וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם
כְּרָגַע, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת
הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ
מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל
הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ
הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר
עַל הָעָם.

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר
הַמַּגֵּפָה.
(במדבר פרק יז)

סם
המוות ומלאך המוות יכולים גם להיות סוכני חיים – הכל תלוי באדם.

אף מלאך המות מסר לו [למשה] דבר (רש"י: להקטיר מחתות קטורת בשעת מגפה, ולעמוד בין המתים ובין החיים),
שנאמר: (במדבר
יז) 'וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד
בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה', אי לאו דאמר ליה
(רש"י: מלאך המות) – מי הוה ידע
(רש"י: הלא בתורה לא נכתב)?

(בבלי שבת פט ע"א ורש"י שם, שם)

'ויעמוד בין המתים …' – אחז את המלאך
והעמידו על כורחו.

אמר לו המלאך: הנח לי לעשות שליחותי.

אמר לו: משה
צווני לעכב על ידך.

אמר לו: אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה.

אמר לו: אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין
אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד, בּוא עמי ושאל. וזהו שנאמר 'וישב
אהרן אל משה'.

 דבר אחר:
למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת, לומר סם המוות הוא,
על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמישים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו
שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית.

(רש"י במדבר יז , יג)

חז"ל וקרח

אביגדור שנאן

חז"ל עוסקים רבות באיש קרח ובסיפור המחלוקת שעורר במדבר כנגד משה
וכנגד מנהיגותו, ואין להתפלא על שהוא מוצג בספרותם באורח שלילי ביותר ודברים קשים
של גנאי נאמרים נגדו, כגון הקביעה כי קרח נתקנא במשה ובאהרן, ביקש לעצמו גדולה שלא
היה ראוי לה ואף העז פניו ואמר כי "אין תורה מן השמים ואין משה נביא ולא אהרן
כהן גדול" (ירושלמי
סנהדרין י, א). וכה גדול היה חטאו, עד שרבי עקיבא – אף שהיו חכמים שלא הסכימו עמו – קבע
נחרצות כי "עדת קרח אינה עתידה לעלות [מן השאול ולקום לתחיית המתים]" (משנה סנהדרין י, ג), ועוד הרבה כיוצא
בזה.

חז"ל מציגים את קרח בין השאר כעשיר מופלג, ולביטוי "עשיר
כקרח" יש מהלכים גם בימינו שלנו. ומניין זכה לכל העושר הזה? במקורותינו נמצא
שתי תשובות דומות לשאלה זו. לפי הראשונה: "שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים.
אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא"
(פסחים קיט
ע"א). עושרו האדיר של יוסף, שאסף "את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ
כנען"
(בראשית מז, יד) נגלה ויתגלה בשלושה שלבים, בעבר בהווה ולעתיד. בחלקו הוא הגיע
(ולא מוסבר במסורת זו כיצד) לידיו של קרח, בחלקו לעשיר רומאי, בן זמנם של חכמים,
ובחלקו הוא עדיין טמון כשכר לצדיקים לעולם הבא. וכך מתואר עושרו של קרח בתלמוד
הבבלי: "אמר רבי לוי: משוי [=משא] שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית
גנזיו של קרח" (סנהדרין קי ע"א), כלומר: רק כדי לשאת את המפתחות לבתי גנזיו של קרח
נזקקו לשלוש מאות פרדות לבנות, בעלי חיים הידועים בכוחם הרב והפראי. ועוד ממשיך
רבי לוי (שם) וקובע, כי המפתחות היו עשויים לא ממתכת כבדה אלא מפיסות של עור, שהוא
כידוע קל הרבה יותר במשקלו, ומשמע שמספר המפתחות היה גדול עוד יותר ממה שסברנו.
ואילו לפי דעה אחרת הגיע עושרו של פרעה אל קרח כיוון שהוא שירת בנאמנות את גדול
אויבי ישראל, את פרעה, והיה לו לשר אוצר ועל כן "היו בידו מפתחות האוצרות
שלו" (במדבר
רבה יח, טו).

ומדוע יבקשו חכמים להציג את קרח כעשיר מופלג? קשה למצוא לרעיון זה בסיס בסיפור המקראי. שם
נזכר כי פי הארץ נפתח כדי לבלוע את קרח ועדתו, את בתיהם "ואת כל האדם אשר
לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר טז, לב) – ואין די
במילים אלה כדי לפרנס את הקביעה כי עשיר גדול היה. דומה שיש לחפש את התשובה לשאלה
זו ביחסם של חכמים בכלל אל העושר מנקר העיניים. יש "עושר השמור לבעליו
לרעתו" אמר קהלת (ה, יב),
היינו עושר המביא את בעליו לשחצנות, רדיפת כבוד ותביעת זכויות יתר, ועושר כזה, אמר
ריש לקיש, היה "עושרו של קרח" (בבלי סנהדרין שם). קשה לדעת אם חז"ל העמידו לנגד עיניהם בשעת
עיסוקם בקרח דמות היסטורית אחת ומוגדרת, אשר כנגדה שלחו את חציהם, או שמא הם רק
מבקשים ללמד את מאזיניהם לקח כללי הטוב לכל מקום, לכל זמן ולכל אדם. הכסף מעוור את
עיני בעליו ומביאו להתנהג שלא כראוי ולבעוט בכל הקדוש.

ולעניין אחר אך דומה. כאשר מבקשים חכמים להביא דוגמא לדמות מרושעת המלגלגת
על המצוות וכופרת במקורן האלוהי, הריהם עושים בין השאר שימוש גם בדמותו של קרח.
וכך מסופר במדרש במדבר רבה (יח, ג): "עמד קרח ועשה להם [=לנשיאי העדה] משתה … באו
בני אהרן ליטול מתנותיהם, חזה ושוק, עמדו כנגדן ואמרו להן: מי ציוה אתכם ליטול כך,
לא משה?! לא ניתן כלום, לא דיבר המקום כך!". ובאופן חריף יותר מצאנו במדרש
לספר תהילים על הפסוק "אשרי האיש … אשר … במושב לצים לא ישב" (א, א):

 "זה
קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה? כינס עליהם כל הקהל … והתחיל לומר
לפניהם דברי ליצנות [=דברי לעג מר ורע], ואמר: אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שני
נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, באה לחרוש – אמר לה משה 'לא תחרוש בשור ובחמור
יחדו' (דברים
כב, י), באתה לזרוע – אמר
לה 'שדך לא תזרע כלאים' (ויקרא יט, יט), באתה לקצור ולעשות ערימה – אמר לה לקט שכחה ופיאה, באתה לעשות גורן – אמר
לה: תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה
הענייה? מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן
[=צאצאיהן]. כיוון שילדו – בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לו
הקב"ה, 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך וגו" (דברים טו, יט), הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הוולדות.
הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה: תני לי ראשית הגז. אמרה: אין בי כח
לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטתן, בא אהרן ואמר לה: תני לי
הזרוע והלחיים והקיבה [המגיעים לכהן], אמרה: אחר ששחטתי אותן לא נוצלתי מידך? הרי
הם חרם עלי! אמר לה: אם חרם הן – כולן שלי, דכתיב 'כל חרם בישראל לך יהיה' (במדבר יח יד), ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי
בנותיה".

לפנינו סאטירה חריפה ביותר על המצוות. לדברי קרח, משה מבית לוי ואהרן הכהן
בדו מלבם מצוות רבות כדי שיוכלו להקשות את חיי העם ולעשוק אותו על ידי לקיחת שלל
המתנות הראויות לכוהנים וללויים. נראה לומר כי היו בימי חז"ל גם אנשים שסברו
כי עול המצוות כבד מדי, או שהכוהנים והלוויים נהנים שלא כדין ממעמד מועדף, וחכמים,
שלא יכלו להסכים לראייה כה מעוותת של חוקת התורה, העדיפו לתת פתחון פה לרעיונות
כגון אלה תוך הגדרתם כדברי ליצנות מרושעים ותוך נתינתם בפיו של הכופר הגדול, קרח.

מסתבר כי בהדגשת עושרו של קרח ובהצגת יחסו השלילי כלפי מצוות ה' משמש קרח
את חכמים כדמות מן העבר שניתן לעסוק דרכה בסוגיות שהעסיקו אותם בזמנם שלהם. הוא
הדין גם בקביעתם של חכמים כי המחלוקת שעורר קרח היא דוגמא קלאסית למחלוקת
"שאינה לשם שמים" (משנה אבות ה, יז). ספרות חז"ל ועולמם משופעים במחלוקות, אך אלה
רצויות רק כאשר הן מכוונות אל תכלית טובה ומניעיהן טהורים. לא כך היתה מחלוקתו של
קרח, שהיה "אח נפשע" (במדבר רבה יח, יד) ומניעיו נעוצים בגאווה יתרה, קנאה, בקשת שררה וחיפוש
מדון

לחכמים לא היה עניין
רב בעבר, אלא אם כן הוא שירת אותם בהבנת ההווה ובהכנת תלמידיהם ומאזיניהם וקוראי
דבריהם לקראת העתיד. כשבאו חכמים לדון בסכנות החברתיות שטומן בחובו העושר המופלג,
בחובה לקבל את מקורן האלוהי של המצוות, בחינת "תורה מן השמים", ובאיסור
על מחלוקות שאינן להן לא בסיס ולא תכלית ראויה, מצאו להם בסיפור מרידת קרח שלל רב.

פרופ' אביגדור שנאן מלמד בחוג לספרות
עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים

קדושה מהותית לעומת שאיפה
מתמדת לקדושה; קורח ומשה.

במרוצת הדורות של ההיסטוריה של היהדות, עמדו תלמידים
למשה רבנו ותלמידים לקורח. תפיסת הקדושה בחינת "למען תזכרו ועשיתם את כל
מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם" מעוגנת בעיקרה של יהדות ההלכה: היא
מטילה על אדם מישראל ועל עם ישראל את התפקיד הקשה ואת המשימה הנעלה לחתור
לקדושה – לקדש את עצמם על ידי חיי תורה ומצוות. אולם היו גם שיצאו בעקבותיו של
קורח – בראיית קדושת ישראל כמהות נתונה, הטבועה בעם-ישראל והמשווה לו באופן
אוטומטי מעלה דתית. ויש לומר שהיו גם גדולים וטובים שנתפסו לדתיות הקורחית הזאת,
ההופכת את היהדות מעבודת ה' לשוביניזם לאומי. מתלמידיו של קורח במובן זה היה ר'
יהודה הלוי (בכוזרי – להבדיל מן המשורר האלוהי של תפילות וסליחות, שהן התעודות
הנעלות ביותר של האמונה הטהורה) ; כאלה היו רוב אנשי הקבלה ; כזה היה המהר"ל
מפראג, וכזה היה בימינו הרב קוק, שתורתו היתה תקלה לתלמידיו ותלמידי-תלמידיו.
לעומתם נמשך קו הקדושה שמיסודו של סיומה של קריאת-שמע ["והייתם קדושים"] ממשה בן עמרם דרך רבנו משה בן מימון, עד שער הקדושה שב'מסילת ישרים' לרבי משה חיים
לוצאטו.

 (מתוך י. ליבוביץ:
דרכים לאמונה ביהדות בתוך "אמונה, היסטוריה וערכים" עמ' 19)

"לא חמור אחד מהם נשאתי" – ממידותיו
הראויות של איש ציבור.

לפי הפשט מנהגם היה שהמשתרר על הציבור ינשא על הסוס
כלשון המקרא בקוהלת (י, ז) "ראיתי עבדים על סוסים ושרים…", אלמא [מכאן
רואים] דראוי להיות להפך, אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור, ואני לא לבד
שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי לרכוב. ורש"י פירש בשם מדרש
חז"ל: אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למירם לא היה משלהם, ויש
להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל ציבור, אלא מזה מוכח שהעוסק
בתמידות בצרכי ציבור אין זה מן החסידות שלא יאכל מהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה
שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע
בצרכיהם ויהי ניזון משלהם, וגם משה ניזון אז משל ציבור, ורק החמור שהביא את אשתו
היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ולבניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין,
אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים (מכילתא יתרו), ודבר שבאמת אינו
ההכרח לחייו של העוסק בצרכי ציבור, ודאי ממידת החסידות שלא להעמיס על הציבור יותר
מן ההכרח לחייו.

(העמק דבר והרחב דבר לנצי"ב מוולוז'ין במדבר
טז, טו)

…ראוי אפוא שנחזור ונשנן היטב את משפט הסיום בדברי
הנצי"ב אלה, הראויים להאמר לדורות ובעיקר לדורנו זה, בו דווקא לא נהוג להקפיד
על מידותיו של משה רבנו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ'
694)