וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם:

רַב לָכֶם

כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם

קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'

וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ

עַל קְהַל ה'. (במדבר

טז , ג )

ויקח קרח: מקנא היה קרח במשה,

ועכשו לקח השעה שהיו ישראל מצטערים על גזרת המרגלים והחרמה, והוציא עצתו לפועל.

קרח ועדתו

שראו כל המופתים אשר עשה משה, איך ייתכן שלא יאמינו בשליחותו? ואם לא האמינו הם,

שהיו עדי ראייה, הלא זה יביא להטיל ספק במשה ולומר שמא מעשיו מזויפים. אבל האמת

הוא כי קרח ואנשי עדתו לא כפרו במופתים אשר עשה משה ולא היו מייחסים אותם לתחבולות

אנושיות , שהרי אמרו 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה", הנה הודו כי ה' בקרב

ישראל ושהוא עושה להם אותות ומופתים, אבל קרח ועדתו טעו טעות גדולה מחמת הרגלם בין

המצרים עובדי האלילים ולמדו מהם דעות נפסדות בענין האלוהות וההשגחה. והנה קרח

ועדתו מאמינים היו כי יש אלהים בישראל וכי האלהים הזה הנקרא ה', נשבע לאבותם

להורישם את הארץ, ושהוא העושה להם אותות ומופתים; אבל היו מאמינים כי האל על ידי

עבודות מיוחדות הוא כורת ברית עם כהניו וחכמיו היודעים דרכי עבודתו ועושה להם

רצונם. והנה האמינו כי משה פועל גבורות בכוח האל, אבל האמינו ג"כ שהאל מתפתה

ושומע למשה בעשותו לפניו העבודות הרצויות לו, וא"כ עכשו שהוקם המשכן ונודעו

משפטי הקרבנות ודרכי העבודה הרצויים לפני ה', יוכל כל אדם להיות כהן ונביא מבלעדי

אהרן ומשה; והנה קרח היה מתנשא לאמר: אני אהיה כהן ונביא, וה' יענה אותי בניסים

ונפלאות כאשר ענה את משה ואת אחיו בגדולה, ואני ואחי נהיה להם לנושאי כלים? ומשה

ראה את כוונתו ואמר להם: קחו לכם מחתות, ותראו אם העבודה והקטורת היא מקובלת לפניו

מצד עצמה, יהיה המקטיר מי שיהיה , או אם רצון האל הוא שיהיה המקטיר איש מיוחד

הנבחר והחביב לו.

 (שד"ל במדבר

טז, א)

מאי

הבנה לבהירות, מהתנשאות לתרומה

שלמה

פוקס

פרשת שלח חותמת במצוות ציצית

ובה האזהרה "ולא תתֻרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם…" בפרשת שלח 'אנשים,

ראשי בני ישראל' תרו את ארץ כנען וטעו בראייה, טעו והטעו את 'כל

העדה' ונענשו לשאת עוונם 'יום לשנה' – ארבעים שנות נדודים במדבר. לא עובר זמן

ונשמעת הטענה 'מדוע תתנשאו על קהל ה'? -דומה שהפעם הטעות היא ב'לב', ערעור על הנהגת משה ואהרון

נשמעת בהנהגת 'אנשי שם', קורח משבט לוי, דתן ואבירם ואון בן פלת משבט ראובן בחברת

'אנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם'. נזכור שמרים

ואהרון אף הם ערערו ואמרו 'הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר' (במדבר

יב', ב').

מה קורה להנהגתו של משה, עליו

לפרשה משלו, הרי חוטא היה? מה תפקיד הקטורת, ומדוע נחתמת הפרשה במתנות כהונה?

הרבי מאיז'בצא, בספרו 'מי השילוח' אומר:

כי כל העדה כֻּלם קדושים ובתוכם ה'". זש"ה "שפת אמת תכון לעד ארגיעה לשון שקר" (משלי יב', יט'). כי זאת שאמרו אמת הוא קיים לעד, והשקר שהיה בפיהם נתבטל תיכף. ומזה הפסוק

יהיה להם תיקון לעתיד. והנה דוד המלך ע"ה ביחסו במזמורים בניו ע"ש קרח

אביהם. החזירו לכללו, כי באם לא היה להם טובה מזה, לא היה מיחסם לרע להם ח"ו,

כדאיתא בגמרא אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו, וזה אחד מי"ג מדות שהתורה

נדרשת בהן כל דבר שהיה בכלל… אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו

בפירוש. ודוד המלך ע"ה החזירו לכללו בפירוש. היינו מה שתיקן האר"י

ז"ל לומר קודם תקיעת שופר המזמור 'לבני קרח' ונתפשט בכל תפוצות ישראל.

ובעל 'מי השילוח' ממשיך:

"ומדוע תתנשאו על קהל ה'". כתוב "ואשים

דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך" (ישעיה נא', טז'). והעניין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה

טובה ויקרה אשר חלק לה הש"י בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש

שנראה להיפך, וזה פירש "ובצל ידי כסיתיך". והנה גם לנפשות יקרות

תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם. וכמו כן משה רבנו ע"ה, מאחר

שהכתוב מעיד עליו שהיה עניו מאד והיה על הלבוש להיפך. ולכן טענו עליו שרוצה

בהתנשאות…

לדעת הרבי מאיז'בצא, לא יתכן

שהכתוב מציין חוטא וחטאו ולכן זו טעות בתפיסתנו, 'לבוש' המעשה מטעה, העם ומנהיגיו

טעו בהבנת משה, חשדו בו בהתנשאות וכך אנו בקורח ועדתו?! הטעות נבעה מהלבוש

– בחירת אהרון ובניו, ללא הסבר, הביאה את המנהיגות לשאול מדוע הם ולא אנחנו?

נראה שניתן להבין את דברי הרבי

מאיז'בצא על פי הבבלי בסנהדרין (קי' ע"א):

"ויקם

משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר טז'), אמר ריש לקיש: מכאן שאין

מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר

יז')

"ולא יהיה כקרח וכעדתו"… אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על

השכינה, שנאמר (במדבר כו') "בהצתם על ה'"…

כלומר מטעות יש ללמוד, משה

מלמד אותנו כיצד יש לנהוג במחלוקת, עליך לעזוב את מעמדך, ולגשת למי שחולק עליך, מעין

המוסבר בבבלי (עירובין יג' ע"ב), מדוע נפסקה ההלכה כבית הלל, הרי 'אלו

ואלו דברי אלוהים חיים'? "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית

שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". גם משה הבין שעליו ללכת

ולהידבר עם בני ראובן.

מה כוחו של מבחן הקטורת ומדוע

המחתות רוקעו על המזבח?

דברי משה לקורח ועדתו:

זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל

עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה

הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר

טז', ו' – ז').

ולאחר שיצאה האש

נאמר

אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן

הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה

כִּי קָדֵשׁוּ. אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם

לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ

הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ. זִכָּרוֹן

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע

אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ. וַיִּלֹּנוּ

כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם

הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'… (במדבר יז', ב' – ו').

דומה שחוסר ההידברות בין משה

לעם, אי ההבנה שיש צורך להסביר לעם, להנהגה, מדוע נבחרו אהרון ובניו לשרת בקודש,

הוא ההסבר למחאת קורח ועדתו. גם לאחר שהאדמה פערה את פיה ובכך לכאורה הוכחה ניצחת

לצדקת משה ואהרון, עדיין האשים העם את משה ואהרון על הריגת עם ה'. טענת קורח על

ההתנשאות כנראה ביטאה טענה עמוקה יותר, ולכן גם לאחר מותו נותר הפער בין משה

ואהרון לבין העם.

לכן, הקטורת תמנע את המגפה!

עיון במעשה הקטורת מלמד שאחד

מסממני הקטורת הוא החלבנה (שמות ל', לד') שריחו רע, ועל כך נאמר בבבלי (כריתות ו' ע"ב): "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה

מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי

אמר, מהכא: (עמוס ט') 'ואגודתו על ארץ יסדה".

הקטורת מהווה סמל, עשייתה מחייבת עירוב חומרים שכשלעצמם ריחם

רע, אך ביחד עם סממנים אחרים מאזנים ומוסיפים לריח. כך גם הפושע, העבריין הנו חלק

'חשוב והכרחי' בעם, קורח ועדתו ייבחנו באמצעות הקטורת, על מחתותיהם להירקע על

המזבח לתמיד. ואהרון מסתובב עם הקטורת לעצור את המגפה והוא כמכריז 'אנו אגודה

אחת'.

אנו פותחים את תפילת 'כל נדרי' "בִּישִׁיבָה שֶׁל

מַעְלָה. וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל

דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת

הָעֲבַרְיָנִין".

פסוק זה מעמוס 'ואגודתו', נדרש

(ספרי דברים פיסקא צו') "לא תתגודדו – לא תעשו

אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת, וכן הוא אומר (עמוס ט', ו') 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ

יסדה'". כך גם בלשון המדרש (ויק"ר ל') מהווים ארבעת

המינים בסוכות סמל לכלל ישראל ועלינו להחזיקם באגודה אחת, למרות שהערבה מסמלת את

אותם שאין בהם לא מצוות ולא מעשים טובים.

רקיעת המחתות על המזבח מעלה בזיכרוננו את המדרש שמביא

רש"י (שמות לח', ח') על הכיור העשוי מן המראות

הצובאות, "בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא

עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו

הקב"ה 'קבֵּל', כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות

במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה

ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים,

לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות

ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח', ה') "תחת התפוח עוררתיך",

וזהו שנאמר "במראות הצובאות". ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין

איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה".

כדברי הרבי מאיז'בצא: הלבוש

מטעה אך קיומו מלמד על כוחו של השונה, ושצריך להסתכל בקנקן עצמו, בפנימיות ולא

בחיצוניות.

על חתימת הפרשה במתנות כהונה

אומר רש"י בעקבות המדרש

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ

אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה

וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם" (במדבר יח', ח'). ואני

הנה נתתי לך – בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) "הנה הוא יוצא לקראתך וראך

ושמח בלבו", משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא

אחד וערער על השדה. א"ל המלך: כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב

וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב

ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן (ספרי במדבר קיט').

לדעת המדרש, קטרוגו של קורח

הביא את ה' לקבע בחוק את כד' מתנות כהונה, כלומר חוסר הבהירות הביא לקטרוגו של

קורח וכתוצאה מערעורו זכו אהרון ובניו לחוק כתוב, לברית מלח לעולם.

ניתן ללמוד מפרשת

קורח עד כמה חשובה ההידברות, עד כמה יש להסביר ולא להניח שהדברים ברורים. מסר זה

אינו חל אך ורק על ההנהגה, על משה, אלא על כל אדם; יש משמעות לכל מעשה שהאדם עושה,

כל הנעשה נכתב ומלמד.

ובלשון המדרש:

אמ' ר' יצחק בר מריון: למדתך התורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה

אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו "וישמע ראובן

ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא), בכתפו היה טוענו

ומוליכו אצל אביו.

אילו היה אהרן

יודע שהקב"ה כותב עליו

"וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו",(שמות

ד, יד)

בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו…

ר' כהן ר' יהושע

דסיכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאין כותבין, עכשיו שאין נביאים

מי כותב אותה? אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, דכתיב "אז נדברו

יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג, טז) (ויקרא רבה, לד', ח').

דומה שניתן להבין כמשל את הכתוב "ובני קורח לא מתו" (במדבר כו', יא'), ערעורו של קורח הביא את הקב"ה

לעגן בחוק את מתנות כהונה, כך גם אנו, אם נלמד ממעשה קורח על הצורך בבהירות, נדע

לקבל את העבריינים בקרבנו, נדע להבחין בין הלבוש לתוך, נדע לערוך את הקטורת החברתית.

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית

שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרויקט צה"ל בבית מורשה.

"אלהי הרוחֹת"

'אל אלהי הרוחות' – יודע מחשבות – אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר

ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה

לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.

(רש"י במדבר טז

, כב)

אל – מורה שיש לו כח לכלותם כרגע, והוא אלהי הרוחת, והטעם פי' אל, כי יוכל לכלותם, כי הרוחות בידו הם.

(אבן עזרא במדבר טז, כב)

אלהי הרוחֹֹת לכל

בשר – יודע לבות

בני אדם ומכיר אם חטאו לפניו מחוסר אמונה, או בעבור כי בשר המה ועלולים

להתפתות.

(רבי יצחק

שמואל רג'יו במדבר טז, כב)

ויפּלו… אל אלהי הרוחת – גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות

מסנוורות, ואדם כקורח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאֵמון שלא נפגע עד כה, עלול

לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך

כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים

בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם באים על

עונשם. אך אתה, "אל אלוהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואת "אל" כל

יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחת לכל

בשר", אתה מכיר בחכמתך את מדית אשמתו של כל אדם. 'האיש אחד יחטא?' – קרח לבדו

הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות

דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי

הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

(הרש"ר הירש

שם, שם)

אלהי הרוחות, למה נאמר?

אמר לפניו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין

זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

(רש"י במדבר כז, טז)

'אל אלהי הרוחת' – שהוא יודע

הרוחות איזה רוח ראוי.

(אבן עזרא במדבר

כז טז)

אלהי הרוחֹת – ויודע

מחשבות בני האדם מי הוא הראוי להנהיג את עמך.

(רג'יו שם, שם)