרוצח בשגגה.

המאפיין הבולט ביותר של קביעת מועד השחרור מעיר המקלט
בדרך זו, הוא המקריות. הכהן הגדול עשוי ללכת לבית עולמו זמן קצר לאחר
הגליית הרוצח בשגגה, ולעיתים, מועד זה עלול לחול זמן רב אחרי ההגליה. מנקודת ראותו
של הרוצח בשגגה, אורך תקופת מאסרו תלויה ביד המקרה. לדעתי, יש כאן מידה
כנגד מידה ביחס להריגה בשגגה. הרוצח בשגגה ודאי טוען: "וכי מה יכולתי לעשות,
ודאי שלא התכוונתי לתוצאת המוות שקרתה אך במקרה". כנגד זה התורה
מותירה את תקופת מאסרו ביד המקרה. יש כאן אלמנט ברור של הרתעה – אם אינך
רוצה להימסר ביד המקרה, שמור דרכיך באופן שלא תגרום "במקרה" למות
אדם.

ערך חיי אדם ומלחמה במוות הנגרם בשגגה, רלבנטי לימינו,
לא פחות ואולי אף יותר ממה שהיה בימי קדם. תאונות הדרכים המכות בנו יותר מכל נגף
אחר, הם פרי רציחות בשוגג, חוזרות ונשנות. איני משוכנע כי בידינו לשוב ולהקים ערי
מקלט (גם מבחינה הלכתית, הדבר כלל אינו פשוט), אולם ודאי שיש מקום ללמוד את חשיבות
ערך חיי אדם מפרשת ערי מקלט, ולהחמיר עם "רוצחים בשוגג" גם בימינו אנו.

כעת נפנה ונבחן את הדמות האחרת "המככבת"
בפרשת ערי מקלט – גואל הדם.

לתופעת גאולת הדם יש אספקטים חיובים ושליליים, אולם
דומני כי בחברה לה משטר יציב ומתוקן, האספקטים השליליים רבים וגוברים על אלה
החיוביים. את הדאגה לכך שדם האזרחים לא יהא הפקר, מוטב להותיר בידי רשויות השלטון,
דבר שיבטיח (במשטר מתוקן כמובן) כי דמו החם של גואל הדם לא יביא לכך כי ירצח מי
שבשגגה גרם למוות. עם כל החומרה של גרימת מוות ברשלנות, חשוב להבחין בינה לבין רצח
במזיד ולכן אין להותיר את הרוצח בשוגג בידי גואל הדם.

רעיון זה, הממקד את המבט בגואל הדם, מופיע אצל
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים, חלק שלישי פרק מ':

"אבל
מה שרוצח בשגגה גולה, הוא להשקיט נפש גואל הדם, כדי שלא יראה את זה שאירעה
המכשלה הזו על ידו"

בהתאם לרעיון זה ניתן לומר כי תכלית מצוות ערי מקלט היא
למנוע את תופעת גאולת הדם. לפי טעם זה, ניתן להשוות בין מצוות ערי מקלט לבין מצוות
דוגמת הקורבנות וכן היחס לעבדות. בשני עניינים אלה, לדעת חלק מהפרשנים, התורה
הייתה מעדיפה לבטל לגמרי את התופעה העומדת בשורשם (כגון תופעת העבדות) אלא שמתוך
מודעות לכך כי העם באותה העת עדיין אינו בשל לקביעה מרחיקת לכת שכזאת, קבעה התורה
דינים אשר באים לצמצם את התופעה השלילית². באופן דומה ניתן אף להשקיף
על פרשיית ערי מקלט. ניתן לשער כי התורה רואה באופן שלילי מעשים של גאולת דם. אין
להרוג אדם "עד עומדו לפני העדה למשפט". אולם, בחברה הפטריאכלית
הקדומה, לא ניתן היה לבוא ולבטל לגמרי את גאולת הדם ולכן התורה צמצמה אותה באופן
האוסר ביצוע גאולת דם, לפחות כאשר ההורג בשוגג מגיע לעיר מקלטו.

דומה כי בימנו, פעלה התורה את פעולתה באופן מכריע,
ותופעת גאולת דם שוב אינה שכיחה בחברה היהודית. שוב ניתן להשוות לדין עבדות:
עקרונות החירות הקבועים בתורה פעלו על המין האנושי, עד שהעבדות נדחקה ונשללה ברוב
המכריע של המקומות. האם כיום יהיה טעם לעמוד על דינים כגון "המשחרר עבדו עובר
בעשה"? – דומה שיש לענות על כך בשלילה. השפעת ערכי התורה הועילה כל-כך עד
שאין טעם לחזור לשלב הביניים בו נקבעו דינים אשר התאימו במיוחד לשלב זה. כך גם
לעניינינו. אין טעם לחדש כיום את דין ערי מקלט שהרי פעולת התורה השפיעה באופן
חיובי עד שתופעת גאולת הדם נשללה ברוב קצוות הארץ – אם כן, מה הטעם לשוב ולאפשר את
גאולת הדם כאשר ההורג בשגגה נמצא מחוץ לעיר המקלט³?!

לפי פרשנות זו, לפיה עיקר תשומת הלב בדין ערי מקלט
ממוקדת בגואל הדם, מדוע ההורג בשגגה יוצא לחופשי עם מות הכהן הגדול? – נצטט את
תשובתו של הרמב"ם בספר המורה:

"ונתלתה חזרתו במות האיש שהוא הגדול בבני
האדם והיותר אהוב על כל ישראל, כי בכך תשקוט נפש הנפגע אשר נהרג קרובו, כי דבר זה
בטבע האדם, כל מי שאירעו מפגע אם נפגע זולתו בכמותה או יותר חמורה ממנה מוצא בכך
נחמה על פגעו, ואין בפגעי מות בני אדם אצלנו קשה יותר ממות כהן גדול"

בפועל מסתבר כי דין ערי מקלט כולל בחובו את שני
האספקטים:  הדגשת ערך חיי אדם המתבטאת
בהחמרה עם הרוצח בשגגה, והרצון לצמצם את תופעת גאולת הדם. לנו כיום, ראוי לאמץ את
האספקט המדגיש את ערך חיי האדם – ערך חשוב ונדרש לימינו אנו.

אבי גורמן הוא עורך דין

1. 1. ראיות
מכריעות נוספות מהן ניתן ללמוד כי גלות לערי מקלט היא עונש להורג בשגגה ניתן ללמוד
מכך שרוצח בשגגה שמת קודם שגלה, מגלים ארונו לעיר מקלט (מסכת מכות יא, ע"ב),
וכן מכך שגם אם אין להרוג גואל דם, על הרוצח לגלות לעיר מקלט. בשני מקרים אלה,
ברור שטעם הגלות אינה החשש מפני גואל הדם אלא עונש על גרימת מוות ברשלנות.

2. 2. הרב
נחום רבינוביץ, בספרו "דרכה של תורה", עמ' 11 – 27.

3. 3. מידת
התלות בין מצווה לבין טעמה, היא נושא מורכב ורגיש. אמנם, במקרה שלנו, אין טעם
להיכנס לעומקה של סוגיה זו שכן, מבחינה הלכתית, בהעדר סנהדרין לא ניתן לחדש את דין
ערי מקלט. הדיון שלנו מתמצה בשאלת אימוץ יסודות רעיוניים מפרשיית ערי מקלט אל
חיינו אנו, ובהקשר זה, יש ודאי לבחון את רלבנטיות טעמי המצווה אלינו כיום.

וכי אמרת…שום תשים עליך
מלך: מצווה או השלמה עם רצון העם

'ואמרת  אשימה  עלי  מלך' –  רבי
נהוראי אומר: הפסוק בגנאי 
ישראל  הוא מדבר, שנאמר 'כי
לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלֹך עליהם' (שמואל א' ח')

אמר רבי יהודה:  והלא  מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר
"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו" ולמה נענשו בימי שמואל? לפי
שהקדימו על ידם "ככל 
הגוים  אשר  סביבותנו"

 רבי  נהוראי 
אומר:  לא בקשו להם מלך אלא להעבידם
עבודה זרה, שנאמר 'והיינו גם אנחנו 
ככל  הגוים ושפטנו מלכנו ויצא
לפנינו ונלחם את מלחמתינו' (שם). (סיפרי שופטים פיסקא קנו)

שלש   מצות   נצטוו  
ישראל  בשעת  כניסתן  לארץ; למנות  
להם   מלך,  שנאמר  'שום  תשים  עליך  מלך' ולהכרית 
זרעו  של  עמלק,  שנאמר  'תמחה  את  זכר עמלק' 
ולבנות  בית  הבחירה  שנאמר  'שכנו
תדרשו ובאת שמה'. (משנה
תורה לרמב"ם, הלכות מלכים א, א)

"ואמרת:
אשימה עלי מלך" – אין הפירוש "אמירה" כמשמעו בפה, אלא כלשון "ואמרת אוכלה
בשר" וכדומה, אכן לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא
רשות כמו "ואמרת אוכלה בשר", והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות
מלך, ואם כן, למאי כתיב "ואמרת"?

ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת
מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש
מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצוץ
עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, משום הכי לא
אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול המלך, על פי
שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין
למנות מלך, ומשום הכי כתיב "ואמרת" – שיהא העם מבקשים כך, אז "שום
תשים". (העמק
דבר לנצי"ב דברים יז, יד)

"משרבו הרצחנים – בטלה עגלה ערופה"

כיצד יש
להבין את דברי חז"ל אלה, בדבר ביטול "עגלה ערופה" ו"מים
מרים" בגלל ריבוי הרצחנים והמנאפים? התשובה היא כי מיצוות אלה הקשורות בטקסי
כפרה מרשימים, נערכו במקרים חריגים ביותר, ונועדו לסתום פרצות בגדר הקיימת…

כאשר נהרסות אשיות חיי התורה והטהרה, כמו בימינו בהם מקרי רצח, שפיכות
דמים, אינוס וניאוף  הפכו כמעט להיות
כרוניקה יומית האמצעי התקשורת, ובמסגרת חברה בה רצחנים פועלים בגלוי, יש אפילו
משהו מגוחך ודוחה, כאשר ארגונים ועמותות מקדשים מלחמה כנגד תופעות אלה, ועינינו
הרואות כיצד מה שהיה בעבר מוסד משפטי ואקט בעל השפעה מתקנת, נעלם ובטל כאשר אין
הדור ראוי לו.

משל למה הדבר דומה? לרבנות שהיתה יוצאת באיסור חמור על השימוש בסכין פגומה
בידי הקצב השוחט חזיר; והדברים אמורים גם כלפי המאבק עליו אנו שומעים חדשים לבקרים
בחוצותינו, על פגיעה בקברים. (מתוך י. ליבוביץ : שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 85)