רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

 שנאמר (שמות יג, ח): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:

 בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

(משנה פסחים י, ה)

אָמַר רָבָא: צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם (פסחים קטז, ע"ב). צריך שיאמר – פסוק זה 'ואותנו הוציא משם' שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם, שאף אותנו גאל הקב"ה.

(רשב"ם שם, שם)

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה

אַחַת,

שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלָיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,

לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד

 בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם. (אמנון ריבק)

החור בהגדה

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת שלום" ודברי תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאתנו בדמי ימיו בחג הפסח לפני 11 שנים.

אין נוכח יותר מהנעדר. באירוע ובסיפור מה שלא נאמר במפורש ומי שאינו מדבר הם לפעמים החשובים ביותר. אמת זו בולטת ביותר אצלנו במשפחה בחג הפסח. בשנה זו נסב לשולחן ליל הסדר בפעם האחת-עשרה ללא בננו ואחינו נאות, שעזב אותנו אחרי חג ראשון של פסח ולא חזר.

לקראת סופו של פרק ד' במסכת פסחים מופיעה ברייתא תמוהה שנראית לא קשורה למה שסביבה. הפרק עוסק בעיקר במנהגים שונים הנוגעים בשעת הקרבת קרבן הפסח ובמלאכות האחרות של יום י"ד ניסן, לפני ליל הסדר. וזו לשונה של הברייתא:

תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה.

מבין דברים אלה הנעדרים מידיעת האדם אני רוצה להתמקד בשניים שעבורי הם נוכחים במיוחד בליל הסדר, מאז נפילתו של נאות: האדם אינו יודע מתי ימות, ואינו יכול לדעת באמת מה מתרחש בליבו של אדם אחר. שניהם קשורים למסע שאנחנו עוברים בליל הסדר באמצעות ההגדה. הם אינם מופיעים במפורש בנוסח ההגדה, אך הם נפקדים נוכחים בהיעדרותם.

כדי להסביר את כוונתי, עלי להצביע על עניין אחר שעומד במרכזה של מצוות הפסח, אך נעדר גם הוא מההגדה – הציווי לא להשאיר כלום מקרבן הפסח עד הבוקר.

קרבן הפסח הופך לנותר עם שחר בט"ו בניסן. בהגדה השחר הזה אינו מפציע. להיפך, היא עסוקה בלילה, מ-"מה נשתנה בלילה הזה", דרך חכמי יבנה שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה והפסוק "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה'", וכלה באפיקומן שאותו אנו נדרשים לאכול לפני חצות הלילה.

מהתמקדות ההגדה בלילה מצטייר שיציאת מצרים אירעה בלילה – למרות שבסיפור המסופר בספר שמות בכלל לא ברור אם התרחשה בלילה או למחרת. יש פסוקים המצביעים על יציאה בלילה: "ויקם פרעה לילה הוא וכל־עבדיו וכל־מצרים, ותהי צעקה גדלה במצרים, כי־אין בית אשר אין־שם מת. ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר: קומו צאו מתוך עמי גם־אתם גם־בני ישראל, ולכו עבדו את־יהוה כדברכם" (שמות י"ב, ל-ל"א). מנגד, יש פסוקים שלדעת חלק מהפרשנים מורים שבני ישראל יצאו ממצרים בבוקר, למשל "ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר־בסף והגעתם אל־המשקוף ואל־שתי המזוזת מן־הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח־ביתו עד־בקר." (שם, כ"ב).

לעומת חוסר הבהירות לגבי שעת יציאת מצרים, יש אירוע לילי שלא משתמע לשתי פנים. בלילה פרעה וכל עבדיו וכל מצרים מתעוררים ומוצאים בכור או בכורה מתים בביתם. רק על בתיהם של בני ישראל פסח המשחית. בבתים אלה הקריבו ביום הקודם את קורבן הפסח ומרחו את דמו על מזוזות ומשקוף בתיהם, צלו אותו, ואכלו את בשרו. ומותר היה להם לאכול את הקורבן במשך כל הלילה אם ירצו, רק שאם נשאר ממנו משהו עם שחר היה עליהם לשרוף את הנותר באש.

אבל הציווי שלא לאכול מן הנותר מקורבן הפסח נראה על פניו מיותר, שהרי באמצע הסעודה הייתה צעקה גדולה במצרים. ומיד פרעה קרא למשה ולאהרון וציווה עליהם להוציא את בני ישראל ממצרים. הן אם יצאו כבר בשעות הלילה, והן אם יצאו עם בוקר, מרגע זה היו עסוקים מן הסתם בהתארגנות. ומה קרה עם הנותר מקרבן הפסח? אין זכר בפסוקים לכך ששרפו אותו. סביר להניח שיש שאכלו מהר את מה שנותר. או אולי, בניגוד לדין, דחפו את הבשר לתוך תרמיליהם, כי עוד רגע קט הם הופכים לפליטים ופליט אינו יודע מתי יאכל את סעודתו הבאה. אין אנו יודעים, כי יש חור בהגדה איפה שהיינו מצפים לראות את קיום המצווה.

הברייתא שלעיל נראית, לאור זה, כתיאור של הבהלה שפשתה בשני הצדדים. המצרים, הבטוחים בעוצמתם ובשליטתם על בני ישראל, השתוממו מהמוות שפקד את בתיהם מבלי שהפנימו שאסון כזה יתרגש. בן לילה הם הפכו לעם של שכולים. בני ישראל, מצדם, העסוקים ביציאתם מעבדות לחרות, לא יכלו לדעת ומן הסתם לא רצו להתעניין או להבין את מה שקורה בליבם של המצרים.

הנותר מקורבן הפסח, כך אני מציע, מסמל גם את זה וגם את זה. כשבני ישראל הקריבו את קורבן הפסח ומרחו את דמו על פתח בתיהם, הם ידעו את מה שהמצרים לא ידעו – את יום, או בעצם ליל, המוות. והנותר מקורבן הפסח שנאכל ע"י בני ישראל בבהלה של אותו הלילה או בדרך למחרת מסמן לנו, היום, את החובה להכיר באבלם של המצרים. לא בצדקתם, כמובן – הרי בסופו של יום רק המכה הנוראה הזאת, העשירית במספר, הצליחה להניע את מצרים לאפשר לבני ישראל לצאת מארצם – ואפילו כך, הם מהר מאוד התחרטו וניסו לשעבד אותם מחדש. אף על פי כן, כפי שאנו מצווים להכיר ולהודות על עומק הדין, כן אנו חייבים לנסות, למרות הקושי, לדעת מה מתרחש בליבם של בני-אדם אחרים, גם אם הם אויבינו.

שום דבר מזה אינו מופיע בהגדה. הוא החור השחור הנפער שם, בחג החירות שלנו. אבל העדרו אומר דרשני. אצלי, ההיעדר הזה מועצם על ידי היעדר אישי – זה של בני נאות ז"ל, הנוכח ביותר בליל הסדר שלי.

חיים ויצמן הוא סופר ומתרגם וחבר קהילת ידידיה.

ארבעה בנים: השינוי והשאלה מתוך הגירוי החיצוני או מתוך הבנה פנימית

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע וכך וכך היה.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז, ג)

אמנם מה שזכרה התורה שאלת החכם בכל המצות, ושאלת הרשע דוקא אצל פסח, ושאלת התם אצל עריפת פטר חמור, ושאינו יודע לשאול אצל מצה. לפי שכל אחד זכרה התורה במקומו הראוי לו. כי מי שאינו יודע לשאול מפני שאינו יודע דבר, על כרחך המצוה מוטלת עלינו לעוררו בזה ולזכותו במצות סיפור יציאת מצרים. ולכך קבעה התורה זה אצל מצה שאז המצוה לפרסם יציאת מצרים כמו שדרשו על ואמרת אליו בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. והתם שהוא שואל מעצמו ואינו שואל רק כאשר יראה שינוי אינו שואל. לפיכך קבעה התורה שאלתו אצל פטר חמור, שיראה דבר יוצא מן ההקש והשכל לערוף בהמה בחינם, וזה שינוי. ושואל על השינוי 'מה זאת?'. ולפיכך אנו צריכין לעשות ג"כ שינוי בליל פסח כדי שיראה התינוק שהוא תם וישאל. ואין הדבר מה שכתב 'כי ישאלך בנך וגו' מחובר אל עריפת פטר חמור דווקא, רק ר"ל כאשר יראה בנך שינוי מה במצות פסח ומצה ומרור כמו שהוא שינוי זה (עריפת פטר חמור) ויאמר 'מה זאת' וגו' 'ואמרת אליו' וגו'. אבל הבן החכם, אין צריך אליו שינוי ובלא שינוי הוא שואל. ולפיכך קבעה התורה שאלתו בכל המצוות, כי החכם שואל על כל מצוה, לדעת למה ציווה השם יתברך אותה. ואילו קבעה התורה השאלה על מצות פסח מצה ומרור היה שאלתו דוקא על מצוה זאת שרואה דבר מיוחד בה. ואין ענין זה שאלת החכם, שאינו שואל על השינוי כלל.

 (דברי נגידים על ההגדה של פסח למהר"ל מפארג, עמוד סז)

תני ר' חייה: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאול.

 (ירושלמי פסחים ע, ע"ב)

בכל אחד מאיתנו יש משהו מארבעת הבנים

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה היא מכל הד' גלויות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצר הרע מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה 'אין מפטירין כו". שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממאה טעמים. והרשע פורק עול ממש: מה העבודה? ואומרו 'לכם' פי' מה כוחו של בשר ודם לעבוד להשי"ת. ועל ידי זה מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה: 'בעבור זה' – פירושו: ע"י שהוא בשר ודם ואין לו שכל כראוי, חשוב לפניו יתברך עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה 'בחוזק יד כו" בלי זכיות האדם. 'ושאינו יודע לשאול' הוא בגלות המר שאינו יודע כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר 'את פתח לו'. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים היא בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחינת אלו בכל אחד מישראל. ונקודת בנים, שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם.

(שפת אמת ויקרא, לפסח שנת תרל"ד)

אני מציע לראות את הרמז ל-4 הבנים כהצגת שני גשרים או שני אופנים בסיסיים של קשר עם אלהים ושלילתם. החכם מייצג את המפגש עם אלהים כמקום, ואילו הרשע את הקושע שבמפגש הזה. התם מייצג את המפגש עם האל כנותן תורה לעמו ישראל, ואילו הבן שאינו יודע לשאול את הקושע שבמפגש הזה.

(מתוך: גבריאל שטרנגר – מסע אל החירות – ליל הסדר כתהליך צמיחה, עמ' 77)

שיר השירים קודש קדשים

אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אמר רבי אלעזר בן עזריה: למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה של חיטים ונתנה לנחתום ואמר לו: הוצא ממנו כך וכך סולת, כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה, כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים, ראה מה הקב"ה מקלס לישראל בתוכו 'הנך יפה רעיתי הנך יפה', הנך יפה במעשים, הנך יפה במעשי אבותיך, הנך יפה בבית, והנך יפה בשדה, 'בבית' – במזוזה, 'וכתבתם על מזוזות ביתך' (דברים ו), 'בשדה' – בתרומות ובמעשרות, בלקט בשכחה ופאה; 'הנך יפה' בבית, 'הנך יפה' בגג שנאמר (דברים כב) 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך', הנך יפה בעולם הזה הנך יפה בעולם הבא, הנך יפה רעיתי.

 (תנחומא (ורשא) תצוה סימן ה)

כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו 'בכל לבבך ובכל נפשך', והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

(רמב"ם הלכות תשובה י, ג)

שחרור העבדים משחרר גם את האדונים

"בצאת ישראל ממצרים": זהו שאמר הכתוב "שמח מצרים בצאתם" (תהלים קה, לח). אמר ר' ברכיה: משל לבעל בשר שהיה רוכב על החמור – זה אומר: מתי ארד מן החמור וזה אומר: מתי ירד זה מעלי, הגיע זמן שירד ואיני יודע מי שמח ביותר, כיון שראה דוד היאך היו שמחים בצאתם ממצרים, התחיל מקלס על יציאת מצרים ואומר "בצאת ישראל ממצרים".

 (מדרש תהלים מזמור קיד)

שמחת ההצלה אינה מבטלת את הכאב על אבדן חיי אדם

אתה מוצא שלש שמחות כתיב (כתוב) בחג (הסוכות): "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה], אם אינו עושה, [לפיכך אין כתוב שם שמחה]. דבר אחר, בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? משום "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (משלי כד, יז).

(ילקוט שמעוני ויקרא פרק כג, סימן תרנד)

אברבנאל מסביר את מנהגנו להטיף יין מהכוס, כאשר מזכירים את מכות מצרים בליל הסדר, בצורך לחזק בתודעתנו את החשיבות המוסרית, בעת שמחתנו על גאולתנו, להצטער על המחיר ששילמו עליו בני אדם אחרים, וזאת למרות שנענשו בצדק על מעשיהם הרעים, משום "בנפול אויבך אל תשמח".

פסח – זמן חירותנו?

תכלית זו [ 'זמן חרותנו'] של יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת 'זמן חירותנו' קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו שהוא אולי תנאי ראשוני לחירות, אולם אף על פי כן עדיין אין זו חירות אמיתית. העם שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן אין לנו 'הלל שלם' בחג בו נכשל נסיון מימוש חירותנו. נכון אמנם כי לאחר מעבר ים-סוף קוראים אנו על העם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אולם מיד בהמשך מספרת לנו התורה, כי אותה אמונה היתה לשעתה בלבד, אמונה ספונטנית הנולדת מתוך התרשמות ממה שאירע, אולם לא אמונה הנובעת מתוך הכרת אלוהות ה', ולכן היא לא החזיקה מעמד אף לא שלושה ימים, והעם קורא באוזני משה "היש ה' בקרבנו אם אין"

על אף היות מועד זה יום טוב לישראל שניפדה מידי מעַנָּיו והשתחרר מעול נוגשיו, אין כל הצדקה לומר בו 'הלל שלם', שהרי טרם עלה בידינו להשתחרר מן השעבוד לטבע האנושי. עובדה זו באה ללמדנו שעיקר ההודיה על הגאולה איננה מתייחסת למה שקורה לעם ישראל בהיסטוריה, אלא למה שעם ישראל עושה בהיסטוריה, שהרי בסופו של דבר כל מה שקורה הריהו אינדיפרנטי משום היותו מעשי ידי ה' בעולמו, בין אם מבחינתנו מכנים אנו אירועים מסוימים גאולות ותשועות, וכנגדם אירועים אחרים אותם מכנים אנו פורענויות, פוגרומים או שואה.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 74)