וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל

וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם

 וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת

וַיְכַפֵּר עַל הָעָם.

 וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר

הַמַּגֵּפָה. (במדבר יז, יב-יג)

הקטורת כ'נשק'

בידי אהרון אוהב שלום ורודף שלום נגד מלאך המוות.

ראה כמה חביבה הקטרת שעל ידי

הקטרת נעצרה המגפה. בשעה שאמר משה לאהרן 'קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים

קטרת, ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם' (במדבר יז) מהו 'החל'? אמר ר'

יהודה בר סימון: היה המלאך נוטל על סדר מרקחות ולא היה מניח לא מת בין החיים ולא חי

בין המתים, אלא על סדר, כענין שנאמר 'החל הנגף בעם' … מיד 'ויקח אהרן כאשר דבר משה

וגו" מצא למלאך עומד ומחבל, עמד אהרן כנגדו ולא היה מניחו לחבל, אלא 'ויעמוד בין המתים',

אמר לו לאהרן: הניחני ואעשה שליחותי, אמר לו אהרן: משה שלחני והקב"ה שלחך והרי

הקב"ה ומשה באהל מועד נלך אצלם, לא השגיח המלאך עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו

שנאמר 'וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה' מהו והמגפה נעצרה? אמר רבי

יצחק: שנטל למלאך ועצרו, לפיכך, כשבא משה ליפטר מן העולם אמר 'ברך ה' חילו ופועל ידיו

תרצה מחץ מתנים' (דברים לג) … 'ופועל ידיו תרצה' – בקטרת שהיה בידו שכפר שנאמר 'ויתן את

הקטרת ויכפר', 'מחץ מתנים קמיו' – שגפף את המלאך ועצרו, אמר ר' אבהו בשם רשב"ל

כשראה אהרן למלאך מתריס כנגדו נתן מחתה על פניו, שנאמר 'ישימו קטורה באפך וכליל על

מזבחך' להודיעך כמה קטרת חביבה.

(תנחומא תצוה סימן טו)

"הרמו מתוך העדה ואכלה אותם

כרגע" (יז,

י). האשמה זו

היתה באמת קטרוג אישי גרידא, וכתגובה על כך אמר ה' למשה: אם רצונכם בכך, הסתלקו

משכאן ואכלה את ההמון המתקומם נגדכם. אך הם לא הסתלקו, אלא: "ויפלו על

פניהם לפני ה'". הם לא פעלו על פי הכוונה שההמון המתקומם ייחס

להם, לא תבעו את מות מעליביהם ולא הסכימו להיות שליחי המוות בעם ה'. אלא אהרן רץ

אל תוך הקהל שכבר היה מוקדש למוות; בקטורת העולה אל ה' הוא ביטא התמסרות לה' בלב

ונפש וכך עמד בין המתים ובין החיים כמכפר וכמציל. כך גילה לעם את טיב עצמו

ואת טיב שליחותו, כי הוא להציל ולהתגבר על המוות.

(פירוש הרש"ר הירש על במדבר יז,

י-י"ג)

המחלוקת היא ממעשה בראשית

מישל רבל

(ג)

וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל

…(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. (יד) אַף

וָכָרֶם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה (פרשת

קרח, במדבר טז).

משה המנהיג עומד לפני מרד אזרחי. הפסוקים נשמעים כמחלוקת

פוליטית מוכרת : משה! לא עמדת בהבטחתך להביא אותנו לארץ הטובה, למנוחה ולנחלה.

להפך, הוצאתנו ממצרים ששם היה לנו כל כך טוב ובאשמתך אנו בסכנת חיים במדבר הזה,

הרומס נחשים ועקרבים. אנחנו מצביעים בך אי אימון, ולא נעלה אתך הלאה. הטענות של

קרח ועדתו נשמעות כה מעוותות ולא צודקות שאכן מחלוקת זו נכרתה בתודעת חז"ל

כדוגמה למחלוקת רעה. מסכת אבות (ה, יז) מלמדת: "כָּל

מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ". אך לכאורה המשנה הזאת בפרקי אבות מפתיעה מאוד. הלא כל

מחלוקת וודאי רעה, המחלוקת היא הפך השלום אומר המהר'ל (נתיבות עולם ב', ב).

התיתכן

מחלוקת טובה? ומה ההבדל בין מחלוקת 'טובה' למחלוקת 'רעה'?

ספר

הזוהר מסביר שהמחלוקת היא ממעשה בראשית, כלומר; העובדה שאין הסכמה כוללת היא

חלק טבעי של העולם ואינה בהכרח נובעת מיצרו הרע ומחטאו של האדם. יש מחלוקת בעולם

כי יש דברים שהם למעלה ודברים שהם למטה, דברים בימין ובשמאל, ומהבחנות אלו נובעות

הבדלי השקפה ומחלוקות. ובכן ביום השני של הבריאה כתוב (בראשית א, ז-ט)

"וַיַּעַשׂ

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד". ועל זה אומר

הזוהר (בראשית א', סימן מ'ד בפירוש הסולם לרב אשלג) "ביום הראשון הוא סוד

הימין, וכאן ביום השני הוא סוד שליטת השמאל ומשום זה פרצה מחלוקת גדולה… דהיינו

שהשמאל רצה לבטל את שליטת הימין כולה, והימין רצה לבטל את שליטת השמאל כולה …

עמוד האמצעי נכנס ביניהם והסיר את המחלוקת והסכים לשני הצדדים". הפתרון של

המחלוקת הבראשיתית היה ביום השלישי שבו נאמר "יקוו המים..אל מקום אחד" ,

האחדות חוזרת הודות להסכמה בין שני הצדדים הנפגשים ב- "מקום אחד " הנקרא

הקו האמצעי. וממשיך הזוהר: (סימן מ'ו) "כעין זה הייתה המחלוקת

של קרח על אהרון". וההסבר הוא שאהרון הכהן היה 'אוהב שלום ורודף שלום'

(אבות א, י'ב), ומידת האהבה נקראת בקבלה חסד או ימין. השמאל בקבלה הוא מידת הדין

הנוקשה, שאינה מקבלת פשרה, וזו הייתה מידתו של קרח. גם היא מידה קדושה אך שונה מזו

של אהרון. אבל קרח רצה את הכהונה ולא הבין שהכהונה היא בעיקרה אהבה, אהבת

חנם, כמו שמברכים הכוהנים בדוכן "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

קרח התעקש וטען שגם לו מגיע להיות כהן ולא משנה מה. ובגלל זה, ממשיך הזוהר (סימן

מ'ח)

"לא רצה קרח שהמחלוקת תתפשר, משום שהמחלוקת לא הייתה לשם שמים".

אז מהו 'לשם שמים'?

המושג "לשם שמים" כל כך שגור בפינו שלא נראה

שיכול להיות לו פירוש אחר מאשר דבר שנעשה לפי רצון האל ולמטרה דתית. אך הזוהר מגלה

כפי הרגלו מובן פנימי, מהפכני כמעט, שמשמעותו עבור האדם ברורה הרבה יותר. באותו

מאמר על בראשית (סימן נ' בפירוש הסולם) מתפרש מה היא מחלוקת לשם שמים כזו

של הלל ושמאי: זו מחלוקת שבה שתי העמדות יכולות להתקיים כזוג, כי הכוונה של

"לשם שמים" היא באמת "לזיווג שם עם שמים". בלי

להיכנס למובן הקבלי, ברור שהמילה "שמים" היא על משקל של עיניים, ידיים,

כלומר פעמיים שם. לשם שמים מובנו ששני הצדדים שבמחלוקת רואים עצמם כשם אחד בזוג של

שני שמות – והזוג הזה

נקרא שמים. ועבור הלל ושמאי ותלמידיהם הדבר ברור כמובא

בגמרא (עירובין יג/ב) : "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו

אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים

חיים הן, והלכה כבית הלל… מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני

שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית

שמאי לדבריהן". אצל הלל ושמאי דברי אלו ואלו הם דברי אמת, ובית הלל היו

נוהגים כבוד לדברי בית שמאי כי שניהם כמו בני זוג המשלימים אחד את השני. בית הלל

לא רצו לבטל את דרכם של בית שמאי ולהפך, ולכן שניהם התקיימו כאמור בפרקי אבות: מחלוקת

שהיא לשם שמים סופה להתקיים. סופה של מחלוקת כזו היא אהבה, כפי שמפרשת

הגמרא (קידושין ל, ע"ב) את הפסוק "את והב בסופה " (במדבר כא, יד) בלשון אהבה בסופה

(ראה גם זוהר בשלח סימן רנ'ב בסולם).

הבעיה אינה קיומה של המחלוקת, אלא אי הרצון למצוא לה פיתרון,

וסירוב להתפשר על ידי הסכמה המכירה שלכל צד יש חלק של האמת. זאת הייתה טעותו של

קרח שהחליט מראש לסרב לכל ניסיון להגיע להסכמה כל שהיא, אלא רק רצה לבטל לחלוטין

כל דעה שאיננה כדעתו. אי לכך סופה של מחלוקתו היה לא להתקיים וגם הוא

ושותפיו נשארו בלי קיום. ומזווית זו ניתן אולי להבין בפשטות את סוף המאורע "וַיֵּרְדוּ

הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז, לג). בכמה מאמרי חז"ל

מודגש שלפי הפסוק הם נשארו חיים בשאול, וכך נמצא בגמרא "בני קרח לא מתו… מקום נתבצר להם בגיהנם" (סנהדרין קי, ע"א ומגילה יד,

ע"א).

וכך פירש אור החיים, שנשארו בחיים. והמהר'ל מסביר: "אף שהם חיים והם במציאות,

ירדו שאולה שהוא הגיהנם "(חידושי אגדות ג', רסז).

המשמעות ברורה: בעל המחלוקת שאינו רוצה לוותר ולקבל שום

את החיים לגיהינום.

עכשיו מובנים דברי חז"ל בפרקי

אבות. יש מחלוקת שהיא לשם שמים, כאשר כל צד במחלוקת מרגיש שהוא אינו אלא צד אחד של

דיאלקטיקה, שבה האמת אינו אלא הכלל של זוג הדעות המתעמתות זו עם זו. מחלוקת

דיאלקטית כזאת, כדוגמת הלל ושמאי, היא חלק של מעשה בראשית. כך נברא העולם,

כי אי אפשר לבנות הכול על צד אחד. אך קיום שני הצדדים תלוי ביכולתם להגיע "למקום

אחד" כמו ביום השלישי של הבריאה. הרב יוסף דוב סולוביציק בספרו 'איש

האמונה' מאמץ גישה זו להסביר את האיחוד בין אדם מפרק א' בבראשית, הדומה למדען של

ימינו, ובין אדם מפרק ב', שהוא איש הדת המאמין. וכך הוא כותב:

הדיאלקטיקה המקראית יסודה בעובדה

שהאדם הראשון, איש ההדר השלטון וההצלחה, והאדם השני איש האמונה הבודד …אינם שני

אנשים שונים הנמצאים בעימות חיצוני, כאני מול אתה, אלא איש אחד השרוי בעימות בתוך

עצמו …אם נבוא לדחות צד אחד של האנושות ידמה הדבר כאילו אנו שוללים את התוכנית

האלוקית של הבריאה (עמ' 49-50).

התוכנית של הבריאה היא שמדענים

ודתיים משלימים זה את זה, בקו האמצעי של יום השלישי של מעשה בראשית.

לעומת זאת, מחלוקת כזו של יום

השני הנשארת בעימות ללא השלמה, אזי "במחלוקת זו מתגבר אש הכעס ויצא הגיהנם

מאותה מחלוקת" (זוהר בראשית א', סימן מד בסולם). וקרח נתדבק בגיהנם הזה (סימן

נב). זו

מחלוקת רעה, שאינה לשם שמים, שאינה שואפת לדיאלקטיקה ולדיאלוג, והיא ההפך של השלום

וההשלמה ההדדית. אז באה הקללה של "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ",

כי כאשר בני אדם שונאים זה את זה, ואינם פותחים פיהם לדבר זה עם זה, מתגברת עליהם

ארץ האוכלת את תושביה והיא פוצתת את פיה במקומם וחייהם נהפכים לגיהינום. לא

עלינו, בתנאי שנהיה רודפי שלום.

פרופ' מישל רבל, חתן פרס ישראל לרפואה תשנ"ט, הוא חוקר

במחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון וייצמן ברחובות.

עוד בעניין 'מחלוקת

לשם שמים'

בעל

מדרש שמואל במשנה (אבות

פ"ה מ"ז) כתב: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן

(שידוע לנו) (סנהדרין

י"ז ע"א)'כולם מחייבין – זכאי'. כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות

וטענות, אי אפשר שיצא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי

שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד ומתלבן האמת.

(ישמח

משה ח"ב ז/ב)

את מי יש להעניש: את המסיתים או את המוסתים?

'וַיִּפְּלוּ

וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!'

גלוי

וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח,

העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון מלא שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור

אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי

מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים

המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם באים על עונשם.

אך אתה " אל אלהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואתה 'אל' כל יכול, יש לאל ידך

להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה 'אלהי הרוחות לכל בשר', אתה מכיר בחכמתך

את מידת אשמתו של כל אדם. 'הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא' – קרח לבדו הוא

האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות דומים:

כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי

הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

(פירוש

הרש"ר הירש על במדבר טז, כב)

הקטורת והתורה כסם החיים או כסם המוות?

… למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר

סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר

הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית.

(רש"י

במדבר יז, יג)

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב

(דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה', זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה –

נעשית לו סם מיתה .

 (בבלי יומא עב, ע"ב)

'אשר תשים לפניהם': זכה – נעשה לו סם חיים, לא

זכה – נעשה לו סם המות. ובאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם, להורות

שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל

בפסוק (דברים יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא שאמרו זכה

אדם בדברי תורה, נעשים לו סם חיים, לא זכה – נעשים לו סם מות.

 (

רבינו בחיי שמות כא, א)