'זאת 
החיה  אשר תאכלו': מלמד שהיה
משה אוחז  החיה ומראה להם לישראל
ואומר להם זו תאכלו וזו  לא תאכלו.
את זה תאכלו מכל אשר במים זה תאכלו 
וזה  לא  תאכלו.  את אלה תשקצו מן העוף את אלה  תשקצו  ואת  אלה  לא  תשקצו.   זה לכם הטמא זה  טמא וזה לא טמא.  (סיפרא שמיני פרשה ב)

"לא
תאכל כל תועבה" – האם התועבה היא "גזרת מלך" או "טבע
האדם"?

'כל 
תועבה':   כל דבר שהוא
נתעב לנפש הטהורה כמו שרץ הארץ. (אבן עזרא דברים יד , ג)

משמעות תועבה הוא מה שטבע אנושי מרחק ממה שהוא אדם, אבל
לשון "כל תועבה" משמע "כל שתיעבתי לך", ונפש ישראלי ראוי לתעבו
כענין "ותעב תתעבנו"., שמרגיל עצמו להתרחק ממאכל איסור עד שנפשו קצה בהם
ממש, ובספרי הוסיפו לכלול בלשון ,כל תועבה, מה שנקרא בתורה "תועבה",
היינו קדשים בעלי מומין שנקראו תועבת ה'

                                                                                                                     
 (העמק דבר  על דברים יד, ג)

רבי אלעזר בן 
עזריה  אומר:  מנין  שלא  יאמר  אדם  'אי  איפשי ללבוש
שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר,  אי
איפשי לבוא   על  הערוה'?    אבל: 
איפשי,  מה  אעשה  ואבי שבשמים 
גזר  עלי? כך תלמוד לומר
"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" – נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו
מלכות שמים.                                   (סיפרא קדושים פרשה י)

"ונתן לך רחמים"

פנחס לייזר

ההקשר בו
נאמרים דברים אלו (דברים
י"ג, יח) הוא לכאורה תמוה
ובלתי צפוי – כמה פסוקים לפני כן (יג, טז) מצווה התורה לנהוג באנשי עיר הנידחת בכל
חומרת הדין:

 "הַכֵּה
תַכֶּה, אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב,  הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל
אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי חָרֶב."

ועל זה היה שואל המשורר " אומרים: רחמים יש בעולם –
היכן כאן הרחמים?".

פרשנים רבים,
החל מחז"ל, התמודדו עם סוגיה קשה זו של ענישה קולקטיבית ובדומה למגמה הקיימת
ב"בן סורר ומורה", מוצאים אנו כבר במשנה (סנהדרין י [חלק], משניות ד-ה-ו) מגמה מובהקת של צמצום אפשרויות היישום "הלכה
למעשה" של דין "עיר הנידחת". וזו לשון המשנה בסנהדרין (י, ד)

"אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא,  שנאמר: "יצאו  אנשים  בני  בליעל מקרבך
וידיחו את ישבי  עירם".  ואינן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה
העיר  ומאותו  השבט  ועד  שידח רובה
ועד שידיחום אנשים.   הדיחוה
נשים וקטנים או שהודח מעוטה או שהיו 
מדיחיה  חוצה לה,  הרי אלו כיחידים.  וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד
ואחד. זה חומר ביחידים מבמרבים,  
שהיחידים בסקילה,  לפיכך
ממונם פלט. והמרבים בסיף, לפיכך ממונם אבד"

מגמה נוספת של צמצום אפשרויות היישום נמצאת בתוספתא
(סנהדרין יד, א)

"קטני בני אנשי עיר 
הנדחת  שהודהו  עמה,  אין  נהרגין –
רבי אליעזר אומר:  נהרגין.

 אמר  ליה רבי
עקיבא: מה אני מקיים (שם יח)  "ונתן  לך רחמים ורחמך והרבך" אם לרחם על הגדולים,  הרי  כבר  נאמר  (שם  טז)
"הכה  תכה",  אם  לרחם על 
בהמתן,  הרי  כבר  נאמר "ואת בהמתה לפי חרב"  מה  אני  מקיים "ונתן לך רחמים"? אלו
קטנים שבתוכה.

 רבי  אליעזר  אומר:  אף גדולים
אין נהרגין, אלא על פי  עדים  והתראה –  מה  אני  מקיים  "ונתן לך רחמים וגו'"  שמא  יאמרו  בית דין,  הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר  יהו  אחיהן  וקרוביהם  קושרים 
שנאו  בלבם  עלינו?  אלא,  כך  אמר  המקום:  הרי אני
ממלא אותן רחמים  ומטיל  אני  אהבתי  בלבם,
כלומר שאין בלבנו עליכם,  דין   אמת  דנתם …"

רבי עקיבא, גדול הדרשנים, רואה במילים
"ונתן לך רחמים" הנחיה מעשית הלכתית לא להעניש את הקטנים. אף רבי אליעזר
אינו רואה אפשרות של ענישה אלא לאחר קיומו של הליך משפטי תקין (עדים והתראה).
במקביל, קורא הוא את המילים "ונתן לך רחמים" כמעין הבטחה שקיומו של דין
צדק לא יגרום לשנאה מצד הסביבה, כי כולם יבינו שנעשה כאן מעשה הכרחי. ייתכן שניתן
לקרוא את דברי רבי אליעזר כתנאי וכקריטריון, ולא כהבטחה גרידא; רק בדיעבד
ניתן לדעת אם מעשה הענישה, האכזרי כשלעצמו, היה מוצדק; אם אחיהם וקרוביהם של אנשי
עיר הנידחת  מסוגלים לומר: "אין
בלבנו עליכם – דין אמת דנתם", הרי היה כאן צדק מלווה ברחמים. אם יש בלבם
שנאה, הרי לא היה כאן לא צדק ולא רחמים, אלא קיימת סכנה שהשנאה תתפתח ותגרום לנקמה
ולמעגל של אלימות שלא יהיה קל להפסיקו.

חז"ל, בתבונתם ובגדולתם, בהתאם למסורת
המקודשת של תורה שבעל פה, ידעו להבחין בין העיקרון לבין היישום "הלכה
למעשה". הם הבינו שאמנם "אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעולם הבא",
שאמנם אין להם זכות קיום בעולם ושכל מה שנאמר לגבם בתורה הכתובה היא אמת הצהרתית,
בדומה ל"עין תחת עין", הבאה להצביע על חומרת המעשה, אך היישום
"הלכה למעשה" חייב להיות זהיר בהרבה ויש לקחת בחשבון מכלול של גורמים
מורכבים ביותר.

פרשני מקרא מאוחרים יותר מתייחסים לנזק הנפשי
שעלול להיגרם למי שמבצע ענישה אכזרית.

רבי חיים אבן עטר, בעל פירוש "אור החיים" – בן המאה השמונה
עשרה, מתאר במילים אלו את הנזק הנפשי שעלול להיגרם למענישים את אנשי עיר הנידחת,
וזו לשונו:

"ונתן  לך  רחמים  ורחמך –  
כוונת מאמר זה כאן,  לפי
שצווה  על  עיר  הנדחת  שיהרגו  כל  העיר  לפי  חרב ואפילו 
בהמתם,  מעשה  הזה  יוליד  טבע
האכזריות בלב   האדם,     כמו  שסיפרו  לנו 
הישמעאלים  כת הרוצחים במאמר
המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים 
אדם,   ונכרתה  מהם  שורש הרחמים והיו לאכזר,   והבחינה 
עצמה  תהיה נשרשת ברוצחי עיר
הנדחת,   לזה  אמר להם הבטחה שיתן להם ה'
"רחמים",  הגם שהטבע יוליד
בהם האכזריות,  מקור הרחמים ישפיע
בהם   "כח   הרחמים"  מחדש  לבטל  כח  האכזריות שנולד בהם מכח המעשה,  ואומרו "ורחמך", העיר בזה
שכל  זמן  שהאדם  הוא  בגדר  טבע  אכזרי,   כמו כן יתנהג  ה'  עמו,  
שאין  ה'  מרחם אלא לרחמן (שבת קנא, ע"ב:)"

רבי חיים
בן עטר מבין, אם כן, שמעשים אכזריים עלולים להפוך כל אדם לאכזר ורק "מקור
הרחמים" יכול לעזור לאדם להינצל מאכזריות. ובעל אור החיים מפרש את התוספת
"ורחמך" כהסתייגות מסוימת מההבטחה; כלומר, ההבטחה ניתנת רק לרחמנים
ולא לאכזרים. מתנת הרחמים תלויה גם במקור הרחמים וגם באדם עצמו.

הנצי"ב
מוולוז'ין, מגדולי הדור הקודם, מרחיב גם הוא את הדיבור על הנזקים
("הרעות" בלשונו) שעלולים להיגרם לאדם ולחברה בעקבות מיצוי הדין עם אנשי
עיר הנידחת וזו לשונו

"ונתן
לך רחמים – דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל:

א.     
שההורג
נפש נעשה אכזר בטבע, והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין,
אבל עיר שלמה בעל כרחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.

ב.      
שאין לך
אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל.

ג.       
שנעשה
קרחה ומיעוט בישראל, על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה,
ישוב ה' מחרון אפו.

הנצי"ב
מדייק, אם כן, בפשוטו של מקרא ורואה את הקשר בין תחילת הפסוק "ולא ידבק בידך
מאומה מן החרם" לבין המשך הפסוק "וישוב ה' מחרון אפו ונתן לך
רחמים".

המגמות
המוסריות המסתמנות מקריאה מדויקת של דברי חז"ל ופרשני מקרא אלו הן
חד-משמעיות:

לעתים,
נדרש האדם לבצע פעולות שהן בגדר הכרח, למען מטרה נעלה. פעולות אכזריות, הכרוכות
בהריגת אנשים, אינן הופכות לעולם למעשים נעלים ובכל מקרה, הן משפיעות לרעה על נפשו
של אדם, גם כאשר הדברים נעשים למען מטרה נעלה והכרחית. האפשרות היחידה, שגם היא
תלויה בחסדי שמים, לצמצם נזקים אלו , תלויה בטוהר הכוונות ובהעדר כל מעורבות אישית
והנאה מהמעשה האכזרי. "צדקתו" של מעשה אכזרי הכרחי חייבת גם להיראות
ונבחנת במבחן התוצאה: קבלת הדין על ידי קרוביהם של הנענשים.

בן גוריון
כינה בזמנו את התותח שירה ב"אלטלנה" על פי  פקודתו : 
"תותח קדוש" – הוא טעה: אין תותחים קדושים.

דוד המלך,
נעים זמירות ישראל, עבד ה', לא הורשה לבנות את בית המקדש, כפי שנאמר בדברי הימים א
(כב , ח )

"ויהי  עלי  דבר  ה'  לאמר: דם לרב שפכת ומלחמות גדלות  עשית,  לא  תבנה  בית  לשמי  כי  דמים רבים שפכת ארצה לפני."

לעתים
קרובות, מלחמות ושפיכות דמים הן מיותרות וחייבים למנוע אותן. לעתים, קיימים מצבים
של "אין ברירה" ונאלצים אנו להילחם, להרוג וליהרג. חשוב ביותר להבחין
בין מצבים אלו. בכל מקרה, שפיכות דמים ובניין הבית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת,
מכיוון ששפיכות דמים מטמאת את הארץ, מסלקת את השכינה וגורמת לעוסקים בה נזק נפשי
ורוחני.

נראה
שקיימת נטייה מסוכנת בדורנו לשכוח אמת מוסרית פשוטה זו. לכן, עלינו לזכור, להזכיר
ולשנן שיש מלחמות מיותרות  ויש מלחמות
שהן בגדר "רע הכרחי", אבל אין מלחמות קדושות.

קוראים מגיבים

כמי שקוראת את עלונכם ונהנית ממנו, לא יכולתי אלא להגיב
לדברים שנכתבו בעלון של פרשת דברים ע"י אלימלך הורוביץ. אפתח בכך שאין אני מערערת
לגבי מסקנותיו שיש להתייחס ביתר תשומת לב הפשעים חברתיים אך יש לי השגות קשות לגבי
האמצעים שבהם הוא משתמש כדי להגיע למסקנות אלה. מר הורוביץ מביא את יחסם של הרמב"ן
ושל חז"ל  לפשעים חברתיים לעומת אונס (קבוצתי או בבודד – לגבי ההבדל אינו
חשוב במיוחד)  עד כדי רצח של אישה תוך כדי המעשה. התוצאה – חז"ל ראו את הפשעים
החברתיים באור קשה יותר מאשר אונס שעלול להסתיים אפילו ברצח! אין לי שום ספק בעולם
שמר הורוביץ שיקף נאמנה את דעתם של חז"ל ושל הרמב"ן. אני רק תוהה האם אילו
התימוכין שהוא רוצה עבור מסקנותיו? בימנו, כשהאלימות נגד הנשים גואה, יש מקום לשקול
האם הדעה הזאת היא המתאימה ביותר להוכיח את הנקודה שאליה הוא חותר. לא נעלמה מעיני
המלה "כאילו" לקראת סוף המאמר, אך בתור אישה ובתור יצור אנוש נראה לי 
שאפשר וצריך לפחות להשוות בין פגיעה באישה, בגופה ובנפשה לבין פגיעה חברתית (שהיא קשה
וכואבת ללא ספק).

בכבוד רב,

טובי נאמן

קיבוץ טירת צבי

פרופ' אלימלך הורוביץ, כותב המאמר, מעיר:

אם גב' נאמן מודה שמאמרי שיקף נאמנה את דעתם של חז"ל ושל הרמב"ן,
אשרַי, ואם היא נפגעה "בתור אישה ובתור יצור אנוש" מהשימוש שעשיתי בדעתם
זו להדגיש את חומרתה של רשעות חברתית (לעומת שחיתות מינית) בעיני מעצבי ערכיה של
היהדות, מבקש אני את סליחתה. לא ביקשתי, חלילה, להקל בחומרתם של מעשים מתועבים
כגון אונס קבוצתי (שחזרו לאחרונה בשכיחות מדאיגה לגבעות ארצנו) אלא להבהיר שבמסורת
היהודית (לעומת הנוצרית) משמעותם של 'מעשי סדום' (בדומה למידת סדום – ראה
בבא בתרא, יב, ע"ב) איננה מינית אלא בעיקר חברתית. רק בלטינית מאוחרת, בהשפעת
אבות הכנסייה קיבלו המילים sodomia  וsodomita את ההוראה של פעילות מינית 'בלתי שגרתית' – הוראה
שעברה לצערי גם לעברית של אמצעי התקשורת (ואולי אף של בתי המשפט) .

במדינת ישראל והחלישה את הקשר בין 'סדומיות' לרשעות חברתית.

ברצוני לציין שבימים לפני תשעה באב, התגייסו נציגי ש"ס בכנסת בדחילו
ורחימו להגביל את שידורי הפורנוגרפיה בכבלים, ובימים שלאחר הצום, הפגינו בלהט דומה
ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות נגד שילובן של חיילות ביחידות קרביות. אין
ספק ששני נושאים אלו ראויים להתייחסותה של המנהיגות הדתית, אבל, בכנס על "סחר
בבני אדם למטרות זנות" שנערך סמוך לירושלים יומיים בלבד לאחר תשעה באב, כנראה
בעקבות דו"ח מחלקת המדינה של ארה"ב לפיו התופעה בישראל היא מהחמורות
בעולם (ראו כתבתו של ברוך קרא – "הארץ" 1.08), קולם של מחנות אלו לא
נשמע כלל. אולי שכחו שמספר "מכוני העיסוי" בארץ, הנשענים כידוע על סחר
בנשים, עולה על מספר חיילי ההסדר הסדירים!! והם מהווים איום לא פחות רציני מחיילות
קרביות על טהרם של בחורי ישראל. למזלנו, נמצא אדם אחד אשר הציל את כבוד ישראל, הלא
הוא היועץ המשפטי לממשלה, אשר לא היסס להכריז שהטיפול בבעיה הזאת הוא "המבחן
שלנו במעבר מג'ונגל לחברה מתוקנת". מר רובינשטיין אף העלה הצעה נועזת להקמת
'מרכז ארצי ליצאניות שבו תינתן להן הגנה מפני סרסורים ויוענק להן סיוע משפטי'. אם
הצעה זו לא תתקבל, חוששני שימשיכו מעשי סדום (במשמעותן היהודית) לטמא את ארצנו
ולהשחיר את פנינו בעולם.