וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה

אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה.

 (במדבר

טז, יט)

ויקהל עליהם קרח – (תנחומא) בדברי ליצנות כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים

ופתה אותם: כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כולכם; אלו

באין ונוטלין כל הגדולות לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם.

(רש"י שם, שם)

ויקהל – נראה שקֹרח היה בטוח בעצמו, כי כבר אבדה מלבו כל המחשבה על האמת שביחסי

ה' הנידונים כאן; ולפיכך אפילו בשעת ההכרעה הוא קרא לכל העם להיות שותפים לריבו

ועדים לנצחונו, אלא אם כן נניח שהוא ביקש לכוף את רצונו בכוח ההמונים בלא להמתין

להתערבות ה'. מכל מקום אותה התקהלות המונית היהת מכוונת כנגד משה ואהרן, וכל הבא,

התייצב על ידי כך לצידו של קֹרח.

(הרש"ר הירש שם, שם)

מלחמות

מתחילות כשאתה רוצה, אך אינן מסתיימות כשאתה מבקש.

 (ניקולו מקיאוולי)

מרד קורח ועדתו

– הרהורים בעקבותיו

משה צפור

פרשתנו מספרת

על התקוממות רבתי כנגד הנהגתם של משה ואהרן. עדת המתקוממים מורכבת מארבעה העומדים בראש,

והנקובים בשמות: קורח, שהוא מבני קהת בן לוי, ועוד שלושה מבני ראובן: האחים דתן ואבירם,

בני אליאב, ואון בן פלט (שבהמשך נעלם מן הסיפור, ובעלי אגדה רקמו סיפור יפה אודות אשתו

החכמה שמנעה בעדו את המשך ההשתתפות במרידה). לאלו הצטרפו מאתיים וחמישים נכבדים ובעלי

מעמד בציבור: "נשיאי עדה, קרואי מועד (הנקראים להתוועדות ולמתן עצה), אנשי שם

(ראו בראשית ו, ד)". לשון "ויקהלו על משה ועל אהרן"

מכניסה את הקורא לאווירה מאיימת. בפיהם, לכאורה, רק טובת הכלל, הם תובעים ביטול המשטר

הבלתי דמוקרטי של משה ואהרן: "רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם

ה', ומדוע תתנשאו (תמנו את עצמכם לנשיאים) על קהל ה'?". הבה נקיים בחירות דמוקרטיות

למנהיגים, לנביאים, לכהנים. אין הם חס ושלום תובעים מאומה לעצמם. ואף על פי כן שאיפותיהם

האישיות נחשפות והולכות. מדוע לא קמה תנועת המחאה באופן ספונטני מתוך העם? מדוע דווקא

הם אלה המעוררים את המהפכה? התורה מקפידה למסור לנו לא רק את שמות ראשי המרידה אלא

גם תוויות זיהוי: האחד, קורח, הוא בן לאותה משפחה שעליה נמנים משה ואהרן, וייחוסו אינו

נופל מייחוסם. שלושה האחרים הם בני השבט אשר לו הבכורה, ראובן, וייחוסו עולה אפוא על

זה של בני לוי. מאתיים וחמישים האחרים, כל אחד מהם הוא בעל מעמד בזכות עצמו; הם המייצגים

את הציבור הרחב, אבל בהיותם האליטה, ברור שהם הראויים לתפקידים המכובדים. ואכן, כאשר

ייערך המבחן על-פי מחתות הקטורת – כמתבאר בהמשך – הם המתייצבים למבחן, ואין הם מוציאים

מכרז פתוח ושווה לכל נפש, לכל מי שרוצה להציג מועמדות.

מתוך חילופי

הדברים עולה, שמשאת נפשם הייתה דווקא לתפקיד הכהונה. משה הואשם, שתפקיד רם מעלה ומיוחד

כזה ברר על דעת עצמו לתת לאחיו: נפוטיזם. העברת תפקידי עבודת הקודש אל שבט לוי בלבד

התרחשה קודם המפקד בחודש השני בשנה השנית ליציאת מצרים (במדבר א, ב;

ג, מ-נא), אם כי בתורה ציון ברור מתי ובאילו נסיבות התרחשה.

ירבעם, מפלג הממלכה המאוחדת, רצה שהנתק מבית דוד יהיה בלתי הפיך, ולשם כך הקים מקדשי-מלך

חליפיים בבת-אל ובדן, וגם קבע כי אצלו הכהנים לא יהיו מבית לוי, אלא מכל שבטי ישראל. הוא

עצמו, ביום החג "אשר בדה מלבו" בחודש השמיני (מלכים-א יב) עמד על המזבח

להקריב. מאוחר יותר, המלך עוזיהו-עזריהו ניסה אף הוא להקריב על המזבח – ובו במקום לקה

בצרעת (דברי-הימים ב, כו, יט-כא).

על סגנון ההתרסה

המחוצפת של המתקוממים עמדה בהרחבה מורתנו נחמה. הרוחות מתלהטות, והמורדים גוררים אישומים

וטרוניות מן העבר, מזכירים למשה את 'חטאו', שהעלה אותם מ"ארץ זבת חלב ודבש",

הלוא היא מצרים, רווית הזיכרונות המבורכים (הו, כמה מוּכרים דיבורים כאלה!), כדי להמיתם

במדבר (גם בזה אשם משה, כמובן, ולא חלילה המרגלים ולא העם שנגרר אחיהם). ריח לא נעים

נודף גם מן הציפיות שפיתחו (ולדבריהם לא נתממשו): לעיניהם לא רק טובת העם, לבוא אל

ארץ זבת חלב ודבש, אלא גם לזכייה האישית ללא מאמץ וללא תנאי ב"נחלת שדה וכרם"

(מעין "סל קליטה" מורחב), כפי שהבטיח משה, לדבריהם, כפיתוי, אם רק יעשו עמו

את החסד ויואילו לצאת מארץ מצרים. משה מבקש לשכך את זעמם הן בדברי נועם והן בדברים

קשים: אתה, קורח, וביתך, זכיתם למעלה גדולה: בכם, בני לוי, בחר ה' מכל שבטי ישראל להיות

משרתי ה' בביתו; מדוע אינכם שמחים בזכייתכם אלא חותרים להשיג גם את כבוד הכהונה? זו

לא הייתה בחירה והחלטה של משה, ואף לא של אהרן. כל ערעור שלכם הוא ערעור על רצון ה';

ההתקוממות שלכם היא נגד ה'. ואם רצונכם לבחון זאת – "קחו לכם מחתות, קרח וכל עדתו,

ותנו בהן אש, ושימו עליהן קטרת, לפני ה' מחר, והיה, האיש אשר יבחר ה' – הוא הקדוש!".

לאותו מבחן עצמו, ובאותם תנאים, יעמוד גם אהרן, כשווה בין שווים. הדחייה של ההכרעה

עד למחר נועדה לשיקול הדעת (כשם שעשה זאת בשעתו אהרן, אשר דחה את החגיגות בעת עשיית

העגל ליום המחרת). ישקלו, אם באמת כדאי להסתכן ולעמוד למשפט הא-לוהים בדרך זו.

בהמשך הסיפור

קוראים אנו לא על מבחן אחד בלבד לקביעה במי בחר ה', אלא על שלושה מבחנים, שבכולם הוכח

שהתקוממות קרח ועדתו משמעותה: מרידה בה' עצמו. עוד בטרם בוצע המבחן של מחתות הקטורת,

הגיעה ההתמרדות למצב של התקוממות כללית, שבה הצליחו לשסות את כל העדה כולה כנגד משה

ואהרן, וזה הגיע לידי כך שרק בעמל רב מצליחים משה ואהרן להשיב את חמתו של ה'. ואז משה

מכריז על מבחן אחר, שבו תעמוד לבדיקה גם עצם סמכותו והלגיטימיות שלו לפעול כמנהיג:

'אם כמות כל האדם ימותון אלה, המורדים, מיתה בדרך הטבע, מזקנה, ממחלה – זו תהיה הוכחה

ניצחת שמשה הוא רק מתחזה, ה' לא שלחו, כל קביעותיו והחלטותיו שוות כקליפת השום; אך

אם יקרה כאן מאורע פלאי, והאדמה תפצה את פיה ותבלע את "כל האדם אשר לקורח",

זו תהיה ההוכחה, "כי נאצו האנשים האלה את ה'!"; ואכן כך קם והיה. אך גם מבחן

המחתות שהציע משה קודם לכן, התבצע גם הוא על ידי התערבות א-לוהית באמצעות אש מן השמים.

מבחן שלישי שנערך אחר כך, לחתימת הפולמוס, היה המטה אשר יפרח, וגם הוא הוכיח כי אהרן

הוא הנבחר.

לפי מהלך הדברים

נראה, שהכרזה זו על מופת שיבצע ה' נעשתה לא על פי הנחיה של ה', אלא מכוח התעוררות פנימית

של משה ומתוך אמונה עמוקה שזהו המעשה הנכון ברגע זה: הימור, לכאורה, על הכול – מתוך

ביטחון שה' ייענה לאתגר ויבצע את מה שמטיל עליו, כביכול, משה. רק אישיות בעלת עוצמה

אלוקית כזו מסוגל – ורשאי – היה להכריז, מעצמו, על מופת כזה.

מעשה כמו זה

עשה גם אליהו, שהמדרש מצביע על קווי הדמיון המרובים בינו לבין משה, קורותיו ומפעלותיו.

גם הוא קם על דעת עצמו, בלא שנצטווה על כך ובלא לקבל מראש הסכמה של ה', ומכריז בהר

הכרמל על מבחן, המחייב את ה' לפעול ולבצע מופת, כדי להוכיח כי הוא – ולא הבעל – הוא

א-לוהי האמת.¹ ואכן ה' נענה

באמצעות אש שירדה מן השמים ואכלה את הקורבן שהעלה אליהו.² אך גם המבחן שהציע

משה קודם לכן, מבחן המחתות, התבצע גם הוא, וגם הוא באמצעות אש מן השמים; בהבדל, שבמקרה

זה נוטלי המחתות נתנו עליהן אש וקטורת, והאש אכלה אותם עצמם, ואילו במבחן בהר הכרמל

לא שמו הנציגים אש על מזבחותיהם וקורבנם, אלא – במקרהו של אליהו – אש ירדה מן השמים

ואכלה את קרבנו. והרי זה כפי שהיה בעת חנוכת המשכן (ויקרא ט, יא).

מחתות, ועליהן

אש וקטורת, כביטוי לקרבה אל ה', נזכרות גם במעשיהם של נדב ואביהוא בני אהרן וממש באותו

לשון כמו בפרקנו. גם הם רצו על דעת עצמם לפרוץ אל הקדושה והקודש מעבר למה שנקבע להם.

והתוצאה אותה תוצאה – אש שיצאה מאת ה' ואכלה אותם.

בפרקי אבות שאנו

קוראים בתקופה זו מונה המשנה שלושה כתרים: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות (ד, יג). כתר כהונה

ניתן לאהרן ולבניו; כתר מלכות ניתן למי שבחר בו ה'; ואילו בכתר תורה יכול כל אחד לזכות,

אם יעמול לשם כך. המשנה מסיימת: "וכתר שם טוב עולה על גביהן"; לזה יכול להגיע

כל אדם.

מוקדש בברכות לנכדנו בועז ולדורין, לבואם בברית

הנישואין

1. ושמא היה מקום

לקרוא כהפטרה לפרשת קורח את הסיפור במלכים-א יח?

2. מומלץ לקרוא את הפרק הרלוונטי בספרו של פרופ' אוריאל סימון,

קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים.

פרופ' משה צפור הוא גימלאי המחלקה לתנ"ך

באוניברסיטת בר-אילן, וראש החוג לתנ"ך ותואר שני בתנ"ך במכללת גבעת ושינגטון.

ואם

בריאה יברא כו' וידעתם כי נאצו האנשים – היה לו לאמר ואם בריאה יברא כו' אז תדעון כי ד' שלחני. אמנם אמר, כי האנשים

האלה קרח ודתן ואבירם, אשר היו אנשים גדולים במעלה, אם היה להם בעצמם הדבר בספק כי

משה עשה זה מלבו, אז לא היה גדול כ"כ חטאתם, כי היו כמוטעים ואנוסים מדמיונם הכוזב,

אבל אחרי כי המה לא היה בלבם שום ספק, ורק במרד ובמעל קנאתם עלתה זדון ורשע, לכן אמר

אל העדה אשר היו מסופקים בפתוי קרח, בזאת תדעון כו' ואם בריאה יברא וירדו חיים שאולה

וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד', ורק במרד בלי ספק כלל עשו זה, ופשוט.

(משך חכמה במדבר טז,

ל )

"ובני קֹרח לא מתו"

'למנצח

על שושנים לבני קרח' א"ר

פנחס: כל מי שרואה אותם אומר קוצים הם, למה? שהיו עם הקוצים ומה דרכן של קוצים

לאש, וכן הוא אומר 'קוצים כסוחים באש יצתו', וכתיב 'ואש יצאה מלפני ה" ובני קרח היו

שושנים ונלקטו מביניהם וקפץ הקב"ה והצילם 'דודי ירד לגנו לערוגת

הבושם ללקוט שושנים', משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה ובאו בני המדינה לעטרו בעטרה

של זהב מקובעת באבנים טובות ומרגליות ויצאו ואמרו להם אין

המלך

מבקש של זהב אם יש כאן של שושנים שמחו בני המדינה, כך היו בני קרח ועדתו אומרים מבקש

הקב"ה מחתות של זהב אמר הקב"ה למה לי של זהב לי הכסף ולי הזהב ואפילו קטרת

למה לי קטרת? תועבה היא לי, ומה אני מבקש? שושנים. אמרו בני קרח: אנו שושנים.

אמר הקב"ה: נצחתם 'למנצח על שושנים'.

(ילקוט שמעוני תהלים

פרק מה, סימן תשמז)

סם המוות ומלאך

המוות יכולים גם להיות סוכני חיים – הכל תלוי באדם

אף מלאך המות מסר לו [למשה] דבר (רש"י:

להקטיר מחתות קטורת בשעת מגפה, ולעמוד בין המתים ובין החיים),

שנאמר: (במדבר יז) וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד

בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה', אי לאו דאמר ליה (רש"י:

מלאך המות) – מי הוה ידע (רש"י: הלא בתורה לא נכתב)?

(בבלי שבת פט ע"א ורש"י שם, שם)

'ויעמוד בין המתים…' – אחז את המלאך והעמידו על כורחו.

אמר לו המלאך: הנח לי לעשות שליחותי.

אמר לו: משה צווני לעכב על ידך.

אמר לו: אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו

של משה.

אמר לו: אין משה אומר כלום מלבו אלא

מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד, בּוא עמי ושאל.

וזהו שנאמר 'וישב אהרן אל משה'.

 דבר אחר: למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים

אחר הקטורת, לומר סם המוות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמישים

ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית.

(רש"י

במדבר יז , יג)

גם התורה יכולה להיות סם החיים או חלילה סם המוות

אמר

רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה' זכה, נעשית לו

סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

(בבלי יומא עב, ע"ב)

'אשר

תשים לפניהם': זכה נעשה לו סם

חיים; לא זכה, נעשה לו סם המות. וביאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם,

להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים, ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה

מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא

שאמרו זכה אדם בדברי תורה, נעשים לו סם חיים; לא זכה, נעשים לו סם מות.

 (רבינו בחיי שמות כא, א)

מכריז רבי אלכסנדרי: מאן

בעי חיי, מאן בעי חיי (מי רוצה חיים, מי רוצה חיים)?

כנוף ואתו כולי עלמא לגביה

(התקבצו כולם ובאו אליו)

אמרי ליה (אמרו לו): הב

לן חיי (תן לנו חיים)

אמר

להו (אמר להם): (תהלים לד) 'מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע , סור מרע ועשה

טוב'.

(בבלי עבודה זרה יט,

ע"ב)