וַיִּקח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי

וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב

וְאוֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.

(במדבר טז, א)

'חכמות נשים' זו אשתו של און, שאמרה לאון בעלה: מה לך ליכנס במחלוקת זה?! אם משה נשיא, אתה הדיוט; ואם קרח נשיא אתה הדיוט. אמר לה: מה אעשה שאני מעורב עמהם במחלוקת זה? אמרה לו: לך שכב על מטתך. הלך ועשה כאשר ציוותה אותו, יושבת היא על פתח ביתה ושערות ראשה פזורות, וכיוון שהיו באים לקרוא לאון והיו רואין אותה שערה פזורות, היו חוזרין לאחוריהם, וכן ישבה על פתח ביתה, עד שניצל אישה ובלעה אותם הארץ, וכשקם משנתו היו כולם בלועים ושרופים וניצול הוא מן הבליעה ומן השריפה.

 (מדרש אגדה, במדבר ט״ז, א׳, ח׳)

ויקח קרח וגו׳ ודתן ואבירם וגו׳ – מלשון 'ולוקח נפשות חכם'. שלקח לב ונפש בני אדם עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ודתן ואבירם וגו׳ מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים. ואם כן 'ויקחו' מיבעי. אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה. מהליכות המחלוקת. ומעונש שהגיע להם. כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח. ודתן ואבירם. ור״ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור״ן איש. ולא דותן ואבירם. וגם הנהיג המקום יתברך שמו כבוד בר״ן איש ולא בקרח דתן ואבירם כאשר יבואר. על כן יש להבין שר״ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה׳. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה׳ כאש בוער בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע״י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה׳ אמת בפי משה. ואין להרהר אחריו חס ושלום. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה׳ ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה׳ כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש״י: מה ראה קרח לשטות זה. הר״ן איש כבר כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אבל קרח שפקח היה מה ראה כו׳ ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר״ן איש במש״כ את מחתות החטאים וגו׳… אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פי׳ הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש, ולהיות קדוש לה׳. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה על זה שהרי נטמא ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה. מיקרי חוטא על נפשו. והר״נ המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה׳ ע״י עבודה אף על גב שידעו שלא יינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם. שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו. ומש״ה סמך ענין הלז לפרשת ציצית. שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת. שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה׳ כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו׳. והר״ן איש סירבו על זה והגיע להם מה שהגיע.

(העמק דבר שם, שם)

לקיחתם של קרח ואהרון

בני פרל

המגיפה התפרצה וכדי לעצור אותה, אהרון הכהן פועל מהר וכך הוא לשון הפסוק: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל" בלקיחה זו של אהרון, תסתיים המגיפה שפרצה מחמת המחלוקת, והיא תסיים את המגיפה שפרצה מתוך לקיחה: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן".

שתי לקיחות יש כאן, הלקיחה של קרח והלקיחה של אהרון, בעוד שברור מפשט הפסוק מה לקח אהרון – את המחתה, בלקיחתו של קרח אין התורה רושמת מה הוא לקח, ולכן הפרשנים נדרשו לכך.

מה הן שתי לקיחות אלו? אנו חיים בעולם של "לקחנות" בשפה שלנו, עולם הצרכנות. המבנה התודעתי של האדם הוא מבנה של צרכן, התשתית הכלכלית של העולם המערבי מבוססת על אובססיית צריכה מתמדת שרק בעזרתה יכולים תאגידים וחברות להמשיך להתקיים. האדם המערבי הוא "האדם הלוקח".

הלקיחה של קרח מפרידה, הוא לוקח לצד אחד את עדתו. בכך הוא מייצר גבול ומפריד. והנה דווקא האדם שהתפיסה העקרונית שלו היא "כל העדה, כולם קדושים" תפיסה של שוויון, הוא האדם שיוצר פרוד ומתווה גבולות.

לעומתו, תנועת הלקיחה של אהרון היא לא אל מחוץ לקהל, הוא רץ לתוך הקהל. גם הוא מתווה גבול אך הגבול הזה הוא בין המוות לחיים. הלקיחה אל העצמי היא לקיחה שיש בה מחלוקת והלקיחה אל תוך הקהל היא לקיחה שיש בה לרפא ולאחד.

כיצד ניתן להבין את מטרתו של קרח? מתוך אחת מטענותיו, ניתן לעמוד על מניעיו: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם" קרח מבקש נחלה וכרם, הוא שואף לרכוש, הוא רוצה לקחת. תפיסת עולם צרכנית זו מתבטאת בתנועת לקיחה אל תוך עצמך. זו אינה הלקיחה של אהרון בן לשבט לוי שאין לו כל חלק ונחלה, לקיחתו של אהרון היא ריצה לתוך הקהל.

העולם הצרכני יוצר תחרות וניכור, מדובר בעולם קר מאוד וקשה. תנועות שוויון ביקשו לרפא אותו על ידי נתינת מעמד שווה לכל ולא עלה בידם משום שטבע האדם הוא צרכני, ההצעה של אהרון הכהן היא לקחת על מנת לתת. פעולה דינמית זו, אינה מקבעת את האדם בגבולותיו, היא מאפשרת לחרוג מצרכיו ולגעת בזולת.

בשולי הדברים אפשר ללמוד עקרון נוסף: המושג "קיחה" משמש את הגמרא ללימוד ההלכה שניתן לקדש אישה בכסף. לימוד זה נעשה בעזרת גזירה שווה מסיפור שדה עפרון, שם קונה אברהם חלקת קבר לשרה.

אין מכה אנושה יותר לתשוקה הצרכנית מאשר תודעת המוות. האדם הצובר לעצמו ממון וחפצים עומד מול חלקת הקבר וההכרה מכה בו: מכל מה שאצבור, זה הוא הדבר שיישאר ממני. בדומה לכך, ברגע הקידושין שבו נוצרת זיקה מחייבת בין בני הזוג, התודעה של לקיחה עשויה להופיע. בעולם הצרכני, הרצון להיות זה שמפיק רווח מהקשר, עלול לעמוד חלילה במרכז הקשר, על כן אנו מזכירים שאותם קידושין, דווקא קידושי הכסף נלמדים מרכישת חלקת הקבר, דבר שהוא מסר מרכזי לבני הזוג, הלקיחה שלכם אמורה להיות לקיחתו של אהרון ולא של קרח.

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן ומרצה להכשרת מנהלים במכללת אחווה

"אלהי הרוחֹת"

'אל אלהי הרוחות' – יודע מחשבות – אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.

(רש"י במדבר טז, כב)

אל – מורה שיש לו כוח לכלותם כרגע, והוא אלהי הרוחת, והטעם פי' אל, כי יוכל לכלותם, כי הרוחות בידו הם.

(אבן עזרא במדבר טז, כב)

אלהי הרוחֹֹת לכל בשר – יודע לבות בני אדם ומכיר אם חטאו לפניו מחוסר אמונה, או בעבור כי בשר המה ועלולים להתפתות.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר טז, כב)

ויפּלו… אל אלהי הרוחת – גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקורח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאֵמון שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם באים על עונשם. אך אתה, "אל אלוהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואת "אל" כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחת לכל בשר", אתה מכיר בחכמתך את מדית אשמתו של כל אדם. 'האיש אחד יחטא?' – קרח לבדו הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

(הרש"ר הירש שם, שם)

אלהי הרוחות, למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

(רש"י במדבר כז, טז)

'אל אלהי הרוחת' – שהוא יודע הרוחות איזה רוח ראוי.

(אבן עזרא במדבר כז טז)

אלהי הרוחֹת – ויודע מחשבות בני האדם מי הוא הראוי להנהיג את עמך.

(רג'יו שם, שם)

לא חמור אחד מהם נשאתי" – ממידותיו הראויות של איש ציבור

לפי הפשט, מנהגם היה שהמשתרר על הציבור ינשא על הסוס כלשון המקרא בקוהלת (י, ז) "ראיתי עבדים על סוסים ושרים…", אלמא [מכאן רואים] דראוי להיות להפך, אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור, ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי לרכוב. ורש"י פירש בשם מדרש חז"ל: אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למצרים לא היה משלהם, ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל ציבור, אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי ציבור אין זה מן החסידות שלא יאכל מהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם, וגם משה ניזון אז משל ציבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ולבניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך ביקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים (מכילתא יתרו), ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי ציבור, ודאי ממידת החסידות שלא להעמיס על הציבור יותר מן ההכרח לחייו.

(העמק דבר והרחב דבר במדבר טז, טו)

…ראוי אפוא שנחזור ונשנֵן היטב את משפט הסיום בדברי הנצי"ב אלה, הראויים להֵיאמֵר לדורות ובעיקר לדורנו זה, בו דווקא לא נהוג להקפיד על מידותיו של משה רבנו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 694)

מחלוקת לשם שמים ושאינה לשם שמים

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

(אבות ה, יז)

ונקרא בשם שמים המורה על השלום, כי שמים נגזר מלשון אש מים שעשו שלום ביניהם ונתחברו ונעשה מהם שמים והיינו שאמרו רז"ל (אבות ה יז) 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' ר"ל מחלוקת שתכליתו השלום, כהוראת שם שמים.

(כלי יקר בראשית א ח)

ופירוש דבר זה כי אש ומים חלוק שלהם לשם שמים, כי ה' יתברך ברא כל אחד ואחד וכל אחד ואחד עושה רצונו, האש בפני עצמו והמים בפני עצמם, ובודאי דבר זה בכלל מחלוקת שהיא לשם שמים, לכך יש לה קיום. כי לכך מחלוקת שהיא לשם שמים כי שני הדברים מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל ה' יתברך כמו שאמרנו, שאף שגם זה מן ה' יתברך מכל-מקום האחד יותר קרוב אל ה' מן האחר, כמו שיש בנבראים גם כן שיש אחד מהם קרוב יותר אל ה', אף שכולם הם נבראים שלו יתברך מכל מקום האחד קרוב יותר, וכך הם בטעמים אף ששניהם מן השם יתברך מכל מקום האחד הוא יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר, אבל אצל בית שמאי ובית הלל שניהם דברי אלקים חיים בשוה לגמרי, שלכך אמר דברי אלקים חיים.

 (דרך חיים על פרקי אבות למהר"ל מפראג עמוד רנט/ב ורס/א)

בעל מדרש שמואל במשנה (אבות פ"ה מ"ז) כתב: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן (שידוע לנו) (סנהדרין י"ז ע"א) 'כולם מחייבין, זכאי'. כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות וטענות, אי אפשר שיצא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד ומתלבן האמת.

(ישמח משה ח"ב ז/ב)

טלית שכולה תכלת חייבת בציצית.

(מסכת ציצית פרק ראשון משנה א)

רב אמר: קרח אפיקרסי היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת. אתא גבי משה (בא לפני משה) אמר לו: משה רבינו, טלית שכולה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב 'גדילים תעשה לך וגו". בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב 'וכתבתם על מזוזות ביתך וגו". אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.

 (ירושלמי סנהדרין י, א)

כוחה של דמגוגיה מלהיבה ומסיתה

גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים עצמם אינם באים על עונשם. אך אתה "א-ל א-להי הרוחות לכל בשר: הואיל ואתה "אל" כל-יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחות לכל בשר", אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם.

(הרש"ר הירש במדבר טז, כב)

בוא וראה כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו, שכך כתיב "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש".

 (במדבר רבה פרשה יח)

"ובני קֹרח לא מתו"

'למנצח על שושנים לבני קרח' א"ר פנחס: כל מי שרואה אותם אומר: קוצים הם, למה? שהיו עם הקוצים, ומה דרכן של קוצים לאש, וכן הוא אומר 'קוצים כסוחים באש יצתו', וכתיב 'ואש יצאה מלפני ה", ובני קרח היו שושנים ונלקטו מביניהם וקפץ הקב"ה והצילם 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם ללקוט שושנים', משל למה הדבר דומה? למלך שנכנס למדינה ובאו בני המדינה לעטרו בעטרה של זהב מקובעת באבנים טובות ומרגליות ויצאו ואמרו להם: אין המלך מבקש של זהב אם יש כאן של שושנים. שמחו בני המדינה. כך היו בני קרח ועדתו אומרים: מבקש הקב"ה מחתות של זהב. אמר הקב"ה: למה לי של זהב, לי הכסף ולי הזהב, ואפילו קטורת למה לי קטרת? תועבה היא לי, ומה אני מבקש? שושנים. אמרו בני קרח: אנו שושנים. אמר הקב"ה: נצחתם 'למנצח על שושנים'.

(ילקוט שמעוני תהלים פרק מה, סימן תשמז)

האם הקטורת היא סם החיים או סם המוות?

…למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית.

(רש"י במדבר יז, יג)

גם התורה יכולה להיות סם החיים או חלילה סם המוות

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה' זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

(בבלי יומא עב, ע"ב)

'אשר תשים לפניהם': זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות. ובאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם, להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה, נעשים לו סם חיים, לא זכה, נעשים לו סם מות.

 (רבינו בחיי שמות כא, א)