וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם

כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם

ה'

וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.

(במדבר פרק טז, ג)

רב לכם כי

כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ונ"ל לפרש

דהנה קרח לא התחיל לריב עם משה רבנו ע"ה עד אחר שילוח מרגלים, ועיין

רמב"ן שכתב כי אז היה בלב כל ישראל על משה יען שלא התפלל עבורם. ולפענ"ד

נראה לבאר הדבר, כי תחלה לא יכלו לערער עליו שגם הם ראוים להיות מנהיגי ישראל, כי

לא היה להם הוכחה שראוים לכך, כי אולי גדולת וצדקת משה גרם לכל אשר עשה האותות

והמופתים ולא יכלו להכחיש את אשר עשה, ואפשר שלא מגדולת עצמו זכה לכל זה, אלא

שזכות ישראל עומד לו כדאיתא במדרש על הפסוק (שמות לב, ז) 'רד מגדולתך כי שיחת עמך', עיין בו (עיין ברכות לב ע"א), ולא היה להם הוכחה

אם בזכות עצמו אם בזכות כל ישראל, ולכן לא יכלו לריב עם משה. אבל לאחר מעשה

המרגלים שלא נצולו בזכות משה ולא התפלל עליהם או שלא הועיל תפלתו, אז חשבו שלכן לא

נתקבל תפלתו יען כי גדולי ישראל חטאו והם היו המרגלים, והוא לעצמו לא היה כדאי

להתפלל ולהגין עליהם, וחרחרו ריב ומצה עמו ואמרו 'רב לכם', הגדולה שלכם כפירוש

רש"י, לכן אתם גדולים כל כך כי כל העדה כולם קדושים וזכות רבים יעמוד לכם,

וכי כן למה תתנשאו על קהל ה', הלא מי שימנוהו הצבור למנהיג ומנהל זכות הרבים יעמוד

לו.

 (כתב סופר שם, שם)

הסיום של

פרשת ציצית , שהוא גם סיומה של קריאת-שמע, שגור בפי כל יהודי האומר קריאת שמע כל

יום: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים לאלהיכם…"

ומיד: "ויקח קֹרח …" – מה לקחו? הם לקחו לידיהם את המרד במשה

ובמנהיגותו, והדברים המושמים בפיהם כטענה נגד משה הם: "כל העדה כולם

קדֹשים".

ההבדל בין

שתי הקדושות האלה הוא ההבדל שבין אמונה לבין עבודת אלילים. הקדושה האמורה בפרשת

ציצית איננה עובדה, אלא משימה. שם לא נאמר "אתם קדושים", אלא מוצגת

דרישה (דרישה אשר ספק אם אדם יכול לקיים אותה, אבל הוא צריך להיות מודע שהוא נדרש

לכך): "והייתם קדֹשים". ואילו בתודעתם הדתית של קורח ועדתו "כל העה

כולם קדֹשים": הקדושה היא דבר נתון לנו, הוענקה לנו קדושה.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 96)

כשהאדמה פוצה את פיה – מה משתקף במראה?

אסתי מלמד

סיפור

קורח ועדתו הוא אחת הדוגמאות המובהקות לקושי של רובנו לקרוא את המקרא כמות שהוא,

ללא המטען הפרשני שחז"ל והבאים אחריהם העמיסו עליו. מי מאתנו לא למד כבר

מילדותו שקורח הוא האיש הרע בסיפור, רשע, צבוע וציניקן? כזו היא דמותו המדרשית,

והמרד שלו מוצג כמכוון כלפי הקב"ה והתורה, והרבה פחות כפגיעה אישית במשה. לפי

זה, העונש שקיבל מוצדק וראוי לחלוטין.

בדברים

שלהלן אני רוצה להציג אפשרות קריאה אחרת של הסיפור, שבה קורח אמנם איננו צדיק, אבל

גם רשע גמור איננו: הוא מעלה טענה סבירה, הגיונית ואפילו צודקת. משה, לעומת זאת,

איננו בדיוק טלית שכולה תכלת; להפך – התורה מותחת ביקורת, אמנם מרומזת אך ברורה,

על הדרך שבה הגיב משה במקרה זה. לדעתי, התורה מתארת בין השורות את משה כמי שנכשל

במבחן בפעם הזו ונהג באימפולסיביות ובתוקפנות שלא במקומן. נדמה לי שלפנינו אחד

מהמקרים שבהם המקרא נועז יותר ממפרשיו.

נחזור

בקצרה על הסיפור: קבוצה של אנשים מכובדים, בהנהגתו של מישהו ממשפחה טובה מאוד, קוראת תיגר על

השלטון האוליגרכי של משה ואהרן ומציעה אלטרנטיבה דמוקרטית. התגובה מפתיעה, אפילו

מזעזעת, בחריפותה: קורח וכל עדתו, כולל המשפחה והרכוש, יורדים חיים שאולה ונבלעים

באדמה. מאתיים וחמישים הנשיאים שהצטרפו לדרישתו והקטירו קטורת – נשרפים באש שיוצאת

מאת ה'. מה שקשה עוד יותר הוא, שנראה כי במקרה זה, בניגוד לפעמים אחרות, התגובה

הקשה היא יוזמה של משה, שבדרך כלל הוא זה שמנסה לשכנע את הקב"ה לוותר או

לפחות להפחית את חומרת העונש. נכון שגם כאן הוא עושה זאת, כשהקב"ה מציע לכלות

את העדה כולה, ומשה ואהרן טוענים: "אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא

ועל כל העדה תקצוף?" אולם פסוקים מעטים לאחר מכן, כשמשה הולך אל משכנם של

קורח, דתן ואבירם – שכידוע היו שכנים – הוא מכריז את ההכרזה הקשה: "אם כמות

כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם ייפקד עליהם, לא ה' שלחני: ואם בריאה יברא ה'

ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה – וידעתם כי ניאצו

האנשים האלה את ה'". וכך אמנם קורה.

האם משה רק מנבא את העונש הנורא הצפוי לקורח ועדתו, או אולי הוא זה שיוזם אותו

ודורש את ביצועו? מן הכתובים נראה שהאפשרות השנייה בהחלט קיימת, והמדרש מציג אותה

באופן מפורש לגמרי, ואפילו מרחיק לכת עוד יותר. וכך אנו מוצאים במדרש במדבר רבה (יח, יב):

פתח משה ואמר לפני הקב"ה: אם מתים אלו על מיטתם כדרך שבני אדם מתים

והרופאין עולין והן מבקרין אותן כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר

"לא ה' שלחני" ומלבי אמרתי […] אמר לו הקב"ה למשה: מה אתה

מבקש? אמר לפניו: ריבונו של עולם, "אם בריאה" – אם בראת פה לארץ הרי

יפה, ואם לאו – "יברא ה'", יברא לה עכשיו פה. אמר לו הקב"ה:

"ותגזר אומר ויקם לך"  (איוב כב, כח).

מהמדרש עולה שמשה מעמיד את הקב"ה כביכול "עם הגב לקיר" וכופה

עליו לבצע את העונש הראוי בעיניו לעדת קורח. ונשאלת השאלה: מה הביא את משה לתבוע

עונש קשה כל כך? מדוע דווקא הפעם הוא איננו מוכן להעביר על מידותיו ולסלוח?

תשובה אפשרית אחת היא, שבפעמים האחרות התלונות היו על קשיים שנבעו מהסיטואציה:

אין מים, אין בשר, האוכל לא מגוון מספיק… אפילו בשני המקרים החמורים – חטא העגל

וחטא המרגלים – אפשר למצוא דרך להצדיק איכשהו את טענות העם. כל תלונות העם נובעות

מחולשות אנושיות והן מכוונות נגד "המצב", לא בהכרח נגד הקב"ה או

נגד משה. הפעם זה שונה לגמרי: תלונתם של קורח ועדתו מכוונת באופן ברור לגמרי נגד

משה ואהרן באופן אישי. זה כנראה מה שגורם למשה להגיב בצורה קשה כל כך.

אבל יש כאן יותר מזה. ראינו כבר מקרים שבהם הסתמן איום, מפורש או משתמע, על

סמכותו הבלעדית של משה, ובכל המקרים הללו נראה היה שהוא איננו חושש מביזור ומהאצלה

של סמכויותיו. כך היה כאשר הציע לו יתרו למנות מערכת שיפוט של שרי אלפים, מאות,

חמישים ועשרות, ומשה קיבל את ההצעה בשמחה. דוגמה בולטת עוד יותר לכך ראינו בפרשת

"בהעלותך", כשמשה עצמו מבקש מהקב"ה אנשים שיסייעו לו בהנהגת העם, והאל

נענה לו ומאציל מרוחו על שבעים הזקנים. בהמשך זוכים לנבואה גם אלדד ומידד, שלא

נכללו בין שבעים הזקנים. יהושע חרד למעמדו של משה ומציע "אדוני משה,

כלאם!" ומשה, בענווה ובנדיבות, עונה: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה'

נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם!"

ואפילו כשמרים ואהרן, בני משפחתו הקרובים, מותחים ביקורת על התנהגותו וטוענים

"הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר!", אפילו אז אין משה מתרעם, והוא

פונה אל ה' ומבקש רפואה למרים.

מה אם כן קורה פה? מה "הקפיץ" את משה וגרם לו לשנות ממנהגו ולדרוש

ענישה חריפה כזו כלפי קורח ועדתו?

נראה לי שהשאלה הזו הטרידה גם את המקרא, ועוד יותר – את חז"ל. זו כנראה

הסיבה לכך שחז"ל טרחו להעמיס על דמותו של קורח שלל תכונות ומעשים שליליים,

שיצדיקו את העונש. אבל המקרא הולך, כך מתברר, בדרך אחרת.

ראשית, כדאי לעיין באזכורים הנוספים של סיפור קורח במקרא. בפעם הראשונה – בפרשת

פינחס, אגב פירוט תולדות שבט ראובן, מופיעים הפסוקים הבאים: "ובני אליאב

נמואל ודתן ואבירם, הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר היצו [מלשון מצה, מריבה

ומחלוקת] על משה ועל אהרן בעדת קורח בהצותם על ה': ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם

ואת קורח במות העדה, באכול האש את חמשים ומאתים איש, ויהיו לנס: ובני קורח לא

מתו" (במדבר כו, ט-יא).

מה אנו רואים כאן?

קודם כול, קורח מוזכר אגב הזכרתם של דתן ואבירם, שמוצגים כאן כ"עושי

הצרות" העיקריים. שנית, נאמר לנו במפורש שבניו לא מתו, בניגוד לאמירה הקשה

שמופיעה בפרשתנו "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה… ויאבדו מתוך

הקהל".

גם בנאום התוכחה של משה לעם לפני מותו מוזכר המעשה, וכך נאמר שם (דברים יא, ו): "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן, אשר פצתה הארץ את פיה

ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם".

מפתיע מאוד לראות שקורח איננו מוזכר כאן כלל, ולו ברמז! ההפתעה גדלה

עוד יותר באזכור השלישי של המעשה, והפעם בתהלים, במזמור ק"ו, שם נאמר:

"ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ה': תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם:

ותבער אש בעדתם, להבה תלהט רשעים" (טז-יח).

נשים לב לכך שלא רק קורח בולט בחסרונו. אין כאן גם טענה שהמרד הופנה כלפי ה';

הסיפור מוצג כמריבה של דתן ואבירם ואנשיהם עם משה ואהרן.

באזכורי הסיפור הולך ומצטמצם אפוא חלקו של קורח במעשה. לדעתי עולה מכאן התפיסה

שהעונש אולי הגיע בצדק לדתן ולאבירם, שגם בפרשתנו מוצגים כמחוצפים ואנטיפתיים

במיוחד, אבל ייתכן מאוד שלקורח היו מניעים אחרים, ומשה שגה במקרה זה והעניש את

קורח בחומרה יתרה שלא בצדק. התורה אינה אומרת זאת במפורש, כדי שלא לפגוע בכבודו של

משה, אולם היא משתמשת בטכניקה ספרותית מתוחכמת, שיאיר זקוביץ מכנה אותה בשם

"סיפור בבואה".¹ כוונתו לכך שסיפור מקראי מעוצב כך שיש לו

קווי דמיון, מבחינת הלשון, המוטיבים והעלילה, לסיפור מקראי אחר. הסיפורים משתקפים

זה בזה, וכדרכן של בבואות – לעתים קרובות ההשתקפות היא הפוכה. הקורא אמור לקרוא את

הסיפור שלפניו לאורו של הסיפור האחר, ולהסיק מתוך כך מסקנות לגבי השיפוט הערכי של

מעשי הגיבורים.

היכן נמצא סיפור הבבואה של מעשה קורח? נשים לב לביטוי "ופצתה האדמה את

פיה", המופיע בסיפור שלנו. בעוד מקום אחד בלבד במקרא מופיע ביטוי זה,

וקשה להאמין שזו מקריות. כוונתי לסיפור קין והבל, בבראשית פרק ד, שם נאמר:

"ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (פס' יא).

ספרות חז"ל כמעט שלא נגעה בקשר שבין שני הסיפורים; וגם כשמוזכר הדמיון

הלשוני ביניהם, ההתייחסות לכך היא קצרה ולקונית.²

האמירה המפורשת היחידה שמצאתי בנוגע לזיקה שבין הסיפורים היא מאוחרת, מן המאה

השמונה עשרה, בדברי ר' חיים בן עטר, בעל הפירוש "אור החיים", על הפסוק

"ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה". ואלה דבריו:

עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה, שיהיה לה [לאדמה] פה, ופצתה הארץ את פיה שהיה

לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק [הבל],

עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה'.

הפרשן עומד אמנם על הקשר בין שני הסיפורים, אולם הוא פותר את הבעייתיות בכך

שלדעתו פעולת האדמה בסיפור קורח מתקנת את מה שחטאה בסיפור קין והבל. פתרון זה

אפשרי כמובן, אולם נדמה לי שהוא פשוט מדי. אני רוצה להציג כמה נקודות של דמיון בין

הסיפורים, ולהראות שלדעתי מדובר כאן בסיפור בבואה.

א. בשני הסיפורים הגיבורים הם קרובי משפחה: שם הם אחים, כאן – בני דודים; ויש

ביניהם יחסים של קנאה ותחרות.

ב. בשני המקרים שניהם מביאים קרבן לה' – שם מנחה וכאן קטורת.

ג. בשני הסיפורים רק קרבנו של האחד מתקבל. שם – "וישע ה' אל הבל ואל

מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה"; וכאן – "ויאמר [משה] אל ה' אל תפן אל

מנחתם". (נשים לב – דחיית המנחה מוצגת כיוזמה של משה!)

ד. בשני הסיפורים מתוארת תגובה רגשית חריפה של אחד הצדדים: כאן "וישמע

משה ויפול על פניו… ויחר למשה מאוד", ושם "ויחר לקין מאוד

ויפלו פניו".

ה. בשני הסיפורים גורם הצד האחד למותו של האחר, ונעזר לשם כך באדמה הפוצה את

פיה.

ו. בשני הסיפורים מתואר קול צעקה העולה מן האדמה בעקבות המוות: שם – "קול

דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", וכאן "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם".

ז. בשני הסיפורים הקב"ה נותן אות לצד שגרם למוות, כדי להגן עליו: שם – "וישם

ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו", וכאן – בעקבות תלונתם של ישראל על

משה ואהרן "אתם הֲמִתֶּם את עַם ה'", ה' נותן את האות של מטה אהרן הפורח

ומצווה על משה לשמור אותו "לאות לבני מרי", כדי למנוע תלונות דומות

בעתיד.

ח. בשני המקרים, עונשו של הצד שגרם למוות הוא שאין הוא זוכה לנחלה. קין נענש

ב"נע ונד תהיה בארץ"; משה איננו זוכה להיכנס לארץ. מי שניצל את האדמה

לצרכיו באופן שכזה אינו ראוי כנראה ליהנות ממנה ולשבת עליה בנחת. חיזוק לדעה זו מצאתי

במדרש, המתייחס לדברי משה לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי". וכך נאמר שם (במדבר רבה יח, יח, בתרגום מארמית):

אמר הקב"ה למשה: אתה הכית במקל, ובמה שהכית אתה לוקה. אתה אמרת "רב

לכם", למחר אתה שומע "רב לך" (וראו דברים ג, כו).

אסכם את המהלך. לדעתי, המקרא אינו רואה בעין יפה את תגובתו של משה לטענתו של

קורח, אך אינו אומר זאת במפורש. את ביקורתו הוא מגלה בין השורות, בכך שהוא מרמז

לסיפור קין והבל, שבו זה שנדחה מלפני ה' המית את זה שקרבנו התקבל. כאן התמונה

הפוכה: משה, בחירו של ה', משתמש בכוחו כדי להמית את קורח, ולא בהכרח בצדק.

אולי בא הסיפור להראות לנו שאף אחד – אפילו לא משה רבנו, הענו מכל אדם – אינו

מחוסן מפני תגובות אימפולסיביות וקשות, כשהדברים נוגעים לכבודו האישי ולמעמדו; ואם

משה נכשל בכך, קל וחומר שעל כל אחד מאתנו לנקוט משנה זהירות במצבים כאלה, ולוודא

שתגובותינו ענייניות ולא רגשניות ונמהרות.

אני מציעה גם לעיין בהפטרה ולנסות לקרוא אותה כתיקון לסיפור קורח. שמואל היה

מצאצאי קורח (דה"א ו, יח-כג), והוא שקול כמשה

ואהרן – "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צט, ו). לבני קורח מיוחסים כמה מזמורי תהלים. כך שבניגוד להבל, שנרצח וזכרו אבד מן

העולם, בני קורח שלא מתו זכו לכתר ההנהגה וגם לכתר השירה: גם במקרה של טעות, יש

אפוא אפשרות של תיקון ויש תקווה.

1. פרופ' יאיר זקוביץ,

איש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, עוסק בנושא זה בספרו "מקראות

בארץ המראות" (הקיבוץ המאוחד, 2001).

2. ראו סנהדרין לז ע"ב, בדיון בין רב יהודה בריה דרבי

חייא לבין חזקיה אחיו.

אסתי מלמד עוסקת באימהוּת ובעריכת לשון

בט"ו בסיוון הלך

הידיעה על פטירתו, כתב הרב בני לאו דברים אלו לכבודו ולזכרו.

היה איש וראו – איננו עוד!

הלילה הסתלק מאיתנו יוסקה אחיטוב, איש עין צורים.

לא הרב – למרות שהיה ענק בתורה

לא פרופ' – למרות שהיה איש אשכולות ומלא דעת

לא אדון – כי מעולם לא השתרר על איש, למרות היותו מנהל

לא מר – כי כולו רצוף אהבה ומתיקות.

יוסקה היה המנטורינג שלי עוד לפני שהמציאו את המילה הזו. דרכו למדתי את

עומק החיים הדתיים של הקיבוץ הדתי.

דרכו למדתי את גדולת המורה שעומד כל הזמן לרשות תלמידיו ולא הם העומדים

לרשותו

דרכו למדתי את תמצית תורת המידות ובראשם "הצנע לכת עם אלהיך".

דרכו למדתי את סוד אהבת האדם ואת קסם האור הגנוז בכל אחד מברואיו של

האלהים. אצל יוסקה לא דיברו על "יחס לאנשים עם מוגבלויות". כולנו היינו

מוגבלים ואת כולם קיבל בשווה – באהבה ומאור פנים.

דרכו למדתי את בחירת סדר הקדימות בחיים. תשוקתו העצומה לחוויה

אינטלקטואלית לא בלבלה את סולם ערכיו ולא צמצמה את השעות האין סופיות בהן סייע לכל

מי שנמצא סביבותיו.

תוכו רצוף אהבה הפורצת ממנו אל כל סביבותיו.

היום בשעה 17.00 נפרד ממנו בקיבוץ עין צורים – משם הפיץ את אורו עשרות

רבות בשנים.

כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור.

מערכת

שבת שלום ותנועת עוז ושלום-נתיבות שלום משתתפות בצערה ובאבלה

של

משפחת אחיטוב על פטירתו של אבי המשפחה, איש חזון ומעש

יוסקה

אחיטוב ז"ל

תנוחמו

מן השמים