"וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן"

(שמות מ', ל"ה)

נכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו: משה רבינו, כל מה שאמרת לנו עשינו וכל מה שצויתנו ליתן ולהוציא נתננו הכל, והרי כל המלאכה לפניך, שמא חסרנו שום דבר או ויתרנו על כל מה שאמרת לנו? ראה הכל לפניך. והיו מראין לו כל דבר ודבר, שנאמר: "ויביאו את המשכן אל משה", וכתיב: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' ". אמרו לו: לא כך וכך אמרת לנו לעשות? אמר להם: הן … אמרו לו: ואם כן, למה אינו עומד? שהרי כבר נצטערו בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב להעמידו ולא היו יכולין. והיה משה מיצר על דבר זה עד שאמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם. ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך שנאמר: "ויקם משה את המשכן", וכן הוא אומר: "וידבר ה' אל משה ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד". אמר משה: רבש"ע, איני יודע להעמידו. אמר ליה: עסוק בידיך ואתה מֳרְאֶה להעמידו והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימתו, שנאמר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן". ומי העמידו? משה, שנאמר: "ויקם משה את המשכן" …. כיון שהוקם המשכן מיד ירדה שכינתו לתוכו, שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן"

(מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן יא)  

"כַּאֲשֶׁר צִוָּה" – עבודה אלוהית ביצירה אנושית

אביטל אנגלברג

פרשת 'פקודי', אותה אנו קוראים השבת, מחוברת משמעותית עם פרשת 'ויקהל', אותה קראנו בשבת שעברה. ישנו דמיון רב בין הפרשות, העוסקות לכאורה באותו דבר- הקמת המשכן. בשנים רגילות, שתי הפרשות נקראות יחד, אך כאשר קוראים אותן בנפרד, שבת אחרי שבת, נדמה שהן הדמיון והן השוני ביניהן  עולים בצורה משמעותית.

בפרשת 'ויקהל' קראנו על נדבה, חכמת לב, וגם על תכנית אדריכלית מדויקת. נדמה כי לב הפרשה הייתה היצירתיות שבעזרתה יבנו את דבר ה'. וכעת בפרשתנו כשצריך להעמיד את המשכן, והכל הופך להיות הדבר הממשי שלשמו נוצר, האווירה משתנה. כל רגע בפרשה מוזכר 'כאשר צוה ה את משה'. גם בפרשה הקודמת ברור שאין די  ביצירתיות של אליאב ובצלאל והכל מאת ה'. נדמה כי בפרשה שלנו לא רוצים לרגע שנשכח זאת. כל רגע ורגע מוזכר- תזכרו – זו תכנית אדריכלית קיימת. כאשר צווה ה' את משה.

בפרשת 'ויקהל' החדווה היא המוטיב המוביל- הזהב והכסף ניתנים בנדבה, ויש הרבה חכמת לב ביצירה. עבודה אנושית ביצירה האלוהית. וכשמגיע הרגע בו על היצירה לרקום עור וגידים ולהפוך למשכן ,אין די בפסוקים כדי להדגיש- 'כאשר צִווה'.

מדוע?

פרשנים שונים ורבים עסקו בשאלה זו, ובראשם הרמב"ן[שמות לו ח], אשר הציע כמה אפשרויות:

והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא) והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (שמות ל״ח:כ״ב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:

הרמב"ן מסביר  שבפרשת 'ויקהל' מזכירים רק בסוף הפעולה הגדולה כאשר צוה ה' את משה' – כמעין סיכום האירוע. בניגוד לפרשתנו, בה אמירה זו מוזכרת פעמים רבות. הסבר נוסף של הרמב"ן מכוון למעשה בצלאל- ששינה את סדר הבניה.  כפי שנאמר במסכת ברכות [ברכות נה], משה הורה לבצלאל לעשות את כלי המשכן לפני בניית המשכן עצמו, ובצלאל בונה בסדר אחר ומוכיח למשה שבעצם, דרכו היא הנכונה. –ומכוון שהמשכן נבנה תחילה יוצא שבדיעבד בעשיית כל כלי המשכן אין 'אשר צוה ה' בכל רגע נתון. לעומתם בגדי הכהונה, נעשו בדיוק לפי ציווי ה' למשה.

פרשנות נוספת גם היא של הרמב"ן –  מדבר על ריבוי הפעמים המוזכרות בפרשתנו – 'כאשר צוה ה' את משה'-  בא כדי להודיע חיבתן, להרבות שכר לעוסקים בה, ולהדגיש את הפעולה האנושית שפועלת כאשר צֻוו.

אני רוצה להעז ולהציע פרשנות נוספת:

כשמגיעים ליצירת בגדי הכהנים, ולעבודת בני אדם במשכן- יש צורך להזכיר ולהדגיש את 'כאשר צִווה ה' את משה'. התורה מזכירה ללא הרף- הכהנים הם לא הא-לוהים. הם כלי שרת, בדיוק כמו האדנים והפרוכת. אל תתבלבלו: מלבוש הזהב והפעולות אותן הכהנים פועלים במשכן- הכל באותה דרגה של היותם משרתי ה'. אפילו משה רבנו, הוא רק משרת ה' ואינו יכול להיכנס  אל המשכן כשהענן שוכן על הפרוכת. יש כאן היררכיה, שבראשה נמצא הקב"ה ואין בִּלתו.

כאשר בונים משכן מזהב טהור, ואורגים בגדים מזהב למשרתיו בקודש, ניתן להתבלבל בענייני מלכות וקדושה ביחס לאדם ההולך לשאת את החושן והציץ. ואכן, העיסוק בזהב מזכיר לנו במפורש גם את חטא העגל:

… מַה כְּתִיב לְמַעְלָה (שמות לה, כט): הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה', וְאַחַר כָּךְ רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל, אֶלָּא כְּשֶׁעָשׂוּ הָעֵגֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: (שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וגו', אָמַר לוֹ בְּדֹק אוֹתָן שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה כְּתִיב בְּאוֹתָהּ קַלְקָלָה: (שמות לב, ב): פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, וּמַה הֵבִיאוּ נְזָמִים, וּכְשֶׁעָשׂוּ הַמִּשְׁכָּן עָשׂוּ אוֹתוֹ נְדָבָה, וּמַה כְּתִיב: (שמות לה, כב): כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז, בִּנְזָמִים חָטְאוּ וּבִנְזָמִים נִתְרַצֶּה לָהֶם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת עַל יְדֵי הוֹשֵׁעַ (הושע ב, א): וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּתַבְתָּ (שמות כא, לז): כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, הֲרֵי הֵבִיאוּ חֲמִשָּׁה: חָח, וָנֶזֶם, טַבַּעַת, עָגִיל, וְכוּמָז. (שמות רבה מ"ח)

מה זו זהב אף זו זהב. המשכן הוא תיקון לחטא העגל. הוא מבטא את עבודת האל הנכונה, אך אל תטעו בהם משום הדמיון. כוונת המשכן שונה בתכלית מכוונת העגל. פרשנים רבים עסקו בדמיון ובהבדלים בין המשכן לעגל, אך ההבדל העיקרי הוא כוונת הלב. עבודת האדם או עבודת האל. וביניהם מתוח קו דק, שקל להתבלבל בו, כי הוא עשוי זהב בשני קצותיו.

היינו יכולים לטעות ולחשוב שבניית המשכן היא שוות ערך לבניית המזבח ובאה על מנת לתת כבוד לראשי העם. ובהקשר הזה פרש הנצי"ב ב'העמק דבר' (מ', ט"ז):

"ויעש משה ככל אשר צוה ד' אתו כן עשה – לא להנאת כבוד וגדולה שיהיה לו יעוד במשכן קדשו, וכבוד אחיו ובניו, אלא כאשר צוה ד' אותו כן עשה"

לא להנאת כבוד וגדולה משה עושה זאת. כוונתו הייתה לשם קיום המצווה בלבד אומר הנצי"ב, ואני רוצה להציע תוספת באותו העניין –  משה אומר 'הקב"ה ציווה אותנו'. כל המקריבים, הכהנים ואנשי הציבור, איננו עושים זאת  מעוצם כוחנו ולא מכוח השררה, זוהי הוראת האל. ובמיוחד כאשר מגיעים לבגדי הכהונה שיש בהם פוטנציאל לשררה וכבוד ביחס לכהנים ולעבודתם,  במקום לשים במרכז את עבודת האל.- על כן מדגיש משה וחוזר  ומדגיש שהוא מְצֻוֶּה. וכמוהו גם כל המשרתים במקדש.. כולם מְצֻוּים ולא מכוחם, אלא מהקשבתם לדבר האל.

גם ביחס למשה חל שינוי – 'ולא יכֹל משה לבוא אל המשכן'- אפשר לקרוא את הפסוק בנימת הפתעה, משה- שעלה להר סיני, האיש שהערפל וענני הכבוד מקבלים בשמחה, מדוע כעת הוא לא יכול להיכנס למשכן, בעת שענני הכבוד נמצאים?

לקראת חנוכת המשכן וסיום ספר שמות- אנו עוברים שלב – האל של ספר ויקרא הוא אל של כולם. עבודת ה' יכולה לקרות ע"י כל אדם. לא צריך להיות משה כדי לעבוד את ה'.

משה הנהיג את העם, בספר שכולו ניסים, אך כעת אנו עוברים שלב- לספר אנושי. כולכם יכולים לעבוד את ה'. אנא קחו את ספר ההוראות שיגיע אחרי הפרשה, ומשם תוכלו להתקדם כיוון שה' צִוָּה את כולנו.

הר' אביטל אנגלברג, מנהלת מהר"ת בארץ, ורמי"ת במדרשת עין הנצי"ב

 בצלאל משנה את הסדר

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו [בצלאל למשה]: משה רבנו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה – להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת.

(מסכת ברכות דף נ"ה עמוד א)

הסכימה דעתו לנאמר למשה בסיני

רבי תנחומא משום רב הונא אמר: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את אשר צוה אותו משה" – לא נאמר. אלא: "את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח כב) – אפילו דברים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. רבי חונייא בשם רבי אמר: "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב ו) – אלו דברים ששמע מפי רבו.

(בראשית רבה א יד פרשת בראשית)

העיקר הכוונה

נשים ליבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. נשים אל  ליבנו שאפילו ה'כתב והמכתב' שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה 'לשם קדושת ספר תורה'. יתר על כן, בכתיבת האזכרות (שמות הקודש) צריכה כוונת הסופר לכתבם 'לשם קדושת השם' להיות מבוטאת בפיו בשעת כתיבתם ולכל הפחות עליו לשוותה נגד עיניו תמיד. נשים ליבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר, מפני שאותם הכלים – ארון, שולחן, מנורה, פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן בשימוש רגיל יום יומי.

ואם ניתן דעתנו על כל אלה נבין מפני מה חוזרת ונשנית בפסוקים כל עשיית המשכן לפרטיה, אף על פי שכבר ידענוה ממצות העשייה בפרשת תרומה. ולמה שוב חוזרת התורה ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה? ולמה היא חוזרת עליהם שוב בהקמת המשכן?

… ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסומלות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל – בכללו ובפרטיו – נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

(ר' שמשון רפאל הירש (שמות ל"ו, ח') מתורגם מגרמנית)

אין מספיק אלוהים לכולם

לא ייאמן, אבל סוף סוף זה קורה. אחרי מאות פסוקי הכנה, הכוונה וביצוע – המשכן עומד, מוכן לפעולה – "ויכל משה את המלאכה". המוזיקה המקראית מתגברת. אפשר להרגיש את המתח במילים. יש משכן. משה הפיק אותו. אבל מה יקרה עכשיו.

"ויכס הענן את אוהל מועד. וכבוד ה' מלא את המשכן… ולא יכֹל משה לבוא אל אהל מועד! – כי שכן עליו הענן". לא צריך ללמוד קולנוע כדי להרגיש את העוצמות שבסצנה הזאת. המוזיקה מגיעה לשיאה. אלוהים יורד על המשכן, בענן. כל העם מסביב, הלום ונרגש. יא אללה. זה עובד. המשכן עובד. אלוהים כאן, 'איתנו'. בבית שבנינו לו. המון מוחא כפיים. כמה קשישים מביטים במשכן ודומעים. אבל משה עומד בצד, נבוך, נטוש, בשקט, בכניסה לאוהל מועד. הוא רוצה לדבר עם אלוהים, כמו תמיד, כמו פעם, אבל לא מצליח להיכנס.

אני לא בטוח שאני מבין את הרגע הזה, אבל אני מצליח להרגיש אותו. החלום של משה התגשם, אבל יש לו מחיר אישי כבד. אלוהים נמצא קרוב יותר לעם ישראל, אבל רחוק יותר ממנו. זה חיבור שהוא גם פרידה. והמסר ברור. אי אפשר גם וגם. אין מספיק אלוהים לכולם. זה הסוף המשמח והטראגי של ספר שמות.

(יאיר אגמון מתוך ספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)