"וַיִּצֹק֙ מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה עַ֖ל רֹ֣אשׁ אַהֲרֹ֑ן וַיִּמְשַׁ֥ח אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ"

(ויקרא ח', י"ב)

כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו

כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם"

(תהילים קל"ג)

כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן, מיכן ואילך עבודתן מחנכתן…דאמר קרא:"וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" – אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

(סנהדרין טז ע"ב)

לא ידעתי

יונתן מוס

בספרו המפורסם "קיצור תולדות האנושות" מצביע יובל נח הררי על כך שאחד המאפיינים המרכזיים של המהפכה המדעית הוא הכרה בפוטנציאל שטמון בהודאה בבורות. האירוע המכונן שהוביל להכרה זו, טוען הררי, היה גילוי אמריקה. אבל ההכרה נבעה לא מהגילוי עצמו, של קולומבוס, שכן הלה חשב שהוא הגיע לאחד מאיי הודו. את הארץ שקולומבוס גילה פיזית הוא מיקם בתוך מערך הידע האירופי הקיים. היה זה אמריגו וספוצ'י, ספן איטלקי שהפליג לאמריקה שנים מעטות לאחר 1492, וטען שהארצות שהתגלו לעיניהם של האירופאים אינן במזרח אסיה, אלא ביבשת חדשה לגמרי שלא הייתה ידועה בכלל בכתבי הקודש, ולגאוגרפים האירופים והאסייתים. בניגוד למפות הימיביניימיות שהיו עמוסות גרפיקה, המפות שצוירו על בסיס כתביו של וספוצ'י, פתאום הכילו אזורים ריקים נרחבים. היה בכך ביטוי חזותי להכרה חדשה בבורות, מה שאפשר עוד ועוד תגליות חדשות. "יש מן הצדק ההיסטורי בכך שרבע מכדור הארץ נושא היום את שמו של אותו איטלקי אלמוני [אמריגו—אמריקה], שכל תהילתו על כך שהיה לו האומץ לומר 'אנחנו לא יודעים.'" (עמ' 294). "מכאן ואילך," ממשיך הררי,  "החלו לא רק הגיאוגרפים האירופיים, לצייר 'מפות עם חורים.' כלומר תיאוריות המודות בכך שהן אינן מושלמות, ושיש אולי דברים חשובים שהן אינן מכירות ואינן מבינות."

הררי צודק בהכללתו. עולם הידע המסורתי מאופיין ככלל בתפיסה עצמית של מושלמות: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב). מצד שני, ניתן לומר כי במידה מופשטת יותר מאפיינים יסודיים רבים של התרבות התלמודית—הקושיה, השקלא וטריא, אתוס החידוש, והצגת התיקו, דהיינו מסקנה בלתי-מוכרעת, כשורה תחתונה—דומים לאידיאל המדעי המודרני של "ההודאה בבורות." אבל מה שנכון ברמה המופשטת פחות בא לידי ביטוי ברמה הקונקרטית, האישית. נדיר למצוא בספרות החז"לית שחכמים מודים בבורותם. אדרבה, הודאה באי-ידיעה מוצגת לעתים לא כעניין עקרוני, אלא כהמלצה פרגמטית: "למד לשונך לומר 'איני יודע' שמא תתבדה ותאחז" (ברכות ד., ב"ב קל:, חולין יב.).

אך לצד זאת, אצל חכמים מסוימים ניתן גם למצוא ניצנים של הודאה עקרונית, ולא רק אסטרטגית, בבורות הדומה לאידיאל של המדע המודרני. אחד החכמים הללו הוא לא אחר מאשר ר' יהודה הנשיא. דווקא המומחה הגדול בתורה שבעל פה הוא מי שמודה לעתים בחורים שלו בידיעת התורה: "רבי אומר: גר צדק האמור לענין מכירה, וגר תושב האמור לענין ריבית איני יודע מה הוא" (ב"מ עא.). וכן: "שאלו את רבי: שיעור ספר תורה בכמה? אמר להן: בגוויל – ששה. בקלף, בכמה? איני יודע." (ב"ב יד.). ההודאה של עורך המשנה באי-ידיעתו מדרבנת חכמים אחרים למצוא תשובות. מקבילה להודאה בבורות של רבי מתועֶדת לעתים נדירות גם ברמה הקולקטיבית. בתגובה להצעה ששומעי מגילת אסתר אמורים להבין כל מילה שבה מזדעק רבינא: "אטו אנן 'האחשתרנים בני הרמכים' מי ידעינן?! (=וכי אנחנו יודעים מיהם 'האחשתרנים בני הרמכים'?!)" (מגילה יח.). רבינא מכריז כאן ביחס לפירוש שלש מלים במגילה, על בורות שאינה רק שלו, אלא של כל הסובבים אותו. הודאה קולקטיבית כזאת הסבה אי-נחת לחכמי ימי הביניים, שנאלצו לפרשה אחרת.[1]

אם הודאה מפורשת בבורות מבצבצת מדי פעם אצל התנאים והאמוראים, היה זה רש"י, בעיצומם של ימי הביניים, שהפך אותה למאפיין קבוע של פירושיו, הדומה מאד לאידיאל המדעי המודרני. פירושיו על המקרא והתלמוד מלאים בעשרות הודאות של בורות. "לא ידעתי," "איני יודע," "לא נודע לי" הם מטבעות קבועים בכתיבתו של גדול פרשנינו.[2] כמו במדע המודרני, הודאתו של הפרשן המהולל באי-ידיעתו פותחת צוהר בעיני הקורא שטרם חשב על אותה שאלה, ומעודדת את הקוראת שכן חשבה עליה, שהיא לא לבד. שני סוגי הקוראים מדורבנים כעת לחפש תשובה. דוגמה יפה לכך, אחת מיני רבות, נמצאת בפרשתנו.

ספר ויקרא בפרק ח' מתאר את ביצוע טקס ימי המילואים במסגרת חנוכת המשכן. הציווי על הטקס הזה ניתן כבר בפרשת תצווה (שמות כ"ט). תיאור ביצוע הטקס מקביל ברובו לציווי עליו. אבל יש חריגות. על אחת רש"י מצביע בפירושו על ההזאות והמשיחות שנעשה בשמן המשחה (ויק' ח, י"א-י"ב). בפסוקים אלה נאמר שמשה היזה את השמן על המזבח שבע פעמים, ואז משח את המזבח וכלים אחרים, בכדי לקדשם, ולבסוף, הוא יצק את השמן על ראש אהרון ומשח גם אותו, בכדי לקדשו. על שבע ההזאות הראשונות על המזבח כותב רש"י בפשטות:

לא ידעתי היכן נצטווה על הזאות אלה.

על כל שאר המעשים המתוארים כאן משה הצטווה בשמות כ"ט, ובמקומות אחרים. על שבע ההזאות לא נמצא ציווי מפורש בכתובים. בחלק מהמקומות בהם רש"י מכריז על אי-ידיעתו, הוא גם מציע תשובה אפשרית.[3] כאן, כמו במקומות רבים אחרים, הוא פשוט מסמן בורות. מעשה זה פותח את השער לניסיונות של פרשנים מאוחרים יותר למלא את החלל.[4] 

כמו במדע המודרני, נראה כי ההודאה של רש"י באי-ידיעתו נובעת ממקום של ענווה, ומתוך חיבה לחכמה. לא כל הידע נמצא בידינו. הלימוד והחקירה, והידיעה שבאה בעקבותיהם, הם תהליך מתמשך שהולך ומתפתח מדור לדור. אך אולי שלא כמו במדע המודרני, ענוותנותו של רש"י קשורה להכרתו בכך שכל פרשנות אליה הוא מגיע בכוחות חקירת שכלו ולבו[5] חבה את מקורה לחונן לאדם דעת. על כך יעיד פירושו ליחזקאל מ"ב, ג'. סדרת פסוקים מוקשים שם משרטטת את מראה המקדש של הנביא:

נֶ֣גֶד הָעֶשְׂרִ֗ים אֲשֶׁר֙ לֶחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔י וְנֶ֣גֶד רִֽצְפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֶחָצֵ֣ר הַחִיצוֹנָ֑ה אַתִּ֥יק אֶל־פְּנֵֽי־אַתִּ֖יק בַּשְּׁלִשִֽׁים. וְלִפְנֵ֨י הַלְּשָׁכ֜וֹת מַהֲלַךְ֩ עֶ֨שֶׂר אַמּ֥וֹת רֹ֙חַב֙ אֶל־הַפְּנִימִ֔ית דֶּ֖רֶךְ אַמָּ֣ה אֶחָ֑ת וּפִתְחֵיהֶ֖ם לַצָּפֽוֹן. וְהַלְּשָׁכ֥וֹת הָעֶלְיוֹנֹ֖ת קְצֻר֑וֹת כִּֽי־יוֹכְל֨וּ אַתִּיקִ֜ים מֵהֵ֗נָּה מֵהַתַּחְתֹּנ֛וֹת וּמֵהַתִּכוֹנ֖וֹת בִּנְיָֽן. כִּ֤י מְשֻׁלָּשׁוֹת֙ הֵ֔נָּה וְאֵ֤ין לָהֶן֙ עַמּוּדִ֔ים כְּעַמּוּדֵ֖י הַחֲצֵר֑וֹת…

על המלים שהדגשתי לעיל כותב רש"י:

…ואני לא יכולתי להבין בשלשת המקראות הללו כלל מהו 'כי יוכלו אתיקים', מה הם אותם 'אתיקים'? והיאך אוכלות מן העליונות ואינם אוכלות מן התחתונות ומן התיכונות? וטעם שהוא נותן לדבר 'כי משולשות הנה ואין להם עמודים' לא ידעתי להבין בו, ואני לא היה לי לא רב ולא עוזר בכל הבניין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים.

בימינו אנו, בשעה שחלק ממנהיגי הציבור מתיימרים לייצג "דעת תורה" מוחלטת בכל עניין ועניין, ואחרים מרבים באמירת "לא ידעתי" כדי להימלט מאחריות מיניסטריאלית, הבה נחזור למודל של רש"י. אי-ידיעה שבאה ממקום של ענווה המאפשרת לאחרים להגדיל חכמה. הכרה  בכוח הקיים, אך המוגבל, של שכלנו ולבנו לחקור אמת. והבנה שמקור כוחם של אלה הוא מעלינו, ואחריתם אחרינו.

יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

דרכיה דרכי נועם

"וזֹאת תורת זבת השלמים" (ויקרא ז יא), זהו שהכתוב אומר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז), כל מה שכתוב בתורה לשׂוּם שלום הוא נכתב, ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשׂוּם שלום נכתבו. אתה מוצא שבִטל הקב"ה גזרתו מפני השלום. אימתי, בשעה שאמר הקב"ה למשה: "כי תצור אל עיר ימים רבים" וכל אותו הענין (דברים כ יט). אמר לו הקב"ה שיחרים אותם, שנאמר: "כי החרם תחרימם" (דברים כ יז), ומשה לא עשה כן אלא אמר: עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא, אלא בשלום אני בא עליהם שנאמר: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום אעברה בארצך" (דברים ב כו – כז), כיון שראה שלא בא לשלום הכהו, שנאמר: "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו" (במדבר כא לה). אמר הקב"ה: אני אמרתי כי החרם תחרימם ואתה לא עשית כן, חייך, כשם שאמרת כך אני עושה שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י), לכך נאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

(מדרש תנחומא פרשת צו סימן ג)

ערמת חיטים באמצע התורה

"בטנך ערמת חטים", זה תורת כהנים. מה כרס זה, הלב מכאן והכרעים מכאן והוא באמצע, כך תורת כהנים: שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע. "ערמת חטים", ערמת של חטאים. "סוגה בשושנים" – אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים. כמה מצות ודקדוקים יש בתורת כהנים, כמה קלין וחמורין פיגולין ונותרות יש בתורת כהנים.

(שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ז סימן ב)

קבלת עול מלכות שמים

יהא הדבר ברור כי מבחינה עקרונית, עם עקירת העבודה והקורבנות ממציאותנו לאחר חורבן הבית, מאומה לא נשתנה, שהרי התפילה היומית שהיא כיום מקובלת ומתקבלת על דעתם של בני אדם כצורת עבודת-ה', לא באה אלא כתחליף להקרבת הקורבן היומי במקדש, ומכאן אנו למדים גם משהו לגבי משמעות התפילה, שאין לראות בה אמצעי לסיפוק צורכי האדם, אלא במהותה אין היא אלא אותה צורה של עבודת-ה', הבאה במקום הקורבן שגם הוא היה הצורה שנקבעה לעבודת-ה'. 

זאת יש להבין כי 'דיני טומאה וטהרה' ו'דיני קורבנות' אינם משמשים את האדם במאומה. הם אינם מהווים סיפוק צורכי האדם, והם אף אינם נובעים מתוך שאיפותיו ומגמותיו כלפי עצמו או כלפי העולם, אלא הם הביטוי הטהור של קבלת עול מלכות שמים, ואת העובדה שהאדם מקבל על עצמו לשעבד את עצמו לעבודת ה', וזאת ואך ורק זאת היא משמעותם עד עולם.

(ישעיהו לייבוביץ, שיחות על פרשת השבוע, ויקרא ל״ז)

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת. (ויקרא ח, ד-ה).

הוֹי, תַּרְשִׁים זְרִימָה עַתִּיק

פָּשׁוּט כִּפְּרוֹזְדּוֹר וְדֶלֶת

לְחִישַׁת אֱלֹהִים עַל אֹזֶן מֹשֶׁה

וְכָל הָעֵדָה נִקְהֶלֶת

(בְּטֶרֶם בְּנוֹת מְתַוְּכִים

מְבוֹכֵי דְּרָשׁוֹת

בְּטֶרֶם רְבוֹת הַמְּדַמִּים לָדַעַת

מָה צִוָּה אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת)

יְהִי לְמֹשֶׁה אֲשֶׁר לְמֹשֶׁה

וּכְבוֹד אֱלֹהִים בִּמְקוֹמוֹ יֻנַּח-

פֶּתַח־עֵדוּת עַל עֵדָה נִקְהֶלֶת

מֵאִיר אֵלַי מִן הַתָּנָ"ךְ.

(בארי צימרמן 'דורש טוב לתורה', המדרשה אורנים)

[1] ראו שו"ת הר"ן, סימן ע"ט.

[2] רוב המקרים בפירושו על התנ"ך, אבל ישנן גם עשרות היקרויות בפירושו על התלמוד. לרשימה, ראו גיליון הש"ס על ברכות כה: תודה לבנִי עקיבא נ"י שהראני זאת. 

[3] לשתי דוגמאות מיני רבות, ראו ברא' מ"ג, י"א ושמ' כ"ד, י"א.

[4] רמב"ן על אתר מסכים עם רש"י שמשה לא נצטווה על ההזאות האלה, ומציע שלמדן בקל וחומר מהזאות על הכהנים עליהן הצטווה בשמות כ"ט, כ"א. ראו גם בגור אריה למהר"ל, על אתר.  

[5] אחת הלשונות האחרות האהובות על רש"י היא "לבי אומר לי." ראו לדוגמה שמ' כ"ח ד'.