זכרנו

לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים

למענך אלֹהים חיים

שעה

גורלית איננה מתאימה לשירה, היא מתאימה להתבוננות.

ספר החיים הם השמים

ושָם כל הגזירות העתידות להיות כתובות ביום הבראם.

 (אבן עזרא תהלים

סט , כט)

'דִּינָא יְתִב

וְסִפְרִין פְּתִיחו'ּ (דניאל ז , י) – והוא אינו

צריך ספר, כי יודע המחשבות עד שלא נוצרו, אלא כמנהגינו "דברה תורה כלשון בני

אדם'.

(ספר חסידים סימן לב, מובא ב'ימים נוראים'

לש"י עגנון)

מאי טעמא [שאין אומרים הלל בראש השנה]? –

אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין

ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? – אמר להם: אפשר מלך יושב על

כסא דין וספרי

חיים וספרי מתים פתוחין לפניו – וישראל אומרים שירה?

(בבלי ראש השנה לב ע"ב)

שנה טובה לכל קוראינו, לכל בית ישראל ולכל

באי עולם

תכלה שנה וקללותיה, תחל

שנה וברכותיה.

שנת שלום ושלוה

דו

פרצופין לראש השנה  

הרב בני לאו

"תני בתקיעתא דבי

רב: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון… בראש השנה נברא עולם" (ירושלמי ע"ו פ"א)                                                                                                                     

על פי המסורת ההלכתית, היום הראשון לבריאת העולם היה

בכ"ה באלול ובראש השנה נולד אדם הראשון. מכאן מתחילה המסורת המצמידה את יום

הדין שבריות בו

יפקדו להזכירם לחיים ולמוות לראש השנה, שהוא על פי

התורה "יום תרועה".

במרוצת הדורות לבש החג

אופי המשלב בתוכו פחד ורוממות כאחד, כלשון הפסוק "וגילו ברעדה".

התלמוד במסכת ראש השנה (בבלי לב ע"ב) אומר

בשם ר' אבהו: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, מפני מה אין ישראל אומרים

שירה לפניך בראש השנה וביום כיפור? אמר להם, מלך יושב על כיסא דין וספרי חיים

וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה?"

מול מדרש זה המציג יום

שכולו פחד, אומר נחמיה לעם ישראל (נחמיה ח, י): "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים

ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות השם היא

מעוזכם". זהו תיאור של ראש השנה כיום של שמחה.

בספרות חז"ל אנו מוצאים מדרש המציג את יום בריאת

האדם ומתוכו מתבררת גם שאלת אופיו של ראש השנה.

המדרש הגיע אלינו

בנוסחאות רבות מתקופות שונות, החל מהתקופה התלמודית עד למאספי הילקוטים בימי

הביניים.  ניתן לחלק את כל הנוסחאות

לשתי משפחות ראשיות. האחת תיקרא הענף הבבלי והשנייה הענף הארץ-ישראלי. מובן שככל

שהמדרש מאוחר יותר משוקעות בו השפעות מהענף השני, אך אין בכוונתי לערוך כאן ניתוח

אקדמי של כל גלגולי המדרש לנוסחאותיו, אלא לנסות ולחשוף שתי גישות המיוצגות בענפים

אלה.

(1)

הענף הבבלי – תלמוד בבלי סנהדרין ל"ח ע"ב:

"אמר רבי

והלך לו שנאמר: אדם ביקר בל ילין."

(לענף זה שייכים אבות

דרבי נתן, פרקי דרבי אליעזר, כת"י כרמולי של פסיקתא דרב כהנא המושפע במובהק

מהבבלי.)

(2) הענף הארץ-ישראלי – ויקרא רבה פרשה

כ"ט (מהדורת מרגליות ע' תרס"ח).

דתני בתקיעתא דרב:

ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות.'

אתה מוצא באחד

בתשרי נברא אדם הראשון

שעה ראשונה עלה

ציווהו, עשירית עבר על ציוויו, אחת עשרה דנו, שתים עשרה נתן לו דימוס (=חנינה). אמר לו

בניך נכנסים לפני בדין ואני נותן להם דימוס. אימתי? בראש השנה."

(לענף זה שייכים

פסיקתא רבתי, פסיקתא דרב כהנא, דברים רבה מהדורת ליברמן).

ברור לעין שמקור משותף

שימש כמצע רעיוני לשני המדרשים הללו. עם זאת, ניתן להבחין בנקל בנקודות שוני

מהותיות בין המדרשים. נקודות אלו יסייעו לנו להבין את השוני שבמגמות המדרשים.

המדרש הבבלי מתאר את

האדם הפועל . היום נפתח תוך תיאור עשיית האדם ללא מחשבה קודמת. הדרשן מכניס

אותנו ישר לתוך יומו של האדם.  

האדם מקבל איברים ונשמה ומיד 'עומד על רגליו', ביטוי שלאוזן הישראלית שלנו

נשמע מוכר – לוקח אחריות לגורלו. המשך דרכו בקריאת שמות. זוהי הפעולה המביעה את

שררתו של האדם על סביבתו, שכן הזכות לקרוא שֵם לא ניתנת אלא לאדון. השלב הבא מתאר

את חיי המין של האדם וזאת עוד לפני החטא בגן עדן. (נקודה זו מעניינת שכן היא נמצאת בלב

הוויכוח היהודי-נוצרי על מקומם של חיי המין ומעמדם בתודעת האדם הדתי, נושא שאין

כאן המקום להרחיבו.) בסופו של

יום,  האדם חוטא ומגורש מגן עדן. זהו

סיום עצוב ליום גדוש פעילות אקטיבית. תיאור זה תואם במידה רבה את תיאורו של האדם בפרק

א' בבראשית (בתוספת הגירוש מגן עדן). זהו האדם היוצר, המצווה על "פרו

ורבו מלאו את הארץ וכבשוה". (החלוקה בין האדם של פרק א לאדם של פרק ב בבראשית תוארה בהרחבה

על ידי הרב סולובייצ'יק בספרו "איש האמונה" ובספרו של הרב ברויאר,

"פרקי בראשית".)   

כל אלו נעדרים

לגמרי  מן המדרש הארץ-ישראלי. שם

מתואר אדם פסיבי שמעשהו היחיד הוא לעבור על הציווי. זהו האדם המתואר בפרק ב

בבראשית, המונח בגן עדן 'לעבדה ולשמרה', כשעיקר ייעודו להתהלך בגן ולא לקלקל

את עולמו של הבורא. כשחוטא אדם זה, הוא אינו מגורש מגן עדן (כבסיפור המקראי) אלא

מתחנן לכפרה ותפילתו מתקבלת.

בשגרת החיים ובמרוצת

השנה מוצא עצמו האדם המודרני בדמותו של האדם שבמדרש הבבלי: אוטונומי עד קצה גבול

האפשר: עומד על רגליו, קורא שמות, מייצר חיים ומנסה לכבוש עולמות. האדם המתואר

במדרש הארץ-ישראלי נראה כנוע וכבוש. דמות אנטי – גיבור.

אולם, כשמגיעים לשעה

השתים עשרה פתאום הכל משתבש. האדם האוטונומי מבית המדרש הבבלי נאלץ לשלם  על מעשיו. הסמכות ירדה כרוכה מן השמים עם

האחריות. לכן האדם מגורש בבושת פנים. לעומתו, האדם של המדרש הארץ-ישראלי, שהיה

נתון מרגע לידתו לחסד הבורא, מקבל חנינה וזוכה להארת פנים. 

נדמה כי ראש השנה מכיל

בתוכו את שתי האפשרויות גם יחד.

וריאציה של המדרש, גם

היא מהענף הארץ-ישראלי, מופיעה בדברים רבה, מהדורת ליברמן (עמ' 11): "באחת

עשרה נידון. בשתים עשרה נתגרש, בא ליתן אפוסין (=גזר דין) וראה שראש השנה, וריחם עליו ונתן עליו דימוס. אמר לו

הקב"ה: חייך, כשם שמחלתי לך דימוס, כן אני מוחל לבניך ביום הזה". (פרופ'

ליברמן במבוא לדב"ר מוכיח שמהדורה זו משמרת את מדרשי א"י ללא השפעה

בבלית.)

מכאן עולה כי החנינה ניתנה בזכות ראש השנה

ולא כפי שמופיע במדרש שהצגתי למעלה.

גם הפיוט לראש השנה של ר' אלעזר הקלירי,

מראשוני הפייטנים בא"י, מתאר את חטא האדם והצלתו בזכות ראש השנה:

"אֻפד מאז

לשפט היום; בחון מעשה כל יום; גישת יקומים פני איום; דינם בו לפלס לפדיום

הראשון אדם בו נוצר; וצוה חור ולא נצר; זה

מליץ כהרחיב בצר; חקקו למשפט ולדורות מונצר".

פרופ' גולדשמידט (מחזור ירושלים לראש השנה מהדורת

גולדשמידט, עמ' 180.) מפענח את המילה "זה

מליץ" כמופנית כלפי הקב"ה ומפרש שה' המליץ בעד האדם והרוויח לו את היום.

אולם, לפי המדרש בדברים רבה ניתן לומר שהמילה 'זה' מכוונת לראש השנה (אולי

על שם הכתוב 'זה היום תחילת מעשיך') ומתכוון הפייטן לומר לנו שראש השנה הוא

שהציל את האדם מגזר הדין וחקקו הקב"ה למשפט לדורות. הבטחה זו מפי הבורא,

שלדורות נמחלים עוונות האדם בראש השנה, נותנת את הפן החגיגי והמרומם של ראש

השנה.

כשם שפרק א' ופרק ב' של בראשית ירדו כרוכים מן השמים,

כך גם שני הפנים של האדם כרוכים ונמצאים בכל אחד מן הנבראים.

אנו עומדים לתפילת ראש השנה כבני חורין,

גדודיו של מלך, הממליכים אותו עלינו בקול תרועה שיש בה עוצמת הכוח עם אחריות על

המעשים.

אנו עומדים גם כבנים מבוישים, המתחננים לאבא

שירחם ויסלח (אפשר

להכיל ברעיון זה גם את שני הנוסחים של המשנה: בראש השנה עוברים לפניו כבני מרון/

כבנומירון: ככבשים כפופים או כגדודיו של מלך. כך גם לגבי המחלוקת בגמרא אם השופר

צריך להיות כפוף או זקוף ואין כאן מקום להאריך.).

אם כבנים, אם כעבדים, עינינו

תלויות לה' שיחוננו ויוציא לאור משפטנו.

הכותב  הוא רב ביה"כ  הרמב"ן  וביה"ס התיכון ע"ש הימלפרב בירושלים וראש בימ"ד

לנשים בבית מורשה.

"ובכן

תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך"… "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן העובדה, כי

בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה אמת, לפיה

כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם שקיים יחס מיוחד,

אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות והמשימות

המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עדי-ה' בעולם, לפעול לתיקון העולם

במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן פחדך ה'

אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך, תהילה

ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה לגאולת ישראל איננה

באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו כזה, אין כל יחס מיוחד

אליו.

מכאן שראש השנה נועד לכל אדם

שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על עצמו לבדוק האם

מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה תוקף' עם

תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה ברעיון העילאי

של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת רעיון זה, שעם

ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי

ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)

תרועה:

בכי או אנחה ? הקב"ה אינו מבדיל בין בכי לבכי.

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו

בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין

הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה, כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג

לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך

דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.

(רמב"ם הלכות שופר ג , ב)

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא

יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי

גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

 (בבלי ראש השנה לג

ע" ב)

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו

שערי תפילה, שנאמר (איכה ג',ח) 'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם

תְּפִלָּתִי' ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות

לא ננעלו, שנאמר (תהלים ל"ט, יג) 'שִׁמְעָה תְפִלָּתִי

אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי'.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)