מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם

וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן – וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה.

"מפני

שיבה תקום והדרת פני זקן" – כביטוי לכבוד האדם.

מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אע"פ שאינו חכם,

עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד, עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד

מלא קומתו אלא כדי להדרו, ואפילו זקן כותי, מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד

לסומכו, שנאמר 'מפני

שיבה תקום' – כל שיבה במשמע.

 (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו , ט)

'ועשית הישר והטוב בעיני ה" – על דרך הפשט יאמר

תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען

ייטב לך – הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים

בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי

מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך

לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל

הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר

מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם יח), ולא תעמוד על דם רעך

(שם טז), לא תקלל חרש (שם יד), מפני שיבה תקום (שם לב), וכיוצא בהן, חזר

לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין,

וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) 'פרקו נאה ודבורו

בנחת עם הבריות' – עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

 (רמב"ן דברים ו , יח)

הקדושה

כמחויבות כלפי האדם ובוראו

יוחנן

פלוסר

ברצוני

של בנם יונתן החל בשבת זו.

הדרישה

"קדושים תהיו" היא ציווי עבורנו. כשקוראים דוישה זו בפעם הראשונה נראית

היא בלתי אפשרית ואולי לא מציאותית ולכן עלינו לראות אותה אולי כמטרה או

כחזון, שהקדוש ברוך הוא מציב בפנינו. מטרה שעל כל אחד מאתנו מוטלת החובה לשאוף

אליה. אם אכן אנו מוכנים לאתגר, נשאלת השאלה כיצד אנו נשיג את אותו יעד לא ברור? כיצד

ניתן לדרוש מכל עם ישראל את הדרישה של "קדושים תהיו"? זו דרישה

גדולה ועצומה ובלתי מובנת – להפוך את כל עם ישראל למלאכים או ליצורים מטאפיזיים.

האם

באמת כל אחד יכול להגיע אל היעד , ואם אכן כך, כיצד בכלל ניתן להגיע אל היעד ?

אנו

נעסוק בשתי שאלות מרכזיות העולות מקריאה בפרשה:

*

כיצד עלינו להבין את הדרישה של "קדושים תהיו" ?

*

כיצד אנו יכולים להיענות לצו אלוהי זה?  

בתחילת

הפרשה אנו קוראים: "דבר אל כל עדת בני ישראל". הנצי"ב

מוולוזין מדגיש את המילה כל , כל אחד ואחד ! ולא כקולקטיב. הכתוב מכיר

בשונות שבין בני האדם וביכולת השונה מבחינת אישיותו וכישוריו של כל אחד להגיע אל

היעד, אל החזון של "קדושים תהיו". אך על כל אחד מוטלת החובה לשאוף

ולחתור אל אותו יעד בדרכו.

התמודדות

נוספת עם הקושי מציעים פרשנים אחרים, שראו במילה "תהיו" שפת עתיד –

כעין מצווה המשכית ללא סוף. משהו שנקרא לו היום בשפה המודרנית 'חזון'.  

כיצד

היעד, אל חזון הקדושה. המשימה והיעד דורשים עבודה מאומצת מאוד מהאדם וישנם כעין

תנאים להגיע לקדושה זו: במדרש תנחומא אנו מוצאים: אמר לו הקב"ה (למשה):

"זכיתם" – כלומר אם הצלחתם להגיע אל המטרה של הקדושה , אז אתם נקראים

קדושים ואם לא זכיתם – אתם נקראים עדה רעה". כלומר, 'קדושים תהיו' איננה תכונה

מולדת הניתנת לאדם כבמטה קסם. כשקוראים את הפרשנים השונים לעניין זה נדמה כי

הקדושה היא מעֵבר לחזון, משהו נעלה ומטאפיזי, מעֵבר לטבע האנושי. לפי פשוטו של

מקרא בפרשת קדושים, הדרך אל הקדושה אינה מטאפיזית כלל ועיקר. הדרך אל קדושה

זו פתוחה בפני כל אדם ויכולה להיות מושגת בעזרת שמירת המצוות.

כבני

אדם, קיים בנו הצורך למיין את מחויבותנו ויחסנו לעולם לשתי קטגוריות, שהן הזכויות

והחובות בחיינו. בהקבלה, ביהדות אנו עוסקים בחובות הדתיות שהן המצוות המהוות מרקם

מופלא שהרמב"ם ראה בהן לא רק "גזירות" או חוקים שרירותיים אלא

כמצוות שניתנו לטובתו של האדם: "כוונת כלל התורה (טעם המצוות) – שני

דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף". הטעם הראשון הוא ללמד את בני האדם

דעות נכונות , והשני לכונן יחסי חברה נאותים (מורה נבוכים ג' כ"ז). ר' סעדיה גאון רואה במצוות

כעין מתנת האל לאדם המאפשרת לו להשיג אושר נצחי. אם אכן בכוחנו לראות את המצוות

כתכלית להשגת אושר נצחי, תיקון הנפש והגוף ואמצעי לבניית יחסי חברה נאותים, הנה באה

המצוות למצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ברצוני לטעון כי פרשת קדושים המכילה

חמישים ואחת מצוות, באה לשבור אחת ולתמיד דיכוטומיה מלאכותית זו של הבחנה בין

המצוות: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.

כאמור,

בפרשה זו חמישים ואחת מצוות שונות , חלקן מכונות "מצוות שבין אדם למקום"

וחלקן "מצוות שבין אדם לחברו" . בניגוד להבחנות שאנו כבני אדם נוהגים

לעשות בין המצוות , בפרשת קדושים הן מעורבות ושזורות זו בזו. אנו מוצאים עירוב של

מצוות שבין אדם למקום עם מצוות שבין אדם לחברו באותה פרשה ואף באותו פסוק. אם

'קדושים תהיו'.

למשל:

(ויקרא יט,

ג) "איש

אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלוקיכם". בפסוק זה קיים אפוא

עירוב מוחלט בין מצוות שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום. גם הסדר בפסוק

מעניין: מצוות כיבוד ההורים מוזכרת לפני מצוות השבת. גם בהמשך הפרשה הכל

שזור זה בזה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. אפשר לאגד את כל המצוות

שבין אדם לחברו בפרשת קדושים בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". רבי

עקיבא ראה בפסוק זה "כלל גדול בתורה".

עלינו

לשים לב: 'ואהבת לרעך כמוך , אני ה"! כלומר; עליך לאהוב את הרֵע לא רק כדי

שתהיה אנושי ומוסרי אלא כמצוות ה'! (שמונה פעמים חוזר צמד המילים אני ה'

בפרשת קדושים. אני ה' אלוקיכם חוזר 8 פעמים). כאמור, הדבר חוזר דווקא במצוות שבין

אדם לחברו.

"לא

תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקך , אני ה"' !(פסוק י"ד)

"מפני

שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך , אני ה'" ! (פרק י"ב פסוק ל"ב)

וכי

יגור גר בארצכן לא תונו אותו כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך כי

גרים הייתם בארץ מצריים אני ה' אלוקיכם" (פרק יט פסוק ל"ד)

כלומר;

גם המצוות שבין אדם לחברו הן מצוות ה' ממש ו"בחתימתו".

בלימודי

יהדות בבתי הספר מחנכים אותנו להפרדה בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו.

לפני למעלה משנה התפרסם בעיתון ישראלי מחקר מדעי על בני הנוער בחינוך הדתי. 2600

בני נוער השתתפו במחקר. המחקר בדק את מידת שמירת המצוות כקנה מידה ל"דתיותו"

של הנוער. השאלות שנשאלו היו: כמה שומרים ומקפידים על הכשרות? האם מדליקים חשמל

בשבת? האם מניחים תפילין? האם מתפללים ערבית? האם מתפללים תפילת שחרית במניין

וכדומה. כל אלה בוודאי חשובים מאוד, אבל, לא נשאלה שאלה אחת בעניין מצוות שבין

אדם לחברו. לא שאלו על היחס להורים, על היחס לזקן, לחלש, לגר, לאחר, על היחס

לחבר – על "ואהבת לרעך כמוך"! האם זו לא דתיות? האם אלה מצוות סוג ב'?

בעשרת

הדיברות ישנה

אכן ישנה כעין הפרדה בין מצוות שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום, אבל יש

התייחסות בעשרת הדיברות למצוות שבין אדם לחברו. המחקר שהזכרתי שבר שבירה שניה את

הלוחות , ניתץ לוח אחד, התעלם ממנו כאילו לא קיים.

האם שאלנו את עצמנו פעם מדוע הסיכוי שיהודי חובש כיפה ינהג ברכבו

ויעבור ברמזור אדום תוך סיכון חייו וחיי אדם אחרים גדול לאין שיעור מהאפשרות

שידליק אור בשבת? אין ספק כי החינוך שהורגלנו בו להקפדת יתר במצוות בין לאדם למקום

והקפדה פחות מחמירה במצוות שבין אדם לחברו , הפרדה והבחנה זו עשויות להביא את האדם

לאבסורד עד לסיכון חיי עצמו וחברו. יתכן כי אם היינו מצליחים לחנך על פי פרשתנו

לשבירת הבחנה זו, היה נמנע אותו רצח נורא של יצחק רבין ז"ל. אגב, יגאל אמיר, רוצחו

של יצחק רבין, מקפיד מאוד לשמור על דיני הכשרות למהדרין גם בבית הכלא.

מפרשת

תשובה חלקית לשאלה כיצד על האדם להגיע אל הצו האלוהי של "קדושים תהיו".

יוחנן פלוסר , לשעבר

מזכ"ל ודובר תנועת "עוז ושלום-נתיבות שלום", עוסק בחינוך מיוחד.

המבחן המוסרי האמיתי הוא

"בארצכם"

תניא – רבי אליעזר הגדול

אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות – ואמרי לה בארבעים ושישה מקומות

– בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם

בארץ מצרים' תניא – רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי

בבא מציעא דף נט/ב)

"גר בארצכם": דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם

גרים גם כן, הדבר מושכל שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע

לכם כאלה, אבל אי יגור בארצכם, מכל-מקום 'לא תונו אותו'.

(מתוך

פירוש "העמק דבר" לויקרא י"ט, ל"ג)

ראשית צמיחת גאולתנו?

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות

ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי

עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות,

כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה

הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין

מהן.

 (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא)

רבותי, יכול להיות שכל אלו

אשר דיברו על ראשית צמיחת גאולתנו טעו. יכול להיות שתלמידי הגר"א טעו, יכול

להיות שתלמידי הבעש"ט טעו, יכול להיות שתלמידיו של רבי עקיבא איגר טעו

כשדיברו על ראשית צמיחת גאולתנו כפי שמובא בספרים. יכול להיות שהרב קוק טעה, יכול

להיות שהרב חרל"פ טעה. רבי עקיבא, גודל התנאים, גם כן טעה.

(מתוך

מאמרו של הרב עמיטל "לשמוע קול בכיו של תינוק" עמ' 85, מובא בספרו של

משה מיה: "עולם בנוי וחרב ובנוי", עמ' 40)

… עם העצמאות עברנו לרשות

עצמנו, זכינו בבחירה חופשית. אין אנו תלויים בדעת אחרים ותהליך הגאולה יכול להתבצע

עד סופו, אם נרצה.

הגאולה אינה מתרי"ג

מצוות, ומשמעה ההלכי של הגאולה הוא בעצמאות המדינית – באפשרות לקיים את המצוות

הדורשות ריבונות וטריטוריאליות בארץ ישראל. "ראשית הגאולה" היא האפשרות

לקיים את המצוות על ידי הריבונות שניתנה לנו. הגאולה עצמה – קיומן של המצוות

בפועל.

 (דב רפל: "פתחי שערים" , עמ'

213)