"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'"

(במדבר ט"ז, ל')

"המחלוקת הקשה והאמיתית היא עם האנשים שלא מחפשים תאוות אלא מחפשים לשנות ולהחליף את היסודות"

(הרב עדין שטיינזלץ)

התמודדות בשעת מחלוקת – על קיפוח ומשבר באמון

פסית שיח

פרשת קורח מספרת לנו על אחד ממשברי האמון הקשים ביותר בעם ישראל כשקבוצה קטנה מהעם קמה ומערערת על ההנהגה הקיימת: קורח, דתן ואבירם ואון בן פלת, ואיתם גם מאתיים וחמישים נשיאי העדה, אנשים מכובדים כולם, מצאצאי שבט לוי ושבט ראובן.  הם באים בטענות למשה ואהרון, טוענים שקופחו, ודורשים לאפשר לעם לשלוט: "כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?"

איך ניתן לקבוע אם מדובר בביקורת לגיטימית ועניינית, או בביקורת שאינה לגיטימית ושאין לה מקום?

במסכת אבות, כשחז"ל עוסקים בהבדלים בין מחלוקת לשם שמיים לבין מחלוקת שאינה לשם שמיים, הם מזכירים את המחלוקת של קורח ועדתו כדוגמא מובהקת למחלוקת שאינה לשם שמיים, לעומת מחלוקת בית הלל ובית שמאי שהיא מחלוקת לשם שמיים.

אני מבקשת לבחון מה גרם לחז"ל לקבוע שכך הם פני הדברים. נראה שבדברי חז"ל המופיעים במסכת עירובין, ומצוטטים בהמשך דברי, ניתן ללמוד שיש שלושה קריטריונים דרכם ניתן לקבוע האם הביקורת היא עניינית ולגיטימית והאם המחלוקת היא לשם שמיים או לא:

א. מה נאמר: בביקורת לגיטימית נאמרים אך ורק דברי אמת.

ב. איך הדבר נאמר: האם הדברים נאמרים באופן מכובד ומכבד והאם יש מקום גם למי שחושבים הפוך מאומרי הביקורת, או שכל האמת אצלם.

ג. הכוונה של אומרי הביקורת: האם כוונת החולקים היא להגיע לחקר האמת, או להיטיב עם עצמם.

ראשית נבחן את הקריטריונים בנוגע למחלוקת של בית הלל ובית שמאי:

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין י"ג)

על פי האמור בתלמוד, שני הצדדים במחלוקת אמרו דברי אמת, דברי אלוהים חיים. כלומר הם עומדים בקריטריון הראשון.

יתר על כן, גם בית הלל וגם בית שמאי שאפו להגיע לפסק ההלכה המדויק ביותר, וזה מה שהניע את המחלוקת ביניהם. הסיבה שדברי בית הלל נבחרו להלכה, היא מכיוון שהם הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. כלומר נתנו מקום של כבוד גם למי שחולקים עליהם ולא חשבו שכל האמת אצלם. מה שמעיד על כך שהם עומדים גם בקריטריון השני והשלישי.

כל אלה גרמו לכך שחז"ל בחרו במחלוקת בית הלל ובית שמאי כדוגמא מובהקת למחלוקת לגיטימית וראויה, שכל כולה לשם לשמיים.

כעת נבדוק את הכללים הללו בסיפור קורח ועדתו:

קורח פותח בדברי אמת: "כל העדה כולם קדושים", זה אולי מתייחס לדבריו של משה בשם ה' "והייתם קדושים לאלהיכם". אבל שותפיו לביקורת, דתן ואבירם, טוענים נגד משה שהעלה את בני ישראל ממצרים שאותה הם מכנים "ארץ זבת חלב ודבש" כדי להמית את העם במדבר. פה כבר אפשר לראות שהביקורת מכילה שקרים של ממש, שהרי ברור שמצרים הייתה רחוקה מלהיות ארץ זבת חלב ודבש עבור בני ישראל. כמובן גם לא הייתה למשה שום כוונה להמית אותם במדבר, להפך.

וכבר יש מי שאמרו שאמת המעורבבת בשקר מסוכנת אפילו יותר משקר מוחלט. אם כך, ברור שאינם עומדים בקריטריון הראשון.

בנוסף, קורח טוען שכל העדה כולם קדושים ומדוע משה ואהרון מתנשאים, אך ברור שהוא לא מבקש שכל העדה יהיו מנהיגים של עצמם, אלא שבמקום משה ואהרון, הוא יהיה זה שינהיג. ומכאן נראה שהוא מתעניין בטובתו עצמו, ולא בטובת העם כמו שנראה לכאורה בתחילת דבריו. כלומר גם בקריטריון השלישי הוא אינו עומד.

ומה לגבי הדרך בה נאמרת הביקורת:

דתן ואבירם שואלים את משה "המעט כי העלתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר".

ניתן להבין מהדרך בה נכתבו דבריהם, כי הדברים נאמרו בלעג ופגעו במשה, מה שמעיד על כך שגם הקריטריון השני הופר.

אין פלא אם כן, שמשה מגיב באופן רגשי לביקורת שהוטחה בו. הוא כועס ומנסה להצטדק ולטעון: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". לא קל למנהיג ישר להוכיח שמי שטוען נגדו משקר.

משה מבין שהאמון של העם בו, זה הדבר החשוב ביותר. כל עוד העם יתן בו אמון, משה יוכל להנהיג. אבל אם חלילה יפול פגם באמון, אף מנהיג לא יוכל עוד להוביל את העם. זהו מצב מסוכן ביותר.

זו אולי הסיבה לכך שהקב"ה בוחר לפעול בנחרצות כזו לא רק כנגד קורח ועדתו אלא גם כלפי כל תומכיהם, ומבקש לכלות אותם. ברגע הראשון משה נזעק ומנסה להגן על העם בטענה לצדק: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". אך גם משה מבין את גודל הסכנה שעלולה להתרחש אם העם ייסחף אחרי קורח וטענותיו. לכן משה מזהיר את העם "וידבר על העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאותם". מדבריו של משה ניתן להבין שכשיש קבוצה קטנה שמערערת על האמון במנהיג, היא עלולה לגרור אחריה רבים נוספים, ולכן חשוב לייצר הפרדה ולוודא שאין סחף.

אבל גם יום לאחר שהאדמה נבקעה ובלעה את קורח ואנשיו ורכושם, יש עדיין מי שתומכים בהם. הם באים ומתלוננים בפני משה ואהרון על כך שהמיתו את עם ה'. זה הרגע בו בני ישראל צריכים להכריע האם הם מקבלים את טענותיו של קורח, או שהם מאמינים שמשה הוא שליח ה'. אי אפשר להישאר ניטרליים.

וזה אולי המסר החשוב והמורכב ביותר בסיפור הזה. לא בכל מחלוקת יש אמת בשני הצדדים. לא תמיד יש מקום לכל דעה ולכל צד. לא תמיד אפשר להישאר אדישים ולהימנע מהכרעה. יש מחלוקות שבהם כל אחד מתבקש להכריע היכן הוא עומד.

כשהמחלוקת היא עניינית, כנה ומתכוונת לטוב, יש מקום למחלוקת והיא אפילו חיובית ומועילה. אבל כשהמחלוקת מתבססת על שקר, וכשהיא נאמרת באופן פוגעני וכל כוונתה להיטיב עם מי שמובילים אותה, צריך לפעול בנחישות ולמנוע ממנה להתפשט, אחרת הנזק עלול להיות חמור ביותר.

פסית שיח – נשואה ואמא לארבעה, מלמדת מחשבת ישראל בתיכון הדמוקרטי יהודי-פלורליסטי בזכרון יעקב. מלווה מנהלים מטעם 'אבני ראשה' ובעלת טור שבועי באתר 'סרוגים'.

שתי דרכים לשיח

במוקד הפרשה עומדת טענתו החריפה של קרח כנגד משה ואהרון, ונדמה כי עניינה של הפרשה בויכוח על שלטון והנהגה. בחינת הרובד הלשוני בטיעוניהם של משה וקרח תחשוף מחלוקת עקרונית יותר, המשקפת שתי דרכי שיח בין הבריות. משה מרבה לשזור בדבריו את השרש ק.ר.ב במגוון אֹֹפנים, הוראתו של זה עומדת בניגוד לפעלים המתארים את מעשיו של קרח: 'וַיִּקַּח', וַיָּקמוּ'. תפישתו של קרח מעמידה את ה'אני' במרכז, כל מעשיו מכוונים לתועלתו הוא. דרכו של קרח בויכוח המכוונת אל העצמי לבדו, מייצגת עמידה סטטית של אדם מול חברו, בה כל אחד מן הצדדים 'עומד על שלו' ומצפה שהשני יגיע אליו.

דרך נוספת למפגש, אותה מייצג משה בפרשה הנוכחית, טמונה בהליכה לקראת הזולת. כך האדם יוצא לקראת האחר, אינו מבטל את עצמו, אך גם לא נותר עומד על מקומו. תנועה זו מאפשרת קרבה וחיבור אמיתי בין אדם לרעהו. במילים אחרות, באמצעות שימוש בשפה שונה מציב משה חלופה לעולמו של קרח, רוחנית ואנושית כאחד.

(הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, בספר ׳יודוך רעיוני׳)

מה דינם של בעלי חוכמה?

"קריאי מועד אנשי שם" – נ"ל בס"ד יש שור מועד ויש שור תם, וכנגדם יש מזיד ויש שוגג. אך תלמיד חכם שגגתו עולה זדון, ואם כן תמיד יש לו דין שור מועד, וכן אלו שהיו ראשי סנהדרייאות בעלי חכמה אין להם דין שוגג לקראם שור תם, אלא הם קריאי מועד: קרי ביה מוּעַד בפַתח תחת עין. גם הם נקראים אנשי שם: הם דור הפלגה שאמרו "נעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), שרצו לחלוק על השכינה. וכן אלו, כי אמרו רז"ל: "החולק על רבו כחולק על השכינה" (סנהדרין קי ע"א).

(רבי יוסף חיים מבגדאד, ספר 'בן איש חי דרשות', סאלם ספרים)

לא רק התוכן קובע אלא התיזמון

…אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים. והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א'), וקינא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י'). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם, להמיתנו במדבר (פסוק י"ג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק י"ד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים, ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאווה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם 'להמיתנו במדבר', אמרו, הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים.

(רמב"ן על במדבר ט״ז:א׳:א׳)

לא לעולם חוסן

… ומפני שאמרתי לך: "אש תמיד תוקד על המזבח" אתה מתירא שלא ישרפו העצים. מתים נכנסים לפני ויוצאין חיים, זה מטה אהרן: "ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". ארזים ששלח חירם מלך צור לשלמה למלאכת בית המקדש הריחו בחייו של עולם והרטיבו. אמר ר' לוי: כשהכניס שלמה את הארון לבית המקדש, הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות, שנאמר: "שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו". והיו הולכין ועושין פירות והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה, עד שמנשה הכניס את הצלם בבית קדש הקדשים ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנאמר: "ופרח לבנון אומלל".(נחום א')

(מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן יא)

הָאֲדָמָה הַנִּפְעֶרֶת לִבְלֹעַ,

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּלֹּעַ,

רֵיחַ שְׂרֵפָה,

רֵיחַ הַקְּטֹרֶת,

וְיֶלֶד קָטָן מִתְבּוֹנֵן

וְאָסוּר לוֹ לִנְגֹּעַ.

וּלְנֹכַח מַקֵּל הַשָּׁקֵד הַפּוֹרֵחַ,

הָעָם הַהוֹמֶה

וְהַצִּיץ הַזּוֹרֵחַ

עַל מֵצַח כֹּהֵן,

הוּא שׁוֹאֵל,

מְבֻלְבָּל וְנוֹפֵל וּמִסְכֵּן.

בְּכָל הַדְּרָכִים

וּשְׁבִילֵי הַמִּדְבָּר,

כְּמוֹ הַשֶּׂה הָאוֹבֵד

פּוֹעֶה וְצָמֵא

הָלַכְנוּ בְּלִי כֹּחַ,

בִּקַּשְׁנוּ מַרְגּוֹעַ.

אַבָּא,

הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?

רועי שלום זמיר (מהפייסבוק)