הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה,  אִם
תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. (שיר השירים ב, ז) 

שבועת האהבה , גאולת מצרים והגאולה
העתידית

"השבעתי אתכם בנות ירושלים" – מה תגידו לו? שחולת אהבה אני;

מה חולה זו  מצפה לרפואה, כך הדור שבמצרים מצפה לגאולה. (שיר השירים רבה ה)

"השבעתי אתכם בנות ירושלים… את
האהבה" – איזו
היא האהבה? זו ירושלים, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניתם את בית המקדש וחרב, לא
תבנו עוד עד שתשמעו קול מן השמים, לקיים מה שנאמר 'כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר
תשמעו' (ישעיה
יח, ג')…

'בצבאות או באילות השדה' – אם מרדתם על המלכיות, הרי דמיכם כצבי
וכאיל (שיר השירים זוטא, ב)

אמר רבי יוסי בר חנינא: שלוש שבועות למה
(למה נאמר שלוש פעמים "השבעתי" בשה"ש)?

אחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו
בחומה, ואחת שהשביע את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את
האמות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי.

ורבי לוי אמר: שש שבועות הללו [אם מחשיבים
את הלשון הכפולה "אם תעירו ואם תעוררו"] למה? שלוש, כפי שנאמר ואידך
(והנוספות): שלא תגלו את הקץ, ושלא תדחקו את הקץ, ושלא תגלו את סוד העיבור.

(ילקוט שמעוני, שיר השירים ב, סימן
תתקפ"ו)

חג פסח כשר ושמח לקוראינו ולכל בית ישראל
.

שבזמן חרותנו נזכה לשחרור מעבדות
ונוכל  להודות על גאולתנו ועל פדות
נפשנו. 

"בכל דור ודור חייב אדם
לראות את עצמו …."

פנחס לייזר

אחד המשפטים המרכזיים שנאמר הלילה,
בליל הסדר, הלקוח מהמשנה במסכת פסחים 
(י, ה) הוא: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים" והרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ח'   ) פוסק להלכה, בעקבות משנה זו:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות
את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו הוציא
משם…" (דברים
ו,כג). 
ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת כי עבד היית" (דברים ה,יד; דברים טו,טו;
דברים טז,יב; דברים כד,יח; דברים כד,כב), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות
ונפדית."

ממשנה זו
ומפסיקתו של הרמב"ם, אנו למֵדים שלמצווה של סיפור יציאת מצרים יש מטרה: לחוות
כל שנה מחדש את חוויית השחרור, את חוויית המעבר מעבדות לחרות.

 ואכן, הגמרא (בבלי פסחים קט"ז, ע"א) מספרת לנו על
דו-שיח מעניין בין רב נחמן לעבדו דרו:

"אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד
שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה הוא צריך לומר לו? אמר לו: הוא
צריך להודות ולשבֵּח לאדונו. אמר לו: אם כן, פטרתנו מלומר "מה נשתנה"
ופתח ואמר 'עבדים היינו'."

הענקת משמעות רלוונטית ואקטואלית
לסיפור מהווה אתגר רציני. אמנם, אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים על כל צעד
ושעל  (בקידוש של שבת, בפרשיות
התפילין, בקריאת שמע, באיסור להונות את הגר וכו') אך המצווה "לספֵּר"
היא רק בליל חמישה עשר – "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" והיא שונה
במהותה מהמצווה התמידית של הזכירה.

מהי אם כן המשמעות הרלוונטית של סיפור
יציאת מצרים?

הקורא את המשנה שהזכרנו עד סופה יבחין
בשתי מחלוקות:

–         
לגבי
קריאת ההלל בליל הסדר, לפני אכילת המצה, המרור והסעודה , אומרים בית שמאי: עד היכן
הוא אומר? עד "אם הבנים שמחה" (כלומר עד סוף הפרק הראשון). לעומתם,
אומרים בית הלל: עד "חלמיש למעינו מים". קיימים הסברים שונים למחלוקת
זו, אך בירושלמי מסבירים שבית שמאי מקפידים על הזכרת יציאת מצרים (המופיעה בפרק
השני "בצאת ישראל ממצרים") עד לאחר חצות, זמן תחילת הגאולה, לעומת בית
הלל הסבורים כי אין צורך להתעכב, מכיוון שממילא, יציאת מצרים החלה רק מהבוקר.

–         
רבי
טרפון סבור שמסיימים את קריאת ההלל ב"אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אבל
ללא חתימה, לעומת רבי עקיבא, המוסיף פסקה המתייחסת לעתיד "כן ה' אלהינו ואלהי
אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך
וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים… וחותמים: "ברוך אתה ה' גאל
ישראל".

בעלי התוספות מפרשים את עמדתו
של רבי טרפון בכך שהוא לא היה נוהג להאריך בבקשות, ולכן גם כאן , הוא מסתפק
בהודאה על מה שכבר קרה, על הגאולה שכבר התרחשה לעומת רבי עקיבא, המאריך
בדברי בקשה ולכן מסיים את ההלל בבקשה המתייחסת לגאולה העתידית.

רבי טרפון הקפיד, בדברים מסוימים,
לנהוג כדברי בית שמאי (משנה ברכות א, ג) מכיוון שלמד בבית מדרשו ואכן, ניתן למצוא מכנה משותף בין
המחלוקות:

לדברי בית שמאי, שחזור חווייה שהיתה,
דורש מאתנו להמתין לנקודת הזמן בה התרחשה חוויה זו ואולי ניתן להשוות גישת בית
שמאי כאן לשיטתו בהדלקת נרות חנוכה (פוחת והולך). תודעתו האמונית מבוססת על מה
שכבר קרה ועל מה שמתרחש עכשיו (עבר והווה); לעומתו, לדברי בית הלל, אם הגאולה
היתה, גם ניתן להלל ולשבח, אפילו אם זמנה עדיין לא הגיע.

גם רבי טרפון מתייחס בתודעתו האמונית
למה שכבר התרחש ולמשמעות העכשווית של אותה התרחשות, אך תודעתו הדתית אינה כוללת את
העתיד, לעומת רבי עקיבא,  המאמין
"האופטימי" המתייחס לנבואה העשויה להתקיים  כאילו כבר התקיימה (וראו לסיפור השועל היוצא מבית קדש הקודשים,
בסוף מסכת מכות).

הרמב"ם פוסק  שעלינו לספר את סיפור יציאת מצרים ולחוות
בחיינו, כאן ועכשיו , את חוויית השחרור, אך יחד עם זאת, בנוסח ההגדה, הוא פוסק
כרבי עקיבא (וכבית הלל) ומשלב את הבקשה המבטאת את ציפייתינו לגאולה העתידית בברכה
החותמת את החלק הראשון של ההלל.

תודעה דתית המבוססת על זכרון העבר ועל
הפנמת המסרים המוסריים הנובעים מזכרון זה, עשויה ליצור עמדה של אמפתיה כלפי כל מי
שמשועבד, כפי שהיינו אנחנו במצרים. יחד עם זאת, כשתודעה זו אינה כוללת היבט של
תקווה ואמונה בעולם טוב יותר, עלול הדבר לגרום לייאוש ולדיכאון.

תודעה דתית המבוססת על אמונה בעתיד,
עשויה להפיח תקווה במצבים בהם אנחנו חווים מחדש חוויה של עבדות , כדברי
המהר"ל בפירושו על ההגדה, וזאת היתה גם גדולתו של רב עקיבא, שגם בתקופה של
חורבן, זכה לשמוע מפי חבריו המיואשים "עקיבא, ניחמתנו". אך לעתים –
והדבר קרה אפילו לרבי עקיבא – קיימת הסכנה , מרוב ציפיה לגאולה, של דחיקת הקץ, של
פרשנות משיחית לארועים היסטוריים. לצד סכנה זו, קיימת גם סכנה אחרת, חמורה לא פחות
מהראשונה: האמונה שגאולתנו יכולה לבוא על חשבון אחרים.

רק איזון נכון בין שתי התודעות עשוי
לקדם אותנו, ביום מן הימים, לגאולה השלמה וכדברי הרמב"ם:  (הלכות מלכים יב, ז-ח   )

ז  [ד] לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות
המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם
העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח:  אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה,
ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ח  [ה] ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא
רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין
כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים
גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר
"כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא,ט).

פנחס לייזר, עורך שבת שלום,
הוא פסיכולוג.  

משולחן המערכת

בשולי הדיון סביב מכתבו של שמאי ליבוביץ (שבת שלום
תצוה-זכור)

פרסום המכתב של שמאי ליבוביץ בגיליון מס' 227 היה
מבחינתנו צעד יוצא דופן, וזאת מכיוון שאיננו עוסקים, מעל דפי "שבת
שלום",  בסוגיות פוליטיות
מובהקות, ושאנו משתדלים, לעתים בניגוד למקובל בגיליונות "אידיאולוגיים"
אחרים, עד כמה שניתן, לא לערבב תורה ופוליטיקה.

את המכתב פרסמנו, למרות תוכנו הטעון והקשרו הפוליטי
ולמרות שאיננו מבטא את עמדותינו, מהסיבות שהזכרנו בקצרה בהערה המקדימה,
כלומר: הדיון במחיר המוסרי הכרוך בשליטה על עם אחֵר חשוב שיתקיים ולמרות המצב הקשה
בו אנו נתונים, איננו יכולים, כציבור דתי, לעצום עיניים ולהתעלם מהיבטיו המוסריים
של סכסוך הדמים הנורא, וזאת ללא קשר לשאלת האחריות להתפרצות הסכסוך או לפתרון
המדיני הרצוי.

פרסמנו את המכתב מתוך אמונה שחשוב לנו לדון לא בסרבנות
עצמה, שהיא סימפטום, אלא בשורשים של המצוקה אליה נקלעים חיילינו, כאשר הם נדרשים
להיפגש עם אוכלוסיה אזרחית. התקבלו תגובות רבות ובגיליונות הקודמים פרסמנו תגובות
שברובן המכריע מייצגות את הלכי הרוח בקרב ציבור הקוראים שאיננו מסכים לתוכנו של
המכתב.

חלק גדול מהמגיבים התייחס לעצם הלגיטימיות של
פרסום המכתב – גם בתוך התנועה היתה הסתייגות מפרסום המכתב –  לצד אחרים שהתווכחו עם תוכנו.
המשוב שקיבלנו חשוב לנו ביותר, אם כי נראה לנו חשוב לא לוותר על הדיאלוג , גם כאשר
מדובר בסוגיה טעונה ומורכבת, וגם כאשר נדמה שיש כאן- כדברי חלק מהמגיבים –
"חציית עברו קווים אדומים".

לעומתם, העלו כותבים רבים בתגובתם, טיעונים המתווכחים
עניינית עם הסרבנות כביטוי לגיטימי של התמודדות עם הקושי המוסרי הנובע משליטתנו על
עם אחר. כותבים אלו אינם מתעלמים מהקשיים הנובעים מהמצב בו אנו נתונים, אך מציעים
דרכים אחרות, נכונות יותר לדעתם, המבקשות למצוא את האיזון בין המחויבות ל"לא
תעמוד על דם רעך" לבין הצו המוסרי העליון המחייב אותנו לעשות הבחנה בין צדיק
לרשע בבחינת "ויירא יעקב מאד ויצר לו" – שמא יהרֵג או שמא יהרוג הוא אחרים". כותבים
אחרים  הגיבו לסמיכות הפרשיות בין
שבת זכור, לבין פרסום המכתב  והפליגו
בהשוואות לעמלק, שאת זכרו אנו 
מצווים למחוק בכל דור ודור ; חלילה לנו מלעשות השוואות גורפות לעם אחֵר
בימינו. הקושי העצום בימים קשים אלו, בהם יש הרוגים ופצועים בכל יום, להתגבר על
רגשות נקם מהווה אתגר מוסרי חשוב, כי האלטרנטיבה היא להפוך, גם מצדנו, סכסוך  מדיני קשה זה לג'יהאד שאסור לנו להיגרר
אליו. המצווה למחות את זכר עמלק היום מסתכמת בקריאת פרשת זכור ובקריאת
המגילה, כדי שנגע ה"עמלקיות" לא ידבק בנו, כדבריו הנפלאים  של  הרש"ר הירש. היגררות לזלזול בחיי אדם תהווה ניצחון לעמלק,
חס וחלילה.  

איננו יכולים לאטום את אוזנינו למצוקה הנובעת מתחושות
בסיסיות של מוסריות וכדברי הרב קוק זצ"ל (אורות התורה סט-עא):

"המוסר בטבעיותו,
בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן השפעות הגדולות
הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין
שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטיית הלב והסכמת הרצון הטהור
המוטבע באדם. התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר
קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם – יפתחו
לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אוזנינו משמוע לקול ה' הפשוט
הקורא בכוח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים
שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת
האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, ועל זה נאמר : "עם נבל ולא
חכם"…

בעברית פשוטה: אי אפשר להיות
יהודי שומר תורה ומצוות בלי להיות בראש וראשונה אדם מוסרי.

פנחס לייזר

עורך

קוראים מגיבים

תגובה למאמרו של פרופ' דני סטטמן (גיליון "כי תשא")

במאמרו "משה המקנא ומשה הבוכה" עסק ידידי דני
סטטמן בהוראתו של משה לבני לוי לצאת למסע עונשין, ובהיענותם, הנלהבת מדי, לדעתו של
דני, לאותה הוראה. ברצוני להעיר בקצרה לכמה עניינים במאמרו של  דני.

מתוך השוואת הוראתו של משה לביצועה על ידי בני לוי,
המתואר על ידי משה בהמשך, ולפסוק מפרשת "וזאת הברכה" הנדרש על ידי
חז"ל כמכוון לאירוע שלנו מגיע דני למסקנה כי "הקנאים לבית לוי מרחיקים
לכת מכך (מהוראתו הראשונה של משה), והורגים גם את בניהם…", ובהמשך: "זה
טבעם של מסעות עונשין כאלה: מה שמתחיל בהוראה להרוג את האחים, הקרובים והרעים,
מסתיים בהרג חסר הבחנה של אחים, הורים ובנים. לא מפתיע הדבר שהמסוגלים לבצע הרג
ללא הבחנה זה הם בני לוי, ממובילי מסע הנקמה בשכם, אשר כלי חמס מכרותיהם".
הרושם הוא, אם כן, שמדובר במי שחרג ללא סיבה מן ההוראות, ובמקום להרוג את מי
שנצטווה, ביצע מסע של הרג חסר הבחנה.

הרבה יש לומר על התהייה המוסרית שמעוררים דבריו של דני
– וכי להרוג אנשים זרים מוסרי יותר מאשר להרוג קרובי משפחה? האם ההבחנה הנאותה היא
בין הרג רחוקים להרג קרובים, או שההבחנה הנכונה הינה בין הרג חייבי מיתה להרג
חפים מפשע?

אולם לא בכך ענייני, אלא בפרשנות הטקסט: האם רומז לנו
הטקסט שדווקא את הוריהם ואת בניהם החפים מפשע הרגו בני לוי?! להיפך, דווקא
ממקום שבא דני, משם פירכתו. בעוד בעקבות מסע הנקמה בשכם נתקללו בני לוי, הרי
פעילותם כאן זוכה אך לברכות, וה"חריגה" שמוצא דני במעשיהם של בני לוי
מוזכרת על ידי משה לשבח: "מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת
עליכם היום ברכה". כך גם בפסוקים שהביא דני מ"וזאת הברכה":
"וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך… האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו… כי
שמרו אמרתך ובריתך ינצרו". דברי דני כאילו מדובר ב"הרג חסר
הבחנה", המקבילים למסע הנקמה בשכם, נסתרים מן המקרא המשבח את בני לוי, ואף
רומז כי בעקבות מסע זה זכו בני לוי למעמדם המיוחד כלוויים .

והערה נוספת: דני מעמת בין התנהגותו של משה בחטא העגל
לבין התנהגותו בחטא בעל פעור. הוא מציע כי בכיו של משה ושתיקתו בפרשת בעל פעור
נובעים מנסיונו הטראומטי בעגל, שהביאו לכך ש"מלחמת אחים אינה עוד אופציה שמשה
מוכן לשקול". הרעיון יפה, ועולה יפה עם דבריו של דני, אך מה נעשה שמקרא מלא
הוא בפרשת בעל פעור: "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל
פעור" (במד' כה,ה). אם כן, ודאי צודק דני שהמצבים דומים להפליא, אלא שלא
כדבריו, משה אכן נוהג שם כפי שנהג כאן, ומצווה להרוג את הנצמדים לבעל פעור.  על בכיו של משה אין כאן מקום להאריך, ודי
לנו בכך שמן המקרא ברור שאין הוא נובע מחדלון שמקורו בחוסר רצון לחזור על אירועי
העגל. 

בשתי נקודות אלה חורג דני מן הטקסט בצורה חריפה, ומחזיר
אותנו לשאלת הלגיטימיות של פירוש הנסתר מן הטקסט אותו הוא מבקש לפרש. פעמים רבות
אנו מלינים על פרשנות מוטה, הנובעת מהערצה עיוורת של הטקסט, בחינת "אהבה
מקלקלת את השורה". האם לפנינו וריאציה על אותו עניין, אולם מצידו השני?!

הרב ד"ר חיים בורגנסקי הוא רב היישוב "מצפה
הושעיה" ומלמד תלמוד באוניברסיטת בר-אילן.

ופרופ' דני סטטמן, כותב המאמר, מגיב

תודתי לרב חיים על דבריו. במצוות העורך אקצר במידת האפשר.

1.      
אם הבנתי
נכון, בסוף תגובתו רומז הרב חיים שדברי הם מקרה של 'שנאה מקלקלת את השורה', רוצה
לומר יחס שלילי למקרא שמוביל לפרשנות מסולפת. אינני מסכים. פרשנות של המקרא או של
חז"ל המציבה את הטכסט המתפרש באור מוסרי יותר נובעת מאהבה למקורות אלה ולא
חלילה מגישה שלילית. לשמחתי, אני בחברה מאוד טובה בעניין זה, והדברים ארוכים

2.      
בפרשנות של
מסורות עשירות, מורכבות, ורבות-סתירות, אין לנו מנוס אלא מלתת (על סמך שיקולים
שונים) משקל כבד יותר לטכסטים מסוימים על פני טכסטים אחרים. כך עשיתי אני; כך עשה
גם הרב חיים. עבורי, הטכסט המכריע לגבי בני לוי הוא הטבח הנבזי בשכם ודבריו הקשים
של יעקב "בסודם אל תבוא נפשי… אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (וראו
רש"ר הירש, שם). עבור הרב חיים, הטכסט המכריע הוא "ישימו קטורה באפך…" וכן "ולתת
עליכם היום ברכה". יראו הקוראים וישפוטו.

3.      
לגבי פרשת
הנצמדים לבעל פעור, אני מקבל שהצגתי את תגובת משה שם הייתה חסֵרה. בשלב זה אוכל
להציע שתי הערות: ראשית, משה אכן מצווה "הרגו איש אנשיו", אבל המצווה
מכוונת לשופטים, ואין מדובר בהריגה חסרת הבחנה. שנית, איננו שומעים על
ביצוע ההוראה! ואכן לפי הרמב"ן מי שנגף את החוטאים היה הקב"ה (דב'
ג, ג-ד), ולא השופטים.