"כִּי עֲנַן יְהוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם"

(שמות מ, לח)

ספר שמות הוא מסע מעבדות לחירות, מחושך לאור, מכאוס להתגלות. זהו הסיפור של יצירת עם, מתן תורה והשראת השכינה, המזכיר לנו כי הגאולה אינה רק יציאה פיזית אלא גם תהליך רוחני מתמשך.

*

עניינה של פרשת פקודי הוא הבאת המשכן לידי גמר והיא מונה את חומריו ומידותיו – כסף זהב… שש משזר ותכלת וארגמן… רימוני תכלת וארגמן… אבני חן ופעמוני זהב טהור…. ומה נעדרים ממלאכת הבנייה? הברזל, וכל כלי משחית ומלחמה, על יסוד הכתוב "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". ובמקבילה לבניית המשכן, לעת בניית בית המקדש נאמרים הדברים בפרוש: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן־שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל־כְּלִי בַרְזֶל לֹא־נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".

והטעם: המשכן ובית המקדש הם בתי האלוהים אשר אחד משמותיו נקרא "שלום". על כן לא ישתתפו כלי מלחמה וכלי ברזל, בבניית בית האלוהים.

מוטי קפלן

ערך חיי האדם מול בניית בית המקדש

להפטרת פרשת פקודי

מוטי קפלן

הפטרת פרשת פקודי מאזכרת על-פי המסורת המקובלת את תכני הפרשה, הלוא הם מעשה המשכן וכליו. ההפטרה מספרת על המאורע הגדול כעבור 480 שנה – הקמת בית המקדש בידי שלמה בראשית שנות מלכותו. קריאת הפרקים העוסקים בבניין בית המקדש מעלה כמה תמיהות:

תמיהה ראשונה: הכתוב טורח להזכיר כי רק בשנה הרביעית למלכותו מתחיל שלמה בבניית הבית "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִיו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה"'(מלכים א' ו' א'). מדוע משתהה שלמה ואינו מתחיל בבניית הבית מייד עם עלייתו לכס-המלכות?

לאחר תיאור ארוך ומפורט של מלאכת הבנייה, מידות הבית, כליו ואביזריו, מספר הכתוב כי תמה המלאכה "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה"'(מלכים א' ז' נ"א). בהקבלה לסיום מעשה המשכן המופיעה בפרשתינו "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה…"(שמות לט לב). בתום מלאכת המקדש באה תוספת "וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה"'. מסתבר כי לדוד היו באוצרותיו שִׁפְעַת כסף וזהב שאגר וייעד לבניית בית ה' "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה"(דברי הימים א כ"ב, יד). אם כסף וזהב וכלים לבניית הבית היו שמורים לשלמה מימי אביו, מדוע הוא נמנע משימוש באמצעים הזמינים שלפניו? מדוע הוא מניח אותם בתום המלאכה במחסני המקדש ועל כן נאלץ לגייס את המשאבים ממקורות אחרים, ומשקיע בכך למעלה משלוש שנות עבודה? ומדגיש המלבי"ם "ויבא את קדשי דוד אביו כי לא נצרך להם".

ותמיהה נוספת: לאחר שהמלך מקהיל את העם לחגוג את חנוכת הבית ומברך אותו, הוא מעלה מעין סיכום היסטורי "וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה'… וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי… הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶך, רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ…" (מלכים א' ח', י"ז-י"ט). שלמה מספר כי אלוהים אינו מאפשר לדוד למלא את תשוקתו לבניית המקדש. למה להזכיר זאת ברגע כה חגיגי?

המפרשים* עומדים על התמיהות הללו, איש בדרכו, ופרשנותם מעמידה את מעשה בניית המקדש באור חדש – אור של שלום ואהבת הבריות, ריחוק מאלימות, וריחוק מדיכוי וניצול העניים בעם. בבסיס בניית המקדש נמצאת גישה אנושית, רחומה וחומלת.

המפתח לפתרון נמצא בדברי הימים: "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי (דברי הימים א' כ"ב ח').

אלוהים מונע מדוד לבנות את בית ה' בהיותו שופך דמים "כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב, מנעהו מלבנות בית-המקדש, שהוא לשלום ולכפרת עונות ולעתרת תפלה, כמו שמנע להניף ברזל במזבח ובבית-המקדש: לפי שהברזל עושין ממנו כלי הריגה, לא יעשו ממנו כלי שלום"… (רד"ק שם).

יש המרחיבים את היריעה. אלוהים פוסל את שופך הדמים, ואת הדמים עצמם: את דוד בחירו אשר "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ", ואלוהים נרתע גם מכספי הדמים, הכסף והזהב שנלקח מן הגויים בנסיבות מלחמה לא ראוי ולא נכון לבנות בו את בית ה'. הכסף הזה נגוע, מוקצה מחמת הדם שדבק בו, בבחינת "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" – ולכך נוסיף: וכסף דמים – "בית אלהיך". על כן שלמה משתהה שלוש שנים עד בניית הבית, למרות שלרשותו אמצעים זמינים. שלמה דוחה מלפניו את כספי שלל המלחמות הנגועים בדם – מהם הוא לא ייבנה את בית אלוהים, בית של שלום.

הרלב"ג ואברבנאל הולכים בדרך הזו ומוסיפים, כל אחד בדרכו את הכמיהה לשלום:               

הנה דברי הרלב"ג: "ותשלם כל המלאכה… למדנו כי שלמה עשה משלו את הבית ואת הקדשות דוד שם באוצרות בית ה' ולזאת הסיבה לא התחיל לבנין הבית תכף מלכו אלא בשנה הרביעית… וכאילו היה זה מכוון מהשם יתברך שלא רצה שיבנהו דוד כי דמים רבים שפך, כן לא הסכים שייבנה מאשר אסף דוד משלל הגוים במלחמה. אך שלמה שהיה איש שלום והיה מה שקבץ מהממון מקובץ עם השלום בו בחר השם יתברך לבנותו".

וברוח זו כותב אברבנאל: "ואחרי שהשלים לספר כל המלאכה סיפר הכתוב שכל זה עשה שלמה משלו, ואולם ההקדשות אשר התנדב אביו שם באוצרות ה', והיה זה מכוון מאת ה', כי כמו שלא רצה שדוד יבנה את הבית בימיו לפי שדמים רבים שפך, כן לא הסכים שיבנה אותו מהממון אשר אסף במלחמותיו. לעומת זאת שלמה היה איש שלום והממון שאסף היה בשלום, הוא יבנה את הבית מזה הממון ולא מדבר אחר, כי ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום".

רמז לדבר נמצא אולי בחומרים אשר קיבץ דוד ובכללם ברזל: … וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה". והרי בבניית בית-המקדש יש להימנע משימוש בברזל: "כָּל־כְּלִי בַרְזֶל לֹא־נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ", ולפי שהברזל עושין ממנו כלי רציחה. דוד כנראה אינו מצליח לתפוס את גודל רעיון השלום וההימנעות מכלי מלחמה ומקבץ גם ברזל לבניית הבית. וכאילו אומר לו אלוהים: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, וכה שקוע אתה בהוויית המלחמה עד כי גם לבניין בית האלוהים אתה צובר כלי ברזל. ואני איני רוצה בכספי דמים וכלי ברזל ומלחמה בבניית ביתי.^[1]

ובחזרה לנאום החגיגי: שלמה כמו מתנצל בפני העם התמה מדוע השתהה בבניית הבית. הוא רומז כי מאת ה' הדבר, אך אינו מפרט, מפאת כבוד אביו.

לרש"י^[2] – בעקבות מדרשי אגדה – הסבר אחר להימנעות שלמה מבניית בית המקדש בכספים שהותיר דוד "ויש אומרים כך אמר שלמה רעב היה בימי אביו שלש שנים, שנה אחר שנה, והיה לו לבזבז ההקדשות הללו, להחיות בהן עניי ישראל "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים…" (שמואל ב' כ"א א'). מה שהיה מתקין לבית המקדש היה צריך להוציאו ולהחיות בו את הנפשות ולא עשה כן. אמר לו הקב"ה: בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בניין? חייך, אין שלמה נצרך מהם כלום". (פסיקתא רבתי ו'). דוד, בעת רעב הנמשך שלוש שנים רצופות ומן הסתם מפיל חללים בעם, מחזיק באוצרות כסף וזהב, ומייעד אותם  לתפיסתו למטרה שלכאורה אין נעלה ממנה – בניית בית המקדש, והיא עדיפה בעיניו על הצלת חיי אדם, בני עמו הגוועים ברעב. מוכיח אותו אלוהים: חיי אדם עדיפים על בנייני פאר, גם על הנשגב והמרומם בבתים – בית האלוהים. לכן גם אתה לא תבנה מהם, וגם הבא אחריך לא יהיה "נצרך מהם".

סוף דבר – בניית בית מקדש לאלוהי ישראל, מה נשגב ונעלה ממנה. ועם זאת בא דבר ה' להזכירנו, אין לך חשוב ונעלה יותר מחיי אדם, ושופכי דמים לא יבנו לי בית. לא הם, גם לא כספי הדמים – ירושתם אחריהם. וכה נתעבות מלחמות ושפיכות דמים עד כי גם כלי שפיכות הדמים, כלי ברזל ומלחמה לא יבואו לבנות את בית האלוהים. הגדילו חכמים והוסיפו, עדיף היה לך להשתמש באוצרותיך להצלת בני אדם המתייסרים ומתים ברעב, ולא לייעדם למקדשים. אלוהים אינו רוצה באוצרות הללו, ובית האלוהים לא ייבנה מהם.

והדברים הללו מעוררים מחשבות נוגות באשר לימינו אלה.

מוטי קפלן, הפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים – הטכניון

*המקור לכל דברי הפרשנים נמצא בפסיקתא רבתי ו' ובילקוט שמעוני רמז קפו

*לשון המדרש והפרשנים במובאות נערכה במעט להקלת הקריאה. אנא ראו במקורות.

להמשיך קדושת הבית המקדש על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות

על כן חמל עלינו השם יתברך והקדים לנו רפואה למכה, וצוה לישראל לבנות את המשכן שיש בו כל הקדושות של הבית המקדש. ובזה הפליא חסדו עמנו, שלימד למשה להמשיך תיקון נפלא כזה שיהיה כוח להמשיך קדושת הבית המקדש גם ב[עת] הוליכם במדבר שמם מקום נחש ושרף ועקרב וכו' ובזה המשיך תיקון לדורות שאפילו כשיחרב הבית המקדש בעונותינו יהיה לנו כוח להמשיך קדושת הבית המקדש על ידי בתי כנסיות ובתי מדרשות שאנו בונים בימי החורבן שהם בחינת מקדש מעט. כמו שכתוב כי הפיצותים בגוים וכו' ואהי להם למקדש מעט וכו'. כי עיקר הכוח להמשיך קדושת הבית המקדש על הבתי כנסת ובתי מדרש שאנו בונים בחוץ לארץ בימי החורבן הוא על ידי קדושת המשכן שהמשיך משה תיקון כזה להמשיך כל קדושת הבית המקדש במדבר, על ידי זה יש לנו כוח גם עתה להמשיך קדושת הבית המקדש אחר החורבן על ידי הבתי כנסת ובתי מדרש. ועל כן תיכף בשעת הקמת המשכן רמז על החורבן. כמו שכתוב אלה פקודי המשכן – משכן, שדרשו רבותינו ז"ל משכן בבניינו, משכן בחורבנו. כי עיקר הקמת המשכן היה בשביל זה כדי שיהיה כח לישראל להמשיך קדושת המשכן שהוא קדושת הבית המקדש גם אחר החורבן.

(ליקוטי הלכות, הלכות חול המועד, ד, יב)

שתי פרשות והרבה חזרות – לשם מה?

פרשות ויקהל ופקודי הן שתי הפרשות החותמות את ספר שמות. שתיהן עוסקות בביצוע והוצאה לפועל של תוכניות מלאכת המשכן, החל ממינוי העוסקים במלאכה ועד הקמתו ותחילת העבודה בו על ידי משה רבנו, אהרן הכהן הגדול וארבעת בניו. יש לכאורה בשתי הפרשיות הללו חזרה ארוכה על שתי הפרשות של הציווי האלוקי למשה רבנו בהר סיני. כל מה שנאמר לו שם נעשה אחת לאחת כאן על ידי בעלי המלאכה, בצלאל, אהליאב וחבריהם. מה פשר החזרה הזו? וכי לא היה מספיק לכתוב: 'ויעשו כן'? בנוסף, התורה חוזרת שוב ושוב בסוף כל פרט שבוצע כהלכה על המילים: "כאשר ציוה ה' את משה". אנו רואים כמה חשוב היה לתורה לא רק לחזור ולאשר שאכן המשימה הושלמה בהצלחה, אלא להדגיש את חביבות העיסוק בבניית המשכן על הקב"ה, כמו אב שמספר בגאווה על בנו שבנה בעבורו ארמון מופלא כדי לארחו בקביעות – וכל פרט שווה בעיניו התייחסות נפרדת ומיוחדת. כמה חביבים ישראל, וכמה חביב המשכן לפני ה', שיכול הוא כביכול לדור בינינו בקביעות ובשלמות, ולהאיר את אור השכינה בעולם כולו.

(הרב אמיר דומָן – מאתר ערוץ מאיר של מכון מאיר)

משכן / ביני לנדאו

מִשְׁכַּן אֶבְנֶה לָךְ בְּלִבִּי

לְמַעַן תּוּכְלִי לָנוּחַ מִנְּדוּדַיִךְ

מִשְׁכַּן אֶבְנֶה לָךְ בְּלִבִּי

לְמַעַן תּוּכְלִי אֱסֹף שׁוּב כּוֹחוֹתַיִךְ

אֶת צַעֲרֵךְ אֲנִי חָשׁ

הֵן גַּם עַל רוּחוֹת הַסְּעָרָה נָשְׁבוּ

אֶת שֶׁבִּקַּשְׁתְּ

אַף אֲנִי בִּקַּשְׁתִּי

בְּכָל מְאוֹדִי

לִמְצֹא אֶת מְקוֹמִי

וְאֵין

חַכִּי צֶפִי תְּיַחֲלִי

תִּקְוָה אַל תְּאַבְּדִי

שְׂאִי אֶת קוֹלֵךְ וּבַקְּשִׁי גַּם עַל נַפְשִׁי

אַךְ אָנָּא

תִּקְוָה אַל תְּאַבְּדִי

כָּל הַדְּרָכִים הַחֲסוּמוֹת יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ

עוֹד יִפְּלוּ מָסַכֵּי הַבַּרְזֶל

הַסּוֹגְרִים עַל לִבֵּנוּ

גַּם הַיָּם הַגָּדוֹל הַזֶּה

יָכוֹל הוּא לְהִבָּקַע

אִם רַק נַאֲמִין

[1] לעניין הברזל אשר קבץ דוד ומשמעותו בהחלטת ה' למנוע מדוד את בניין הבית – לא מצאתי סימוכין לכך בין המפרשים.

[2] יש הסבר נוסף למניעה בשימוש בכספי ירושת דוד לבניין בית ה'. ראו רש"י: "את קדשי דוד אביו" – מה שנשאר מכסף וזהב שהקדיש אביו. ומדרש אגדה שלא רצה שלמה לתת מאותו הקדש לבניין הבית. ושמעתי מחכמי ישראל שהיו אומרין: לפי שהיה יודע שסופו לחרב, שלא יהיו העובדי-כוכבים אומרים, קשה יראתם, שלקחו נקמתם מן הבית, שנבנה מן גזלות וחבלות שגזל מהם דוד.