"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת"

(שמות י"ב, ג')

שיר לפסח / דוד שמעוני

​מֵעַבְדוּת גֵּו וְלֵב, מִקַּדְרוּת הַגֵּרוּת –

לְאוֹרָה, לִמְכוֹרָה, לְחֵרוּת.

עֲבוֹדָה, הַתְמָדָה, מְסִירוּת וְעֵרוּת,

כֹּה נֵצֵא, כֹּה נָבוֹא מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת.

סדר פסח – מערכה ראשונה

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של  "שבת שלום" ודברי תורה אלו לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאתנו בדמי ימיו בחג הפסח לפני 12 שנים.

סדר ליל פסח הוא מעין קומדיה בארבע מערכות:

מערכה א' – – הקדמה המכניסה את הקהל לרוח המחזה ומכוונת את הדרך בה הוא יחווה את המערכות הבאות.

מערכה ב'  – סיפור יציאת מצרים, או בעצם סיפורים שונים הנוגעים בדרך בה מספרים את סיפור מצרים.

מערכה ג'  – הדברים שבקדושה, הריטואל המרכזי של אכילת קרבן פסח, סעודת המצווה, וההודיה על כך דרך שירת ההלל וברכת המזון.

מערכה ד'  – הפינלה המוסיקלי המרומם את הרוח ומאפשר לציבור לצאת מהתיאטרון עם הרגשה טובה  מלווה בחיוך. לסיפור הקשה יש סוף טוב.

המערכה הראשונה היא המפתיעה ביותר מבין ארבעת המערכות. מערכה זאת נראית במבט ראשון די מנותקת, טכנית ויבשה. אך לאמיתו של דבר, ההפך הוא הנכון. היא בנויה סביב שני מוטיבים שהם בשר מבשרן של המערכות הבאות. ללא מערכה א', שתי המערכות האמצעיות, של סיפור יציאת מצרים ואכילת הקרבן, היו מתפרשות בצורה אחרת לגמרי.

מערכה א' מתחילה כמובן כשהמשפחה ואורחים—החבורה של קרבן הפסח—מוצאים את מקומות הישיבה שלהם בשולחן או בסלון, פותחים את ספרי ההגדה, מוזגים אחד לשני כוס ראשון, ומקדשים. לכאורה המערכה מסתיימת בתחילת פרק המגיד, אבל בעצם הפִּסְקָה הראשונה "הא לחמא עניה", היא הגשר, האמירה שיוצרת את המתח לקראת המגיד, ע"י כך שהיא מצהירה על המצב העגום שממנו הסיפור מתפתח, שעבוד מצרים. ויותר מזה, היא גם מצביעה על הסמל העיקרי של מצב זה, המצה.

אנחנו יודעים זאת כי הקהל אינו שלם עד סיום קטע זה. רק לאחר שמזמינים "כל דכפין" להשתתף, ניתן להתחיל את חלק ה"מגיד" – הסיפור.

הבן איש חי, ר' יוסף חיים מבגדאד, מדגיש זאת בפירושו להגדה:

"וישראל לא יצאו ממצרים עד שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, ולכן כל דכפין וכו'—לעשות חסד".

הבן איש חי מורה כאן שני דברים. קודם כל, נס יציאת מצרים בא על תנאי. כדי שיתקיים, העם היה צריך לכרות ברית. אבל לא ברית עם הקב"ה, אלא ברית בינו לבין עצמו, בין כל אחד ואחד מעם ישראל. החסד כאן אינו בא משמים אלא מהתחייבות פנימית של כל איש ואישה בישראל כלפי חבריהם.

כריתת הברית באה בעקבות מעשה. המעשה הראשון שלנו מיד אחרי קידוש היום הוא נטילת ידיים בלא ברכה. ההוראה לא לברך כבר מטילה צל על מה שבא אחר-כך. אנחנו נוטלים ידיים כי הולכים לאכול. אבל נוטלים ללא ברכה כי בשלב זה אנו רק טועמים מעט מכדי שנהיה מצווים להודות על כך.

במקום אחר, ה"בן איש חי" מסביר:

"הוא זכר לסיבת קושי השעבוד שהיה בשביל מכירת יוסף הצדיק עליו השלום ושהטבילו כתונת פסים שלו בדם ומכרוהו וגרמו צער ליעקב אבינו עליו השלום, וזה נרמז בכרפס והיינו אותיות 'כר' הם סוף מכר ואותיות 'פס' הם ראש 'פסים' …"

על פי הבן איש חי, אכילת הכרפס מזכירה לנו שכל הסיפור שאנו עומדים לספר במערכה השנייה התחיל עם מעשה שהוא ההיפך מחסד, מעשה של חמדנות וקנאה. המילה "כרפס" מזכירה לנו את התוכן ועצם האכילה המועטה, הלא מספקת, מונעת מאתנו הרבה מהקשר עם הקב"ה שנוצר בעת האכילה על ידי הברכות שלפני ואחרי.

בין הכרפס ל-"כל דכפין" בא היחץ, המסמל שבירה וחוסר.

יוצא מכך שבמערכה א' של  ליל הסדר, הקהל מתכנס, מתחילים, כמו בכל חג, עם קידוש היום ואז הסדר משתבש. לאחר הקידוש, אנו נוטלים ולא מברכים, אי-נוחות יורדת על הקהל. מתחילים לאכול, אבל לא לחם (מצה), אלא ירק שאכילתו במשורה, ללא חמדה, כך שהיא מזכירה לנו את מכירת יוסף. ומיד שברון לב—שוברים את המצה האמצעית, שוברים את הלב . והנה בסוף אותה מערכה אנו מציגים את לחם העוני ועושים תיקון. מזמינים 'כל דכפין'—מקבלים על עצמנו את ברית החסד של העם עם עצמו.

בתחילת מערכה ב', כשמתחילים לספר ביציאת מצרים, אנו מודעים כבר לחטא שהוריד אותנו מצרימה ולתנאי ההכרחי לגאולה. הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל ירדנו לשם כי לא ידענו לחיות כאחים. ואנחנו נגאלים לא מפני שאנחנו עם נבחר אלא כי בחרנו בעצמנו להיכנס לברית חסד עם עצמנו. ועם המודעות הזאת אנו מאזינים לסיפור המכונן (מגיד) ומהללים על הנס.

ולגבי ברית החסד, לא מדובר בברית של אחווה ואחדות מהסוג הפשטני. הרבה יהודים אוהבים לדקלם ולשבח את האחדות, אך לעתים קרובות מדי הם מתכוונים לאחדות בה כולם אחידים. אחדות בה כולם צריכים להתאחד מאחוריהם, להיות כמוהם. יש דתיים הרוצים שנתאחד בשמירת מצוות ויש ציונים הרוצים שנתאחד בנאמנות למדינה היהודית. ישנם ימיניים הרוצים אחדות תחת ערכי הלאום ושמאלנים הדוגלים באחדות תחת ערכי הדמוקרטיה. ה"בן איש חי" מדבר על משהו אחר. אחים לא בוחרים. היו לאחים סיבות טובות להתעצבן על יוסף. כשפותחים את הדלת ומזמינים כל דכפין לסעודה, לא יודעים מי ייכנס. צריכים לקבל את האורח כפי שהוא, על מנהגיו ודעותיו.

ומה הוא חסד אם לא הנכונות לראות כל זולת כזכאי לעזרה, כזכאי להיכנס אלינו לחברה ללא תנאי. החסד הוא חוק היסוד שעליו מושתתים כל חיי החברה שלנו.

חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי, ומתרגם, וחבר קהילת ידידיה.

מדריך לפריווילג המתחיל

קרבן הפסח היה רומז על ימי עמידת האדם, שמתחיל אז לישא וליתן ולרדוף אחר מותרי הקנינים המדומים, למלאות נפשו ונפשות אנשי ביתו התלויים בו, ובהיות כי בימים ההם האדם בכחו ויצר הרע גובר בו להיותו בועט מתוך עשרו, וכמו שנאמר "וישמן ישורון ויבעט".

[…] צוה להם השם יתעלה להשאיל כסף וזהב וכמו שנאמר: "ושאלה אישה משכנתה", ואז יצאו ברכוש גדול, וחששה התורה שלא ילמדו מזה לשקר לשום תכליתן ובטחונם בעושר. ואף כי בחודש ניסן החמה מתקרבת אל הישוב והיא מעשרת בהויות הצמחים, ובעלי חיים מתרבים בימי הקיץ ואז דעתו של אדם זחה עליו לומר מי אדון לי אם לא עשרי וממוני, ואף כי אז יצאו ממצרים לחרות, והיו אדונים לעצמן והיה להם להתגאות, לכן צוותה לשחוט הפסח מן הצאן. וכבר נתבאר בעניני טעמי הקרבנות פרק י' חלק ב' שקרבן הצאן בא להורות שאל ישים האדם בטחונו בעשרו הבא מן הצאן, כמו שדרשו ז"ל "למה נקרא שמן עשתרות, שמעשרות את בעליהם", לכן צוותה התורה לשחטו ולהפסידו להורות על הפסד העולם, שעל ידי זה יתנחם ויחשב שלא יועיל הון ביום עברה ואין שלטון ביום המות.

(ר' משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג', פרק נ"ג)

חופשי זה לגמרי לבד

"הא לחמא עניא…לשנה הבאה בני חורין" – ואולי יקשה לך מה ענין העניות אל החירות והלא שני הפכים הם החירות והעניות. אבל דבר זה אין קשיא כי העניות בעצמה הוראה על הגאולה שאין ענין הגאולה רק כשיוצא להיות עומד לגמרי ברשות עצמו ואין לו שום צירוף אל זולתו. לא כמו העבד שאינו עומד ברשות עצמו ויש לו צירוף אל זולתו הוא האדון. לכך הדבר שיש בו עשירות אינו עומד בעצמו רק יש לו צירוף אל קנינו ואין בזה גאולה. אבל הדבר שיש בו עניות ואין לו קנין רק עומד בעצמו שייך בו גאולה. ולפיכך נצטוינו לאכול לחם עוני שהוא המצה בליל היציאה בעבור שאין במצה רק עצם הלחם ולא יצטרף בו דבר מן שאור.

(פירוש 'דברי נגידים' על ההגדה, ר' יהודה יודל רוזנברג)

כולל כולם

ויש מפרשים כל דצריך ייתי ויפסח, שהכל ראוין שיהיו עניים אצל הפסח, שלא יאמר יחיד הואיל ואני עשיר אלך ואקנה פסח לעצמי ואכלנו לבדי שנאמר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם וגו':

(שבלי הלקט על ההגדה)

כי יחיד ועני אני

'כל דכפין ייתי ויכול'. השתא הכא וכו'. אפשר במה שכתב הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ משם המקובלים, דכאשר האדם מקבל עליו להשפיע לעניים נפתח שער רחמים בשמים להריק לו ברכה קודם שיתן וזהו כי פתוח תפתח והאריך בזה. ואפשר שכונתו כל דכפין וכו' וכך אני עושה שנה זו כאן ולשנה הבאה אני מקבל לעשות כך בארעא דישראל ובקבלה זו נפתחים שערי רחמים וירחם עלינו כי השתא הכא עבדיף לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. ומה גם דבזכות הצדקה מתקרבת הגאולה.

(פירוש 'קול אחד' על ההגדה, החיד"א)

ויביאנו אל המקום הזה

אמר 'והיה כי יביאך' לומר שלא ישכח מצות ה' כי ירחיב ה' גבולו וישמן ויבעט.

(אור החיים על התורה).

חכם מה הוא אומר

צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת. כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, לֹא מִבַּעֲיָא חָכְמוֹת שֶׁל סְתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת שְׁטוּת וּכְסִילוּת, בְּוַדַּאי צְרִיכִין לְהַשְׁלִיכָם לְגַמְרֵי. אֶלָּא אֲפִלּוּ חָכְמוֹת גְּמוּרוֹת אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֹחַ גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְאֵיזֶה עֲבוֹדָה, הוּא צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת וְצָרִיךְ אֲפִלּוּ לְהִתְנַהֵג וְלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים שֶׁנִּרְאֶה כִּמְשֻׁגָּע בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי צְרִיכִין לִפְעָמִים לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הַנִּרְאִין כְּשִׁגָּעוֹן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. כִּי צְרִיכִין לְהִתְגַּלְגֵּל בְּכָל מִינֵי רֶפֶשׁ וָטִיט בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת ה' וּמִצְווֹתָיו יִתְבָּרַךְ, וְלָאו דַּוְקָא בִּשְׁבִיל מִצְוָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִקְרָא מִצְוָה.

(ליקוטי עצות, ב')