דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב

…

וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ

בֵּית אֲבוֹתָם…

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח…

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת

וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ

צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. (במדבר

יז)

ומטה

אהרן

יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר 'ומטך אשר בידך' וי"א הוא המטה שהיה

ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר 'והנה פרח מטה אהרן'.

ואית

דאמרי: נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם: כולכם מקורה אחת טלו מקלכם

ועל מה עשה (משלי כ) 'כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע'? שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח.

 (במדבר רבה יח, כג)

ר' אחא בר זעירא פתח: 'אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו' (איוב לז) מהו 'ויתר'? מקפץ, כמו שנאמר

'לנתר בהם על הארץ' ומתרגמינן 'לקפצא בהון על ארעא'.

אמר איוב: לא היו דומין בניו של אהרן למטהו; מטה אהרן נכנס יבש ויוצא לח, שנאמר

(במדבר יז)

'ויוצא פרח ויצץ ציץ', טיטוס הרשע נכנס לבית קדש הקדשים גדר את הפרוכת נכנס בשלום ויצא

בשלום, ובני אהרן נכנסו להקטיר ויצאו שרופים שנאמר 'בקרבתם לפני ה".

(תנחומא אחרי מות ד)

רבים אומרים – גם כיום – לו הראנו ה' ניסים גלויים גם כיום – הן מיד היה רוח

של תשובה ויראת ה' אמיתית נחה על כולנו, "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב

שלם", אך באשר אין אתנו ניסם גלויים ולא נראה עין בעין נפלאותיו, על כן רבו קטני

אמונה ותהי האמת נעדרת…

…לא כן הדבר. אין הנס מוכיח אלא למי שרואהו ומוכן לראותו. ואין חוסר האמונה

אלא חוסר הרצון.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר במדבר, עמ' 242)

בשבחי המחלוקת

נַחֵם אילן

רוב פרשת "קֹרח"

עוסקת בעיקר במחלוקת שבה קמו קֹרח ועדתו כנגד משה ואהרן ובתוצאותיה. קֹרח, דתן ואבירם

יצאו כנגד ריכוז ההנהגה והכהונה בידי משה ואהרן, ומחו על חלוקה לא צודקת, לדעתם, של

תפקידים בכירים בין שאר השבטים, ואפילו בקרב בני לוי.

ברצוני לבדוק

שתי התייחסויות אל המחלוקת, האחת של מדרש החפץ, מדרש תימני ימי-ביניימי, והשנייה של

מדרש שמואל, שנכתב בארץ ישראל בתחילת תקופת הרנסנס, לקראת סוף המאה השש עשרה.

מדרש החפץ הוא

מדרש על החומש שנכתב בתימן בעברית ובערבית-יהודית בשנת 1420 בידי ר' זכריה בן שלמה

הרופא. וכך כתב ר' זכריה:

אוי לו לקורח,

מה עשה עם נפשו ועם בניו ועם נכסיו ועם משה ועם ישראל! גרם לעצמו שריפה ובליעה, וגרם

לנפשו כרת, גרם לבניו הקטנים ולממונו בליעה, וגרם למשה חרון אף, ועם ישראל חרון אף

מן המקום, ועליו נאמר 'גַּאֲוַת אדם תשפילנו (משלי כט, כג), שביקש גדולה וביקש מחלוקת;

שאין 'ויקח' אלא משיכת דברים, שמשך גדולי ישראל והעם אחריו.

בעל המדרש מבקר

את קֹרח על שלא יצא לבדו כנגד משה ואהרן, אלא גרם נזק לעצמו, לבניו, למשה ולכל העם.

במדרש החפץ יש פרפראזה קצרה ודחוסה של הסיפור המקראי. במספר פסוקים הכתובים בעברית

של ר' זכריה הרופא, העביר את הסיפור מהעברית המקראית לשפה פשוטה יותר, כך שיהיה מובן

לקהל שומעיו. מהלך כזה הוא אופייני למדרש שיסודו כנראה בדרשה שבעל פה, ורק אחר כך הועלה

על הכתב. כוחו הוא דווקא בלשון התמציתית והפשוטה, המצליחה להביע בקצרה לא רק את תוכן

הסיפור אלא גם את לקחו.

בפרק החמישי

של מסכת אבות (משנה טז/יט) נאמר:

כל מחלוקת שהיא

לשם שמים – סופה להתקיים; ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. אי זו היא מחלוקת שהיא

לשם שמים? זו מחלוקת שמאי והלל; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח ועדתו.

במה נבדלות שתי

המחלוקות זו מזו? מחלוקת הלל ושמאי היא מחלוקת שבאמצעותה מבקשים להגיע לחקר האמת, ואילו

מחלוקת קֹרח ועדתו נועדה לקנטר ולהאדיר את אחד הצדדים; האמת היא זניחה ואולי בלתי רלוונטית

כלל.

מדרש שמואל על

מסכת אבות נכתב בידי ר' שמואל די אוזידה, מחשובי רבני צפת במחצית השנייה של המאה השש

עשרה, אשר השאיר אחריו יצירות בתחומים שונים של פרשנות והגות. מדרש שמואל הוא מעין

אנציקלופדיה של פירושים (בעיקר ספרדיים) למסכת אבות. הוא נדפס פעמים רבות במקומות שונים,

מהן ארבע פעמים כבר בחייו של המחבר, נתון המעיד על ההצלחה ועל התפוצה הרבה של הספר.

הפירוש עוסק בשאלות אינטלקטואליות, וברור שנועד ללמדנים.

בדיונו במשנה

זו הביא ר' שמואל פירושים שונים, ובין השאר כתב:

כי ידוע, שהויכוח

מן הצדדים הַהֶפְכִּיוֹת (צ"ל הַהֶפְכִּיִים) בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר

לאור וְהִוָּדַע האמת והתבררוֹ בזולת שום ספק. ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא

גדול [=כלומר, תנאי מקדים חיוני] להשגת המבוקש.

והחוקר עצמו

אמר, שהספקות עשו את האנשים חכמים.

וזה הדבר ראוי

שיהיה שמור ביד כל דורש ידיעת האמת בכל ספר וחכמה. ידוע שהספקות לא יִשְלְמוּ אלא בְּהִמָּצֵא

כת כנגד כת, ושואל ומשיב להוציא לאור משפט… כי כשאין כת מַנְגֶּדֶת על פי קושיות

וטענות בחקירה מן החקירות א"א [אי אפשר] שיצא הדבר לאור, ואפשר שכלם יפלו בטעות…

משמעותו של הציטוט

שהביא ר' שמואל מדברי אריסטו – ואין זה מובן מאליו שבחיבור כזה יצוטט חכם מאומות העולם

– שהספקות והשאלות הם הגורמים לבני האדם להחכים, היא שלפעמים השאלות חשובות יותר מהתשובות.

השאלות והספקות מקדמים את האדם לידיעת האמת או לגילוי דברים שבלעדי השאלות לא היה מתוודע

אליהם וממילא לא מגיע אליהם. המחלוקת, אם היא נובעת משאלות אמיתיות ותכליתה גילוי דבר

חדש או תובנה חדשה, היא תנאי חיוני להתפתחות וללמידה.

עוד אעיר, כי

הציטוט המפורש מאריסטו מלמד, כמובן, לא רק על ר' שמואל ועל כך שהכיר את האמרה הזו והזדהה

עמה, אלא מלמד גם על כך שר' שמואל סבר שציון שמו של בעל האמרה איננו בעייתי. הוא כנראה

ידע שבין הקוראים הפוטנציאליים של חיבורו יש כאלה ששמו של אריסטו מוכר להם, ואיננו

נתפס כשם גנאי. שוו בנפשכם, שאלו היו פני הדברים בצפת בשיא פריחת הקבלה שם – אריסטו

מובא כ"תנא דמסייע" לליבון דברי המשנה!

לסיכום, מדרש

החפץ מנסח בקיצור ובצורה פשוטה, המובנת לשומעיו, את סיפור המחלוקת בין קורח ועדתו לבין

משה, וכן את תוצאותיה. במשפטים קצרים וקצובים הבהיר לא רק את הסיפור אלא גם את לקחו.

מדרש שמואל מתייחס אל המחלוקת כאל תופעה כללית, ורואה בה צדדים חיוביים, אם היא מוּנעת

על ידי הרצון להגיע לחקר האמת. המכשיר העיקרי להשגת האמת הם הספקות והשאלות.

לקח אפשרי לגבינו

הוא חיוניות השאלות שאנו שואלים ונשאלים. לא לכולם ולא תמיד יש תשובות, ולא תמיד התשובות

מספקות. אבל יש בהם כוח מפרה, שבלעדיו אנו עלולים להישאר וטעותנו בידינו. אחת מחוזקותיה

של קהילה, כל קהילה, היא היכולת לחלוק ולהתווכח, ולהתפתח מכוח המחלוקות והוויכוחים

הללו.

פרופ' נַחֵם

אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

את מי יש להעניש:

את המסיתים או את המוסתים?

'וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

הָעֵדָה תִּקְצֹף?!' גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל

על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון מלא שלא נפגע

עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה

תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע,

נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת

אינם באים על עונשם. אך אתה "אל אלהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואתה 'אל'

כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה 'אלהי הרוחות לכל בשר',

אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם. 'הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא' –

קֹרח לבדו הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות

דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי

הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

 (פירוש הרש"ר

הירש על במדבר טז, כב)

הקטורת והתורה כסם החיים או כסם המוות?

…למה בקטורת? לפי שהיו

ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא,

על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית.

 (רש"י במדבר יז, יג)

אמר רבי יהושע בן לוי

מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה', זכה – נעשית לו סם

חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה.

(בבלי

יומא עב, ע"ב)

'אשר תשים לפניהם': זכה – נעשה

לו סם חיים, לא זכה – נעשה לו סם המות.

ובאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם, להורות שאם הדיין שופט בצדק

הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים

יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה,

נעשים לו סם חיים, לא זכה – נעשים לו סם

מות.

(רבינו

בחיי שמות כא, א)

"הלל אומר: הוי

מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

(אבות א , יא)

רבי שמעון בן גמליאל אומר: גדול הוא השלום, שהרי אהרן הכהן לא נשתבח

אלא בשביל השלום, שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, שנאמר (מלאכי ב) "בשלום ובמישור הלך אתי" ולאחריו: "ורבים השיב מעון". מלמד כשהיה

רואה שני בני אדם שונאין זה את זה, הולך אצל אחד מהן ואמר לו: למה שונא אתה את פלוני?

כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי "חטאתי לפלוני", לך ופייס עליו ומנניח

לזה והולך אצל השני ואומר לו כראשון, והיה משים שלום ואהבה וריעות בין אדם לחבירו ורבים

השיב מעון.

(מסכת

דרך ארץ

זוטא פרק

השלום, משנה י"ב)

'אוהב שלום' כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד

כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד שנאמר (מלאכי ב) 'תורה אמת

היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'. ר"מ

אומר: מה ת"ל 'ורבים השיב מעון'? כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע ונתן

לו שלום – למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר: אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה

את אהרן? בושתי הימנו, שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.

 (אבות

דרבי נתן יא, ח)

"לא חמור אחד מהם נשאתי" – ממידותיו

הראויות של איש ציבור

לפי הפשט, מנהגם היה שהמשתרר על הציבור ינשא על

הסוס כלשון המקרא בקוהלת (י, ז) "ראיתי

עבדים על סוסים ושרים…", אלמא [מכאן רואים] דראוי להיות להפך, אך גם המשרת את

אדוניו בדרך נותנים לו חמור, ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא

לקחתי לרכוב. ורש"י פירש בשם מדרש חז"ל: אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה

שהלכתי ממדין למצרים לא היה משלהם, ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא

היה משל ציבור, אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי ציבור אין זה מן החסידות שלא יאכל

מהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור, והרי נוח

להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם, וגם משה ניזון אז משל ציבור,

ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ולבניו במצרים,

שהרי מיד שבו למדין, אלא כך ביקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים (מכילתא יתרו), ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי

ציבור, ודאי ממידת החסידות שלא להעמיס על הציבור יותר מן ההכרח לחייו.

(העמק דבר והרחב דבר לנצי"ב

מוולוז'ין במדבר טז, טו)

…ראוי אפוא שנחזור ונשנֵן היטב את משפט הסיום

בדברי הנצי"ב אלה, הראויים להֵיאמֵר לדורות ובעיקר לדורנו זה, בו דווקא לא נהוג

להקפיד על מידותיו של משה רבנו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 694)