דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח

מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם,

שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ

תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ.וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ

מַטֵּהוּ יִפְרָח

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל

אֹהֶל הָעֵדוּת

 וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי

 וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל

שְׁקֵדִים. (במדבר יז)

ויצא פרח – סימן לפרחי כהונה העתידין לצאת ממנו.

ויצץ ציץ – סימן שיצאו ממנו כהנים ששוקדים על עבודתם כדאמרינן 'כהנים

זריזים הם'

הא דאמרינן במסכת אבות ואף מטהו של אהרן

שקדיה ופרחיה שהן מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות.

(חזקוני שם, שם)

ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. ענין הוצאות פרח וציץ ביאר חידושי הרי"מ

זצ"ל דהנה הרמב"ן ז"ל כתב שאותן ר"ן איש היו בכורים ע"ש,

והיינו שנתלוננו על שנדחו מהקדושה ונלקחו הלוים תחתיהם, רק מתחילה היו סבורים שלא

יהיה כן לעולם רק במדבר, וכשיבואו לארץ ישראל יוחזר להם עבודה, לכן כשנגזר עליהם

כליה במדבר נתלוננו על שנדחו מהקדושה ונתנה ללוים, ולכן הראה להם במטה להוציא פרח

ויצץ ציץ ויגמול שקדים אף שהפרח והציץ אינו פרי כלל רק העיקר הם השקדים

אעפי"כ אי אפשר שיגמלו השקדים בלי הפרח, והציץ וזה משמר את זה ונעשה מזה פרי

וממילא הכל הוא בכלל הפרי כי בלי זה אי אפשר שיגדל הפרי וישמר, כמו-כן אף שהלוים

נבחרו מכל מקום לא נדחו הם מהקדושה, כי קדושת הלוים בא מהם דוגמת הפרי וכולם בכלל

הקדושה, כי בלא ישראל אין ללוים שום קדושה, ומעלה רק ע"י ישראל וכולם אחד

וכלי להקדושה.

(מתוך 'שיח שרפי קודש' – מקבץ דברי תורה של

אדמור"ים לחסידות פשיסכא, קוצק, גור ואלכסנדר)

מיהו הנבחר?

מנחם קליין

לכאורה הויכוח בין

קורח וסיעתו לבין משה ואהרון היה ויכוח על מינויים וטובות הנאה בתוך השבט השליט,

שבט לוי. קורח ועדתו האשימו שמשה מעדיף למנות את קרובי משפחתו לעמדות מנהיגות

ושיקולים זרים מנחים אותו. ואילו משה טען שלא הוא קבע מי ימונה למנהיג ולכהן גדול,

אלא ה'. הבחירה אינה שלו אלא של ה'.

החשד שמשה ואהרון

העמידו את עצמם בראש העם משיקולים משפחתיים ואישיים לא היה נחלת קורח ועדתו בלבד.

למחרת היום בו האדמה בלעה את קורח והאש שרפה את מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת שהיו

חלק מסיעת קורח, מתרחש אירוע גדול יותר. כאילו אתמול לא קרה דבר וכאילו שהעם שנקהל

מסביב לראות כיצד יסתיים העימות בין מנהיגי שבט לוי – קורח ומשה – לא ברח מפחד

"כי אמרו פן תבלענו הארץ". "וילונו כל עדת בני ישראל" – לא

פלג אחד בתוך השבט השליט אלא כל העדה האשימה את משה ואהרון: "אתם המיתם את עם

ה'". שיקוליכם היו אישיים, רציתם לשמור על מעמדכם. לא ה' בחר בכם אלא אתם

מיניתם את עצמכם והרגתם את מי שחשף זאת. תגובת ה' הייתה קשה. ה' ממית לא רק כמה

מאות כפי שעשה לקורח ועדתו, אלא ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מבני ישראל. מי שעצרו

את הקטל היו משה ואהרון. בניגוד להאשמה שהעם הטיח בהם, משה ואהרון הצילו את חייהם של

מי שהאשימו אותם. אולם גם פעולה זו של משה ואהרון לא הספיקה כדי להשקיט את המחאה

ואת הספקות לגבי הבחירה. נדרש מבחן נוסף: מבחן המטה הפורח – "האיש אשר אבחר

בו מטהו יפרח". ההוכחות הקודמות היו פעולות עונשין והפחדה. הן הביאו מוות ולא

סייעו להשקיט את המחאה. בניגוד להן מבחן המטה הוא מבחן של פריחה ולבלוב. יש בו חיים, הוא חיובי ולא שלילי. "והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויצא פרח, ויצץ

ציץ ויגמול שקדים".

האם המבחן הזה עזר?

"ויצא משה את כל המטות מלפני ה' אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו".

האם בני ישראל השלימו בלב שלם

והפנימו את דין הבוחר? חרקו שן? הפגינו אדישות ומשכו בכתפם? לא ברור. אבל משרשרת

האירועים הללו ניתן ללמוד שני דברים. ראשית ניתן ללמוד שעניין הבחירה מקפל בתוכו

משמעות חיובית של פריחה ולא רק של דחייה וניכור. שנית, שאלת הבחירה וההעדפה אינה

עניין שולי, ויכוח בתוך העילית השלטת, אלא אחד הצירים המרכזיים במקרא לתוכו משתלבת

פרשת קורח. נושא הבחירה מופיע מיד בפתיחת ספר בראשית בהעדפת מנחת הבל על פני קין

ובתגובה הרצחנית של קין. לאורך ספר בראשית מתרחש עימות בין הבן הנבחר לבין הבן

הדחוי, ומספר שמות ועד לסיומם של דברי הימים העימות הופך למאבק בין העם הנבחר לבין

עם או עמים דחויים.

כל בחירה יוצרת מדרג

והירארכיה, וכפי שפרשת קורח מראה, דירוג והעדפה פתוחים לערעור מצד מי שחושבים

שקופחו. הנמקת ההעדפה והבחירה אינה פשוטה. השאלה מטרידה כמובן את מי שקופח. הוא

רוצה לדעת על מה ולמה נגרע חלקו. לא אחת הוא גם רוצה לרשת את מקומו של הנבחר. לא

רק הדחוי מתייסר, אלא גם הנבחר שואל מדוע זכה לכך ומדוע עליו לשאת בנטל הבחירה. לאורך

הדורות ניתנו בהגות היהודית תשובות שונות לשאלה זו. רב סעדיה גאון והרמב"ם

העמידו את הבחירה על התורה ודרך החיים

של קיום המצוות. רבי יהודה הלוי, זרמים בקבלה ובחסידות העמידו את הבחירה על המבנה

האתני-ביולוגי של העם ועל חוקיות קוסמית.

המודרניזציה, החילון

והאמנציפציה צמצמו את המרחק שבין ישראל לעמים והפכו את שאלת הבחירה לבעייתית יותר

מבעבר. התשובה שהוצעה על בסיס ההגות היהודית הקלאסית הייתה ראיית הבחירה כשליחות

חינוכית. הבחירה לא נועדה כדי להעניק עדיפות קיומית לעם הנבחר ולא כדי להדגיש את

נחיתותם של עמי תבל ולבטלם, אלא כדי שעם ישראל יאיר את דרכם ויסייע להם להשתנות.

הבחירה מחייבת להעניק לאחרים ממה שיש לנו ולא להסתגר ולהתבצר בעליונותנו. אפשר

לראות זאת כאפולוגטיקה, אך אין זה הכרחי. התפיסה "המתרבתת" אפיינה את

תחושת העליונות של האדם האירופי הלבן כלפי עמי אסיה אמריקה ואפריקה והועתקה גם

למישור התיאולוגי שבין ישראל לעמים.

תהליכי דה-קולוניזציה,

דמוקרטיזציה וערכי שוויון וליברליזם שהתפתחו מאז המחצית השנייה של המאה העשרים

הפכו את הגישה "המתרבתת" לבלתי משכנעת לכל מי שרואה את עצמו כחלק ממסגרת

התרבות המערבית המודרנית והפוסט-מודרנית. שהרי תפיסה זו מרככת את הפער שבין ישראל

לעמים, אבל לא מטשטשת אותו. לעומת זאת ערכים הומאניים, ליברלים ואוניברסאליים

מחייבים לראות את כל בני האדם שווים ביסודם. מהפכת המידע והגלובליזציה אך החריפו

את הצורך לנמק מחדש את עניין הבחירה. מהפכת המידע והתקשורת מביאים לידיעתנו שאין

אנו שונים מהותית מאחרים. יחד עם הגלובליזציה הן מצמצמות את המרחקים בין תרבויות

שונות ומפילות מחיצות.

הרב יונתן זקס, הרב

הראשי של אנגליה, עושה מאמץ אינטלקטואלי נועז להתאים עקרונות דתיים למציאות של

המאה העשרים ואחת. הוא לא רואה את הגלובליזציה והידע שיש לנו על תרבויות אחרות

כמערערים את עולמנו המסורתי אלא כאתגר. כדי לעמוד בהצלחה בהתמודדות עם אתגר זה הוא

קובע שעלינו להחליף פרדיגמה ולא לנסות להתמודד עמה במושגי האתמול. לדעתו האתגר

הדתי כיום הוא לזהות את צלם אלוהים גם בפניו של מי שאינו עשוי בדמותנו. "יש

זמנים שבהם האל פוגש אותנו בפניו של הזר" שאינו יהודי. הרעיון המכונן את

המונותיאיזם "אינו מה שרבים נהגו לחשוב: אל אחד ולפיכך דרך אחת לעובדו.

להיפך, הרעיון הוא שהאחדות נעבדת ברבגוניות". זה היפוכה של השבטיות, הוא

כותב. לעקרון שמציב הרב זקס יש השלכות תיאולוגיות רבות, בין היתר בשאלת הבחירה.

העם היהודי לא נבחר משום שיש לו משהו שלאחרים אין. את רעיון הבחירה יש להבין

כחלוציות, כעם הראשון שהציג את התפיסה שהאל האחד מתגלה באמצעות השוני ונעבד בדרכים

שונות. על דרך החידוד ניתן לומר שעל פי תפיסה זו ה' לא בחר בנו מכל העמים אלא עם

כל העמים.

דר' מנחם קליין מלמד במחלקה למדע המדינה

באוניברסיטת בר אילן.

"כי כל העדה קדושים" – "והייתם קדושים"

בשני פסוקים אלה מוצג לפנינו מושג הקדושה בצורותיו המנוגדות: קטגוריית "כולם קדושים" שהיא הצורה הזולה ביותר של הקטגוריה

הדתית, לעומת "והייתם קדושים

לאלוהיכם"

שהוא הניגוד המוחלט והקיצון לגירסת קורח, ובו התביעה במשמעות "ואתם תהיו לי ממלכת

כֹּהנים וגוי קדוש". בתפיסת הקדשוה נוסח קורח התוצאות הן שחצנות, גאווה, דברי

רהב, מתן היתר לפרוק מעליו חיובים, ולפי גישה זו עצם עובדת היות האדם בן לעם ישראל,די

בה כדי לקבוע את מדרגתו ומעלתו; ואילו במגמה להסדיר את חיי האדם במערכת התורה והמצוות,

אנו מוצאים את המאמץ הגדול שעושה התורה שבעל פה, לנסות לממש את הצו הגדול – "ועשיתם

את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם", וזאת על ידי הטלת איסורים וחיובים חמורים

ביותר על האדם, דבר הנמשך לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל… בה בשעה שהקדושה בסיומה

של "שלח לך" היא הביטוי העליון לתכלית האמונה, זו של סדרת "קורח"

היא הסמל העליון להתמרדות האדם באמונה בה', והטווח בין שתי גישות אלה, הריהו גם המרחק

שבין אמונה בה' לבין עבודת אלילים, וניתן לומר כי אין לך צורה קלה, נוחה, זולה ובזויה

יותר של אמונה דתית, מאשר האמונה שהקדושה מהווה נתון במציאות הטבעית.

 (מתוך י.ליבוביץ': שבע שנים

של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 680-681)

עוד

בעניין 'מחלוקת לשם שמים'

בעל

מדרש שמואל במשנה (אבות פ"ה מ"ז) כתב: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן (שידוע לנו) (סנהדרין י"ז ע"א) 'כולם מחייבין – זכאי'. כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות

וטענות, אי אפשר שיצא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד

ומתלבן האמת.

(ישמח

משה ח"ב ז/ב)

את מי יש להעניש:

את המסיתים או את המוסתים?

'וַיִּפְּלוּ

וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!' גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות

מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון מלא שלא נפגע עד כה, עלול

לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך

כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים

בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם

באים על עונשם. אך אתה " אל אלהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואתה 'אל'

כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה 'אלהי הרוחות לכל בשר',

אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם. 'הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא' – קֹרח

לבדו הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות

במאורעות דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את

הבנת דרכי הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

(הרש"ר הירש במדבר טז, כב)

"לא חמור אחד מהם נשאתי" – ממידותיו

הראויות של איש ציבור

לפי הפשט מנהגם היה שהמשתרר על הציבור ינשא

על הסוס כלשון המקרא בקוהלת (י, ז) "ראיתי עבדים

על סוסים ושרים…", אלמא [מכאן רואים] דראוי להיות להפך, אך גם המשרת את אדוניו

בדרך נותנים לו חמור, ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי

לרכוב. ורש"י פירש בשם מדרש חז"ל: אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה

שהלכתי ממדין למצרים לא היה משלהם, ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים

לא היה משל ציבור, אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי ציבור אין זה מן החסידות שלא

יאכל מהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור,

והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם, וגם משה ניזון אז

משל ציבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו

ולבניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים

(מכילתא

יתרו), ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי ציבור, ודאי ממידת החסידות

שלא להעמיס על הציבור יותר מן ההכרח לחייו.

(העמק דבר והרחב דבר לנצי"ב מוולוז'ין

במדבר טז, טו)

…ראוי אפוא שנחזור ונשנֵן היטב את משפט

הסיום בדברי הנצי"ב אלה, הראויים להֵאמֵר לדורות ובעיקר לדורנו זה, בו דווקא

לא נהוג להקפיד על מידותיו של משה רבנו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע,

עמ' 694)

'חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ

וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנוּ' (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה

ביתה – זו אשתו של און בן פלת; ואולת בידה תהרסנה

– זו אשתו של קֹרח.

 (בבלי סהדרין קי, ע"א)

אָמַר רַב, אוֹן בֶּן פֶּלֶת – אִשְׁתּוֹ

הִצִּילַתּוּ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי נַפְקָא לָךְ מִינָהּ (מה יצא לך מקטטה

זו)? אִי מַר (אם זה- משה) רַבָּה (יהיה הרב- יגבר) – אַנְתְּ תַּלְמִידָא (אתה

תלמידו). וְאִי מַר רַבָּה – אַנְתְּ תַּלְמִידָא (ואם קורח יהיה הרב, יגבר, אתה

תהיה תלמידו). אָמַר לָהּ: מָה אֶעֱבִיד? הֲוָאִי בְּעֵצָה, וְאִשְׁתַּבְּעִי לִי

בַּהֲדַיְהוּ! (מה אעשה, הרי הייתי איתם בעצה אחת ונשבעתי!)

אָמְרָה לֵיהּ: יָדַעְנָא, דְּכוּלָהּ

כְּנִישְׁתָּא, קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ (אני יודעת שכל העדה קדושה היא),

דִּכְתִיב, (במדבר טז) "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם

קְדֹשִׁים". אָמְרָה לֵיהּ: תּוּב, דַּאֲנָא מַצִּילְנָא לָךְ (שב ואציל

אותך). אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא (השקתה אותו יין), וְאַרְוִיתֵיהּ (שיכרתו),

וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוָּאִי (והשכיבה אותו בפנים). אוֹתְּבָה עַל בָּבָא (התיישבה על

הפתח), וְסָתַרְתָּה לְמַזְיָהּ (וסתרה את שערותיה כמתרחצת), כָּל דַּאֲתָא,

חַזְיֵיהּ, הָדַר (כל מי שבא, ראה אותה וחזר). אַדְהָכִי וְהָכִי – אִבְלְעוּ

לְהוּ (ובינתיים נבלעו להם אנשי קורח).

(בבלי סנהדרין קט, ע"ב, קי, ע"א)