ראש השנה תשס"ט (גליון מספר 569)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



ראש השנה

גליון מס' 569 תשס"ט
(קישור לדף המקורי)

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. (תהלים פא, ד)

 

אע"פ שתקיעת

שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים

משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים

את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם

והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל

אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו

חייב, חָטָא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה;

עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף

זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' – זה שצדק הכריע את כל העולם

לזכות והצילו.

ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק

במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם

לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין

עד שיאור היום.

(רמב"ם הלכות תשובה ג, ד)

 

שנה

טובה לכל קוראינו לכל בית ישראל ולכל באי עולם

שנת

שלום ושלוה

תכלה

שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו

בספר החיים, למענך אלוקים חיים

 

 

דרך חדשה

דני סגל

פעם אחת אמר רבינו משל. אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך

נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו עתה ודאי ידע הדרך

הנכונה. כיון שפגעו זה בזה שאל אותו אחי אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים

אני תועה. אמר לו אחי אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר מים הרבה, אלא אומר

לך בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה. כן אנחנו,

דבר זה יכול אני לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים.

אלא עכשיו נחפש דרך חדשה. (ש"י עגנון,

'ימים נוראים' – בשם ר' חיים מצאנז)

 

ועכשיו נחפש דרך חדשה…

שנה באה שנה חלפה,

תשס"ח כבר כמעט איננה. ואנחנו פוסעים ברגל מהססת מעט, את צעדינו הראשונים

בתשס"ט.

ככל מי שיוצא לדרך

ארוכה ראוי שניקח עימנו צידה לדרך. מבט אל מחזורי התפילה לראש השנה וליום כיפור,

יכול ללמד במעט מה רצו חז"ל שניקח עימנו באמתחתנו לקראת השנה החדשה.

 

לעולם לא תצעדי לבד…

'לעולם ישתף אדם עצמו

בתוך הציבור' – כך לימדונו חז"ל במסכת ברכות. ממילא, כשיוצא לדרך, לא יברך שתוליכני

לשלום ותצעידני לשלום, אלא תוליכנו, תצעידנו, ותגיענו

למחוז חפצנו.. שהרי אין אנו נוסעים לבד בדרך.

כך אנו מביטים אל השנה

שחלפה, ואל מעשינו – "אשמנו, בגדנו… הרשענו… תעינו ותעתענו…"

כך אני מבקשים על

ההווה "היום תאמצנו, היום תברכנו…" ובאופן דומה אנו מבקשים על העתיד

"כתבנו בספר חיים טובים..כתבנו בספר גאולה וישועה…"

יחד עם התרת הנדרים,

שקודמת לתפילה הן בראש השנה והן ביום כיפור, על מנת לאפשר לנו לפתוח בדרך חדשה אנו

מוסיפים הכרזה נוספת – 'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים..' בתקווה שאצל אותם אלה

שעולים במחשבתנו בהקשר לביטוי – עבריינים, אולי גם אצלם אומרים את אותה תפילה, ואף

הם מוכנים שתפילתם תעלה לשמים עם תפילתנו.

אף בחתימת היום קודמת

הפניה אל האומה כולה – 'שמע ישראל' להכרזת "ה' הוא הא-להים".

אין מלכותו של הקב"ה שורה על עם שאינו מאוחד ואם אנחנו חפצים בראש השנה

להכריז "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם", עלינו לדאוג קודם ל-

"יחד שבטי ישראל".

 

היום נעשה משהו בלתי נשכח, שישאיר זיכרון של שמחה מבורך, היום…

(אהוד בנאי)

בסופה של תפילת מוסף,

רגע לפני שהולכים הביתה – לקיים את דברי הגמרא "חציו לה' וחציו לכם"

ולחגוג את סעודת החג, פונה התפילה אל המתפלל, ושואלת – מתי חשבת להגשים את כל

הדברים שתכננת במהלך התפילה?

קבלת על עצמך להשתפר –

ביחס לחבר, לשכן, לבן או בת הזוג, לבלות יותר זמן עם הילדים, לקחת יותר ברצינות את

התפילה, את מקום העבודה.

מתי? מחר, עוד

שבוע..תש"ע?

על זה אומרת לנו

התפילה, לא, אלא…

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ.

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ.

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ.

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה.

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ.

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ.

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ

בִּימִין צִדְקֶך. (תפילת ראש

השנה – מוסף)

הפנייה מופנית אמנם אל

הקב"ה, אבל כל אחד הולך אביתה עם מיטב המנגינות

שנכתבו עבור פיוט קצר זה, ומנגן בראשו את השיר האחרון של התפילה "היום, היום,

היום היום היום, היום היום היום היום

היום תאמצנו…" אמן.

כשם שאנו פונים

ומבקשים שהכל יקרה עכשיו, תהא השעה הזאת, שעת רחמים ועת

רצון מלפניך… כך גם כלפי עצמינו – היום, שנשאיר זכרון של שמחה מבורך, היום!

 

חייך, אתה בן שלך מלך…

כשחינכתי, בביה"ס

הימלפרב בירושלים, היה לי תלמיד שהיה מגיע (לרוב

באיחור) עם חיוך גדול על הפנים. אחת לכמה זמן, כשכבר לא הייתי מתאפק, ושואל – 'למה

אתה כל כך מחייך..?' הייתי זוכה לתשובה הקבועה "אני בן של מלך, אני לא

יחייך?!..:

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין,

מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים. (יומא פה,

ע"ב )

לא אל שופט בשר ודם אנחנו

ניגשים ביום הדין. לא נתונים אנו כחומר ביד היוצר בידי מי שאינו רוצה בטובתנו – הפיוט

הבא, המתאר כביכול את חוסר האונים של האדם במשפטו, את היותנו חסרי אונים כחומר ביד

היוצר – אומר בדיוק את ההֵפך לנפש רגישה.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר

בְּיַד הַיּוֹצֵר. בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ

בְּיָדְךָ. חֶסֶד נוֹצֵר. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן

בְּיַד הַמְסַתֵּת. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת. כֵּן אֲנַחְנוּ

בְּיָדְךָ. מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת. לַבְּרִית הַבֵּט

וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה

כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ. בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוֹר. וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ.

כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן

לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כְּהֶגֶה

בְּיַד הַמַּלָּח. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח. כֵּן אֲנַחְנוּ

בְּיָדְךָ. אֵל טוֹב וְסַלָּח. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה

כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג. בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה

כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם. בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם. כֵּן

אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן

לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף

בְּיַד הַצּוֹרֵף. בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף. כֵּן אֲנַחְנוּ

בְּיָדְךָ. מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף. לַבְּרִית הַבֵּט

וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

אין דבר שיוצר אוהב

יותר מן החומר, הוא מרגיש אותו, מחבק, לש בידיו, מטפל כאילו היה זה בנו הקטן, האבן

אצל המסתת היא כל עולמו, הוא מכיר כל חריץ, את כיווני הגדילה, מלטף, שומר עליה כעל

בבת עינו.

אין אחיזה אוהבת יותר

מאשר האחיזה בה אוחז המַלָח בהגה ספינתו, יודע הוא כי באחיזה זו תלויים חייו

ומותו, ותקוותו להגיע יום אחד אל חוף מבטחים.

ביום הכיפורים פונים

אנו אל הקב"ה – ואומרים לו – 'כן אנחנו בידך – לברית הבט ואל תפן ליצר'.

 

לא קלה היא לא קלה דרכנו…

אמונה בצדקת הדרך.

הידיעה כי הדרך שבה אנחנו מאמינים והולכים, נכונה היא.

אמנם, מפשפשים בה יום יום, חושבים ובודקים, עושים תיקונים ולעיתים משנים בהתאם, אך

חותמים את תפילת הלחש שלנו בפסקה הבאה:

אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי,

וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי

קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה.

יְהִי רָצוֹן

מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי

וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא

אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל

לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִים

רָעִים.

עד שנוצרתי – איני

כדאי. באמת עד שנבראנו בעולם הזה – כנראה שלא היה בנו צורך. אבל בשלב מסוים

כנראה היה העולם חסר בדיוק אותנו, ועל כן נבראנו, בדרכנו שלנו, עם מחשבותינו

אמונותינו ודרכינו, וכנראה שהם חשובים לעולמנו זה.

נותר רק להתפלל שלא

נחטא עוד, שלא נחטיא, לא נפספס את מטרתנו – לא ננסה להיות משהו אחר, כי נבראנו, כי

בשלב מסוים היה זה כדאי לעולם שאנחנו נהיה בו. על אמונתנו, אהבתנו לעמנו, ולארצנו –

ודבקותנו בדרכנו.

כי כדאי היה שבעולם

יאמר מישהו כי לא אבדה עוד תקוותנו, כי הציונות עדיין יש מקום לה, כי ארץ ישראל

חשובה לנו, וכי עם ישראל – על כל גווניו אהוב ומיוחד הוא.

לאמר גם כי ניתן לחיות בשלום במדינה זו, שלום

בינינו, שיוליך בעזרת ה' גם לשלום רחב יותר.

ובסוף עשרה ימים

שתחילתם בהתרת הנדרים של כל יחיד, והסרת כל מה שאולי קיבֵּע אותו במקומו, וסופם

בהתרת נדרי הקהל, ופתיחת שערי בית המדרש ובתי הכנסת לכל הרוצה לבוא בשעריהם – נוכל

לחתום בתפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים:

יְהִי רָצוֹן

מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי

אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ

בֵּית יִשְׂרָאֵל. שְׁנַת אוֹצָרְךָ הַטּוֹב תִּפְתַּח לָנוּ. שְׁנַת אֹסֶם.

שְׁנַת בְּרָכָה. שְׁנַת גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת מִלְּפָנֶיךָ. שְׁנַת דָּגָן תִּירוֹשׁ

וְיִצְהָר. שְׁנַת הַרְוָחָה וְהַצְלָחָה וְקַיָּמִים. שְׁנַת וִעוּד בֵּית מִקְדָּשֶׁךָ. שְׁנַת זוֹל.

שְׁנַת חַיִים טוֹבִים מִלְּפָנֶיךָ. שָׁנָה טְלוּלָה וּגְשׁוּמָה אִם שְׁחוּנָה.

שְׁנַת יַמְתִּיקוּ מְגָדִים אֶת תְּנוּבָתָם. שְׁנַת כַּפָּרָה עַל כָּל

עֲוֹנוֹתֵינוּ. שְׁנַת לַחְמֵנוּ וּמֵימֵינוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת מַשָּׂא וּמַתָּן.

שְׁנַת נָבוֹא לְבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ. שְׁנַת שׂׂבַע. שְׁנַת עֹנֶג. שְׁנַת פְּרִי

בִטְנֵנוּ וּפְרִי אַדְמָתֵנוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת צֵאתֵנוּ וּבֹאֵנוּ תְּבָרֵךְ.

שְׁנַת קְהָלֵנוּ תּוֹשִׁיעַ. שְׁנַת רַחֲמֶיךָ יִכְמְרוּ

עָלֵינוּ. שְׁנַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה. שָׁנָה שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת

לְאַרְצֵנוּ. שָׁנָה שֶׁלֹּא תַפִּיל אִשָּׁה אֶת

פְּרִי בִטְנָהּ. שָׁנָה שֶׁתַּעֲלֵנוּ שְׂמֵחִים לְאַרְצֵנוּ. שָׁנָה שֶׁלֹּא

יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה לָזֶה וְלֹא לְעַם אַחֵר בְּתִתְּךָ

בְרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

דני סגל גר ביישוב אלון, מלמד במדרשת 'עין

פרת' ביישוב, וב'קולות' בירושלים.

 

תרועה: בכי או

אנחה ? הקב"ה אינו מבדיל בין בכי לבכי

תרועה זו

האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך

היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה, כדרך שיאנח

האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא

אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר

כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.

 (רמב"ם הלכות שופר ג, ב)

 

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים

ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי

גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

 (בבלי

ראש השנה לג ע" ב)

 

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה

ג',ח) 'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ

שָׂתַם תְּפִלָּתִי'.

ואף על פי ששערי תפילה

ננעלו שערי דמעות לא ננעלו,

שנאמר (תהלים ל"ט, יג)

שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי

הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ

תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)

 

"ובכן

תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך…" "ובכן

תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם

מן העובדה, כי בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה

אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם

שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות

והמשימות המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם, לפעול

לתיקון העולם במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן

פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך,

תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך,

ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה

לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו

כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש

השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על

עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה

תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה

ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת

רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)

 

 

קוראים מגיבים

בהמשך למאמרו של פנחס

לייזר (גיליון פ' עקב) ותגובת אריה רייכרט

אם אינני

טועה, את המשפט "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" מייחסים לסופר ישראל זנגויל שכתב באנגלית. ואכן בשפה זו נפתח פתח לאי-דיוק.

 A land without a people to a

people without a land היה

במפנה המאה העשרים משפט שתוכנו נכון, שכן הלאומיות הפלסטינית הנפרדת מהתנועה

הלאומית הערבית הכללית התפתחה במקביל לציונות רק יותר מאוחר, בעיקר בתקופת המנדט

הבריטי, אשר הגדיר את פלשתינה – א"י המערבית כיחידה שלטונית נפרדת, הן מסוריה

ולבנון מצד אחד (שטחים שנמסרו למנדט צרפתי) והן מעבר הירדן המזרחי (שנמסר לשושלת ההאשמית). אבל שינוי קטנטן הופך את המשפט ללא נכון: A

Land without people to a people without a land, כלומר, "ארץ ללא אנשים לעם ללא ארץ". מבקרי הציונות

באותם ימים, כגון זנגויל עצמו וי.ח. ברנר, צדקו בטענתם כי התנועה הציונית הדחיקה את עצם קיומם של

ערבים בארץ, המעיטה במספרם, והתכחשה לתהליכים דמוגרפיים

(הגירה לתוך חבלי ארץ שעוברים פיתוח מואץ, ריבוי טבעי גבוה), ותודעתיים-פוליטיים.

אולם הטענה העקרונית כי לא היה אז עם שארץ ישראל היא ארצו – טענה זו היתה נכונה בימים ההם.

בכל האמור

לעיל אין לדעתי נפקא מינה לגבי המצב היום: יש בארץ ישראל גם הרבה אנשים אחרים

(ערבים) וגם עם אחר – העם הפלסטיני הצעיר מאד מבחינה היסטורית, ואני שייכת לאלה

בינינו הסבורים כי אין לנו ברירה אלא לפנות לו מקום כאן, אם חפצי חיים אנחנו. ובכל

זאת, הדיוק הזה עשוי לשפוך אור על השאלה מדוע קשה לרבים בינינו להשלים עם מסקנה

זו, שכן המדובר בהשלמה עם תהליך בלתי נמנע שליווה בעל כרחנו

ובלי שנכוון לכך דווקא את הצלחת הציונות והמדינה היהודית. זה הרבה יותר קשה מאשר

הצורך להפסיק להכחיש עובדות אובייקטיביות שהיו קיימות כאן כביכול עוד לפני

הציונות. במילים אחרות, לנו זה קשה, אבל הגרסה של רוב הערבים ורוב הפלסטינים כאילו

אין אנו עם אלא דת בלבד, וכי גזלנו ארץ מעם שכבר היה כאן – אין זו האמת.

הארץ *שייכת לנו* משכבר הימים כידוע, וזאת כתוב אפילו בקוראן (קל להגיע

לפסוקים בעזרת האינדקס של התרגום החדש של אורי רובין), אבל בפועל קיימים היום שני

עמים שהיא עיצבה וה*שייכים לה* וחיים עליה, אחד זקן

ואחד צעיר.

לאה שקדיאל, ירוחם

 

הודעה חשובה ומשמחת לכל

קוראינו ואוהדינו

מעתה, ניתן לקבל פטור ממס גם

עבור תרומות לשבת שלום בארץ

כדי שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת גיליונות שבת שלום ללא הפסקה,

וכדי שנעמוד בהתחייבותנו כלפי

הקרן לשלום התומכת בנו,

אנו זקוקים לסכום של עוד

10000$.

כל תרומה תתקבל בברכה.

לפרטים, נא לפנות למרים פיין:

בטל. 0523920206 או

בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il

שנה טובה ותודה לכל קוראינו

ואוהדינו