… כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ
לֵאלֹהֵיהֶם. (דברים יב, לא)

אֵת כָּל הַדָּבָר
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו
וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. (דברים יג, א)

"לא תסף עליו" – חמשה טוטפות בתפילין, חמשה
מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים.

 (רש"י שם, שם)

הקב"ה חפץ חיים ואינו מעוניין
בהקרבת חיי אדם.

"לא תסף עליו" – כי אולי
תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות

 לא-ל יתברך, שלפעמים תהיה העבודה הנוספת
דבר נמאס אצלו יתברך כמו שרֵפת הבנים.

 (ספורנו דברים שם,שם)

כתיב "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" וכתיב
לעיל בסמוך "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם", אבל
במצוות דעלמא לא הזהיר הקב"ה שלא להוסיף כיד לעשות סייג וגדר לתורה

(חזקוני
דברים ד, ב)

…אין די שתימנע מלעבוד את אלוהיהם
בדרכים אלה, אלא יהיה זה פשע אם תפנה עבודות אלה לאל היחיד, שהוא אלוהיך. שכן
משמעות עבודת אלוהיהם היא הניגוד הגמור למה שרצוי לאלוהיך, כדרך שאלוהיך הוא
השלילה הגמורה של אלוהיהם. אלוהיך הוא אלוהי החיים ואלוהי הבליהם הם אלוהי המוות.
אלוהי הבליהם מתענגים על ההשמדה ורצון אלוהיך הוא ההתעלות וחידוש החיים.

(הרש"ר
הירש שם, שם)

הדם הוא הנפש… על הארץ תשפכנו כמים

עמוס גולדברג

האיסור על אכילת הדם חוזר על עצמו שלוש פעמים
בתורה ובכל פעם הוא מנוסח כאיסור חמור, יסודי ונורא – או במילים אחרות כטאבו. בפעם
הראשונה מופיע האיסור בפרשת אחרי מות (ויקרא יז י-יד). שם מוקדשים ארבעה פסוקים ארוכים, המבטאים כולם את חומרת המעשה והמצוות
הנגזרות מכך. כל כך חמורה אכילת הדם, עד שהקב"ה מאיים שם: "וְאִישׁ
אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר
בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת
הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". והכתוב מנמק: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר
בַּדָּם הִוא" כל כך חמור האיסור עד שמתווספת אליו גם הרחקה על דרך מצוות
העשה: "וְאִישׁ אִיש מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ
וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר"

פעמיים נוספות, אם כי בפחות פירוט, חוזר איסור
אכילת הדם בפרשתנו:

הכתוב מצווה (יב , טו) בלשון ייחוד ואזהרה:
"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"

ובהמשך הוא מדרבן: "רַק חֲזַק
לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" – כאילו דרוש מאמץ מיוחד להתגבר על המשיכה
העצומה אל הדם. ושוב מנמק הכתוב: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ"
ואף מוסיפה תמריץ חיובי: "לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ
וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'."

נדמה, כי אין כמעט מצווה ממצוות התורה, שהכתוב
התנסח לגביה בצורה כל כך חמורה.

הרמב"ם היה ער לכך ובמורה נבוכים (ג, מ"ו )
כתב: "… והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה זרה בדיוק, אמר יתעלה
ונתתי פני בנפש האכלת את הדם וגו', כמו שאמר בנותן מזרעו למולך… ולא נאמר כיוצא
בפסוק זה במצווה שלישית זולת עבודה זרה ואכילת הדם…".

מה יש במצווה זו שהיא כה חמורה ושעל אזהרתה טרח
הכתוב כך?

את התשובה לשאלה זו ניתן לדעתי למצוא ביחסי
המשיכה והדחייה אל אכילת הדם, כפי שתיארו אותם חז"ל: מצד אחד ידעו חז"ל
להצביע על הדחייה הטבעית מאכילת הדם. וכך דורש ר"ש בר רבי את הפסוק "רק
חזק לבלתי אכול את הדם": "ומה הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו
מקבל שכר – גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה
וכמה!" (מכות כד ע"ב). אולם, מצד שני מביא הרמב"ן על אתר פירוש
נוסף והפוך המבוסס על דברי חז"ל לאותו פסוק: "שהיו להוטין אחריו, על
כן הוצרך לכל האזהרות האלה" ומוסיף הרמב"ן שזהו "מדרש יפה ונאות
ללשון הכתוב". רגישותם של חז"ל מלמדת אפוא כי הדם הוא דוחה ונחשק
באופן יסודי בעת ובעונה אחת.

תבנית זו של איסור על דבר מה, שעל פניו אנו
נגעלים ממנו ולא מעלים אותו על דעתנו ויחד עם זאת עוצמת האיסור מלמדת כי הדבר נחשק
ביותר, היא כמובן התבנית של הטאבו הראשוני והאוניברסלי ביותר – האיסור על גילוי
עריות. כפי שהבחין פרויד, חומרת האיסור לשכב עם האם והאב אינה ביטוי לעצם הדחייה
העזה מהדבר, אלא מלמדת בדיוק על ההפך – על המשיכה העצומה והיסודית שבו.

ואכן נדמה כי תבנית זו יכולה להאיר את איסור
אכילת הדם. האיסור על הבן לשכב עם אמו, הוא האיסור וגם חוסר האפשרות לחזור אל
המקור. אהבת התינוק לאמו היא האהבה האין סופית והשלמה שבה הנפרדות בין הסובייקט
לאובייקט אינה קיימת ושבה ההתענגות היא מלאה ומושלמת. הטאבו על גילוי עריות מלמד
על הכמיהה העצומה לחזור לאותו מקור שלם ואבוד ובה בעת הופך אותו לאסור ולבלתי
אפשרי. הוא הופך להיות מושא געגועים ראשוני החייב לעבור טרנספורמציות ותחליפים
המוליכים את האדם בדרכי חייו.

האיסור על אכילת הדם הוא איסור דומה. הדם
כ"נפש" נתפש כראשית וכמקור החיות עצמה. וככזה הוא מציב פיתוי עצום
לדמיין שניתן לחזור ולהתאחד עם המקור. כאילו ניתן על ידי הבליעה שהיא פעולה
רדיקלית ביותר של שליטה והזדהות, להתאחד ולתפוש את אותו מקור ראשוני של החיים.
המשיכה אל הדם היא, בדיוק כמו המשיכה אל האם, המשיכה אל מקור האושר השלם והאבוד.

משיכה זו אל החזרה לטוהר הבראשיתי – אל מקור
החיים עצמם, אל המקום שלפני סכסוכי השכל והחברה, אל המקום שמעל לפוליטיקה, אל
המקום השלם האורגני והלא שסוע – המשיכה אל הדם, היא משיכה מסוכנת מאין כמוה וכמה
מהמיתוסים הרצחניים ביותר של התקופה המודרנית, כמו "דם ואדמה"
ו"טוהר הדם", יכולים ללמד על כך. לפיכך מצווה התורה שלא לנסות "לעכֵּל"
את הדם אלא: "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". כמה עצוב,
מביש ובעיקר מסוכן שדווקא נציגי היהדות הדתית שבים כיום אל עולם מיתולוגי זה
ומבקשים להקים ישובים על בסיס טוהר הדם!!!

סכנת הפיתוי שבדם, קשורה לסכנות נוספות
המוזכרות בפרשתנו כפי שראה זאת הרמב"ן. בעקבות הרמב"ם במורה (שם) מקשר
גם הוא את איסור אכילת הדם לסוג מסוים של עבודה זרה – עבודת השדים: "…
והייתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו
וממנו כאילו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם… והנה היו
מתנבאים בו ומגידים עתידות. ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד…
אל יפתה לבבו… כי הבל המה מעשה תעתועים… כעניין המוזהר בנביאי השקר…"

הרמב"ן קושר בין הפיתוי של הדם, כפנטזיה
של איחוד מלא עם המקור, עם נביא השקר נותן האות והמופת. אזהרתו מזכירה בעיני
אנשים, המטיפים לרעיון האיחוד המלא, האורגני והארוטי של העם היהודי עם ארצו
(כמקור), שבמסגרתו המיתית צריכים כל תושבי הארץ הלא יהודיים להיעלם. בדומה לתפיסתם
של נביאי השקר, מחזקת תפיסתם את נבואת השדים הזו באמצעות סיפורי אותות ומופתים על
דובים באלסקה שנכנעים לזקיפות קומתו של האדם. כאילו בעצם, אין כל סכסוך בעולם.
בדמו הדובי, גם הדוב מבין את היררכית היחסים בינו לבין האדם.

אז כיצד מתייחסת אפוא התורה אל הדם?

את התשובה לכך יש למצוא בניסוח הפרדוכסלי של
המצווה: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ… עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ
כַּמָּיִם". מצד אחד מייחס הפסוק לדם מעמד מיוחד – הוא הנפש, זאת אומרת
יסוד החיות הראשוני והקדוש ביותר. משום כך אין לאכול אותו עם הבשר. את המסתורין
והקדושה של החיים אין לערב עם התהליכים הארציים של האכילה וההנאה. במובן זה מקדשת
התורה את הדם. אולם בה בעת מצווה התורה בדיוק על ההפך: יש לשפוך את הדם
"כמים". זאת אומרת לנטרל מהדם כל קדושה ולהתייחס אליו כאל נוזל נייטרלי
ויום יומי לחלוטין. יש לשפוך את דם הבהמה השחוטה בדיוק כפי ששופכים מים מהדלי,
מהכד או מהספל. אולם אם כך, אם הדם הוא בסך הכל מים, אז מדוע אסור לשתות אותו?! אם
פעולת החילון של הדם הצליחה, מדוע לא ניתן לממשה ולאכול את הדם בפועל? זהו אפוא
ניסוח פרדוכסלי הגורס: אל תתייחס אל הדם כאל סתם נוזל (הוא נפש) ומשום כך תתייחס
אליו כאל סתם נוזל (הוא מים).

התורה מצווה אפוא דבר והיפוכו. היא מצווה לקדש
את הדם ולחלן אותו באותה תנועה. היא מצווה להימנע מלהתפתות לשוב אל מקור החיים ואוסרת
את אכילת הדם. היא מכירה בכוחו המיתי העצום של הדם אך בה בעת מצווה להתייחס אליו
כאל מים.

היא מצווה אפוא על עולם שהפרדוקס והשסע קיימים
בו מלכתחילה ומזהירה מהסכנה האיומה של ניסיון ביטולם.

עמוס גולדברג כותב דוקטורט בנושא השואה
ועובד ביד ושם (ולפיכך מודע מאד לסכנה העצומה שבדם).

הקשר בין "הרחבת
הגבולות" , הרחקת "המקום" והתאווה לבשר

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך
ואמרת אוכלה בשר" – הורה שאין האדם הומה אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה
"ואין ארי נוהם, כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר: "כי
ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסווה הבושה מעל פניך, עד שתאמר בפה
מלא "אוכלה בשר" ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן
של זבחים והסבה לכל זה הוא "כי ירחק ממך המקום" אשר יבחר ה כי כל הקרב
הקרב ביותר אל מקדש ה', יש עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו"
(ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם "כי
ירחק ממך המקום" גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאווה תאווה, גם
בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא
בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאווה.

(כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)

 למה
לא הגדירה התורה את מקום המקדש?

… אין ספק לדעתי כי אותו המקום אשר
קידש אברהם אבינו בחזון היה ידוע אצל משה רבנו ואצל רבים, כי אברהם כבר ציווה אותם
שיהא זה בית עבודה (כמו שבאר המתרגם ואמר: ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא –
אונקלוס), אבל מדוע לא הזכירו בפירוש בתורה ולא ייחדו, אלא נרמז עליו ונאמר
"אשר יבחר ה'" יש בכך לדעתי שלוש חוכמות (סיבות):

האחת: כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו
עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה מכל העולם.

והשנית: שלא ישחיתוהו אותם שהוא
בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכולתם.

והשלישית, והיא היותר חשובה: כדי שלא
יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע
בדרישת הכהונה, ולפיכך בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי
שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו הקטטות.

 (מורה נבוכים לרמב"ם ג, מה)

… ואמנם, כידוע רק לאחר הקמת המלוכה
בישראל, וכיבוש ירושלים מידי היבוסי בידי דויד המלך, החליט הוא לפי שיקול דעתו
לקובעה כמקום הנבחר, ולהורות לבנות בה את בית המקדש.

מה שהכריע במקרה זה היה צו המלך, ואילו
נאמר היה בתורה מלכתחילה כי המקדש ייבנה בחלקו של שבט מסוים, עלול היה הדבר להביא
מן הסתם לידי מריבות ושפיכות דמים בגלל קינאת השבטים, ולפיכך נמנעה התורה מלקבוע
ולפרש מי יהיה אותו השבט שהמקדש ייבנה בנחלתו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות
על פרשת השבוע, עמ' 828-829)

ואכן , מלחמות דת מסוכנות ועקובות מדם

'ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה" – על
מה היו מדיינים?

אמרו: בואו ונחלוק את העולם – אחד נטל
הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, אמר האחד שאתה עומד עליה שלי היא , והשני אמר מה
שאתה לובש, זה אמר: חלוץ, וזה אמר: פרח, מתוך כך: 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר
בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי בית המקדש נבנה, שנאמר: "ויהי בהיותם
בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, כפי שנאמר (מיכה ג) "ציון שדה תחרש",
ומתוך כך (בראשית ד) "ויקם קין אל הבל אחיו וגו'"…

(בראשית רבה פרשה כב )