"ולפי דעתו של בן אביו מלמדו"

(משנה

פסחים י , ד)

השינוי, השאלה והסיפור.

תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו

– הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה

לזה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי

פעמים. … מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו

אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו. אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד שאדונו משחרר

אותו ונותן לו כסף וזהב, מה עליו לומר? אמר לו: עליו להודות ולשבח. אמר לו: פטרת

אותנו מלומר 'מה נשתנה'. פתח ואמר: עבדים היינו.

(בבלי פסחים קטז ע" א)

מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר 'והגדת לבנך', לפי דעתו של בן אביו

מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו

עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול

וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו – הכל לפי דעתו

של בן. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה?

מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה

וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן, אשתו שואלתו, אין לו אשה, שואלין זה את זה 'מה נשתנה

הלילה הזה', ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה?'.

(רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז)

ארמי אובד אבי – בין פסח

מצרים לפסח דורות

שלום בחבוט

במשנה נאמר: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל

… מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה"

(פסחים קט"ז

א).

מצוות סיפור יציאת מצרים כוללת שני חלקים:

א)  התחלת הסיפור בגנות וסיומו בשבח.

ב) קריאת פרשת מקרא ביכורים ופירושה דרך הדרש.

הגמרא והמפרשים דנים בהרחבה בחלק הראשון ובחשיבות שילוב

הגנות בשבח – ואין זה משנה איך אנו מפרשים שני מושגים אלה: כמהווים

חוויה גשמית או רוחנית, או שניהם גם יחד.

אולם, הדרך בה בחרו חז"ל כדי לקיים את מצוות

"והגדת…" די משונה. במקום להשתמש במקור ולבחור בקריאת הסיפור המקורי

של השעבוד ושל היציאה כפי שמסופר בספר שמות, בשלמותו או בתמציתו – דבר שהיה בהחלט

הגיוני ומתקבל על הדעת – הם יצרו "הגדה חדשה" על ידי כתיבת פרוש מדרשי

על מספר פסוקים, שהם אומנם מוקדשים ליציאת מצרים, אבל היו נאמרים במסגרת שונה

לגמרי, בזמן הבאת הביכורים לבית המקדש.

נשאלת

השאלה למה חכמינו בחרו בדרך עקלקלה זו ולא בדרך הישרה, לקיום המצווה.

ראשית, יש להעיר שפסוקים אלה מהווים בעצם ההגדה הראשונה: המביא את הביכורים

מתחיל את הקריאה במילה "הגדתי…" "הגדה" זו אכן הייתה

כבר חלק של החיים הפולחניים והלאומיים של עם ישראל ולכן חכמינו הלכו בדרך הפשוטה

והרגילה, דהיינו שימוש בקטע משמעותי שהיה כבר שגור בפי העם, ויצרו מסביבו את סיפור

יציאת מצרים, כפי שנחתם בזכרון הדורות.

שנית,

סיפור יציאת מצרים המובא בספר שמות, היה בעצם סיפורו של עם, ואילו ההגדה, המבוססת

על מקרא ביכורים, היא הגדתו של היחיד, של הפרט הבא ומצהיר כי לא אבותיו,

אלא הוא עצמו בא אל הארץ: ניתן להעביר לדורות הבאים רק סיפור שהוא גם חוויה

אישית, שנהפכת לחלק אינטגרלי של התודעה העצמית. כל סיפור, ובמיוחד כל סיפור של

חרות ושל עצמאות שלא הופנם עד כדי הפיכתו לחלק של ההוויה העצמית, גורלו להישכח: על

ידי בחירת פסוקים אלו כמובילים בהגדה, חז"ל רצו ללמד אותנו שרק מי שמתאמץ

והופך "דברי ימים" ל"הגדה", רק הוא יכול להבטיח לעצמו את

המשכיות הדורות שדורשת התורה מכל יהודי: רק בדרך זו ההגדה של בנינו – שהם

במרכז ליל הסדר – תתחיל באותו מקום בו מסתיימת ההגדה שלנו. רעיון זה מצא את

ביטויו במילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא

ממצרים".

שלישית, חז"ל הכניסו לטקסט של ההגדה רק את ארבעת הפסוקים המספרים על השעבוד,

על היציאה ועל קבלת התורה והשמיטו את הפסוק המספר על הביאה אל הארץ: ארבע

לשונות של גאולה (והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי) ולא חמש (והבאתי). דבר זה

בא ללמדנו שבחג הפסח יש לשים את הדגש רק על היציאה ממצרים ועל המטרה

העיקרית שבגללה העם יצא ממצרים, דהיינו חרות הגוף על ידי שחרור משעבוד מצרים וחרות

הרוח על ידי קבלת התורה, שהם התנאים לכניסה לארץ. כשחז"ל חלוקים בדעותיהם

לגבי מספר הכוסות שיש לשתות בליל הסדר, הם בעצם שואלים מהו הנושא העיקרי של ליל

הסדר ועונים שהכניסה לארץ וכיבושה הם חלק אחר של תולדות העם, הבא אומנם להשלים את

היציאה, אבל ספק אם מותר להרחיב את היריעה באותו מעמד ולטשטש על ידי זה את המושגים

ואת החוויות: באותו לילה עלינו להתרכז אך ורק ביום בו נהיינו לעם.

ולבסוף, יש להביא את דברי הרמב"ם בהלכות חמץ

ומצה פרק ז', ו: "וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח … והוא שידרוש

'מארמי אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה". לשונו זו של הרמב"ם באה ללמדנו

שעצם קריאת פרשת מקרא ביכורים ודרשתה הם תנאי לקיום מלא ואמיתי של מצוות

"והגדת"(וראה

מאמרו של הרב יגאל שפרן: מקרא ביכורים בליל הסדר, קובץ הציונות הדתית, ירושלים

תשנ"ט, עמ' 95-101): באותו

לילה בו עם ישראל מזכיר את האפוס שלו, את ימי השעבוד במצרים והניצחון על מעצמת-העל

של ימי קדם, את היציאה מחיים התלויים בחסדי אחרים לחיים עצמאיים, ישנה סכנה של

התרברבות, של 'כוחי ועוצם ידי…', סכנה שחייב האדם להשתחרר ממנה, כדי

להודות על הניסים שחולל ה' בשבילו במצרים. וכך מוסברת מצוה זו בדברי הרמב"ם (מורה נבוכים ג ל"ט):

"אבל מקרא

ביכורים … מידת הענוה, כי הוא [האדם] שלוקח הסל על כתפיו ויש בו הכרה

בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מכלל עבודת ה' שיזכור את שנויי המצבים בעולם ויזכור

ימי מצוקתו בזמן שירווח לו".

מה היא, אם כן, החוויה שלה חייבים אנו לפנות מקום בליל

הסדר? זו תשובת רבן גמליאל כפי שמובאת בהגדה:

'רבן גמליאל אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים

אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח, מצה ומרור.'

משמעותו הבסיסית של הפועל אמר היא שעל האדם

להבין את משמעות המושגים העיקריים ואת הפעולות השייכים לחג הפסח ולקיום מצוותיו;

אבל משמעותו הפנימית היא שחייב האדם ליצור עולמות חדשים בתוכו ובתוך החברה שבה הוא

חי, כמו שה' ברא את השמים ואת הארץ על ידי מאמרו: במקביל לראש השנה, שהוא יום הרת

עולם, פסח הוא החג שבו נברא עם ישראל, ולכן חייב כל יהודי לחזור וכאילו לברוא מחדש

את עצמו ביום זה, תוך כדי התחברות עם אותו מאורע מרכזי בתולדות האדם, שהפך ליסוד

כל המהפכות שהתרחשו בהיסטוריה. (עיין בספרו של Michael Walzer, Exodus

and Revolution)

מה הם "השמים החדשים והארץ החדשה" שמתבקש

האדם היהודי לברוא בלילה זה? רבן גמליאל בא ומשיב שעלינו להתבונן בשלושה מושגים

שהם בעצם שלוש חוויות:

פסח

בא להזכיר לנו את החוויה הייחודית של עם ישראל, הממשיך להתקיים על במת ההיסטוריה

למרות הירידות והחורבנות ובניגוד לכל מה שקרה לכל העמים העתיקים – תופעה מוזרה

שאינה תואמת את חוקי ההיסטוריה, שאינם מאפשרים לעמים לשרוד אחרי תקופת הזוהר שלהם.

עמים שהיו הרבה יותר חזקים עברו מהעולם ואילו ה' פסח על בית ישראל, וזאת בזכות

התחייבותו לשמור על עם ישראל, על אף שגיאותיו, על ידי הנסים המלווים אותו יום יום.

אולם, עם ישראל שרד ולא איבד את ייחודו, גם כתוצאה

ישירה של עובדה שלא וויתר על המצה שלו ולא נתן לה להחמיץ ושמר על האופי

האמיתי והמקורי שלה. פעם בשנה חייב היהודי לחזור לטוהר התורה שסמלו המצה השמורה,

המוגנת מכל מיני השפעות חיצוניות, העלולות להחמיץ אותה. החמץ הנאכל, משך כל

השנה, וכשלעצמו אינו שלילי: עם ישראל חוזר ומקריב אותו בשתי הלחם בחג השבועות, החג

בו עם ישראל מקבל את שני לוחות הברית ואת התורה, הבאים להגן על הסכנה העלולה לבוא

מהשפעת התרבויות האחרות.

לבסוף, להשלמת התמונה, בא המרור ומזכיר לנו כי

שתי הפעולות גם יחד – פעולת ה' המצילה את העם ופעולת האדם עצמו, המיועדת להתגבר

ולשמור על המצה – דורשות מחיר כבד: שמירת הזהות היהודית הייתה תמיד כרוכה באכלית מרור,

ולא רק המרור שבא מבחוץ, אלא גם זה שבא מבפנים, מאותם יהודים שבמשך הדורות וויתרו,

בכל מיני דרכים ובכל מיני רמות, על זהותם. למרות ה"והוצאתי, והצלתי, וגאלתי,

ולקחתי", ולמרות שבכל זאת הייתה תמיד שארית ישראל, שהצליחה לשמור על

המצה שלה, עם ישראל חייב היום להתמודד ולחפש דרכים חדשות, לא רק כדי לשרוד ולצמצם

את הנזק, אלא כדי לחזור ולחדש את ימיו כקדם.

בליל הסדר, כל הבנים על גווניהם, הרחוקים והקרובים,

יושבים מסביב לשולחן, כל אחד יכול לבוא ולמצוא את מקומו – כל דכפין ייתי ויפסח –

כל אחד יכול לבוא ולחוות את החוויה הקסומה הכרוכה בנס, הקושרת והכורכת ביחד -כפי

שהיה נוהג הילל – את הפסח ואת המצה יחד עם המרור של כל הדורות.

הרב דר' שלום בחבוט הוא מרצה לפיזיקה באוניורסיטת רומא, סגן

ראש ועידת רבני איטליה וראש בית המדרש "נערי ישורון" בירושלים.

שמחת

החג בפסח, שבועות, ראש השנה וסוכות – היבט אנושי ומוסרי.

אתה מוצא

שלש שמחות כתיב בחג: 'ושמחת בחגך', 'והיית אך שמח', 'ושמחתם

לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה?

אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה , לפיכך

אין כתוב שם שמחה.

דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה

מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום

טוב הראשון ולילו, למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא

שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך',

ולמה כתב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי

שפירות האילן נידונין, אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות

ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים כמו

שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות

'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', 'והיית אך שמח'.

פסח

– זמן חירותנו?

תכלית זו [ 'זמן חרותנו'] של יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת

'זמן חירותנו' קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו שהוא אולי תנאי ראשוני לחירות, אולם

אף על פי כן עדיין אין זו חירות אמיתית. העם שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות

ה', ולכן אין לנו 'הלל שלם' בחג בו נכשל נסיון מימוש חירותנו. נכון אמנם כי לאחר

מעבר ים-סוף קוראים אנו על העם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אולם מיד

בהמשך מספרת לנו התורה, כי אותה אמונה היתה לשעתה בלבד, אמונה ספונטנית הנולדת

מתוך התרשמות ממה שאירע, אולם לא אמונה הנובעת מתוך הכרת אלוהות ה', ולכן היא לא

החזיקה מעמד אף לא שלושה ימים, והעם קורא באוזני משה "היש ה' בקרבנו אם

אין"

על אף היות מועד זה יום טוב לישראל שניפדה מידי מעניו והשתחרר

מעול נוגשיו, אין כל הצדקה לומר בו 'הלל שלם', שהרי טרם אעלה בידינו להשתחרר מן

השעבוד לטבע האנושי. עובהד זו באה ללמדנו שעיקר ההודיה על הגאולה איננה מתייחסת

למה שקורה לעם ישראל בהיסטוריה, אלא למה שעם ישראל עושה בהיסטוריה, שהיר

בסופו של דבר כל מה שקורה הריהו אינדיפרנטי משום היותו מעשי ידי ה' בעולמו, בין אם

מבחינתנו מכנים אנו אירועים מסוימים גאולות ותשועות, וכנגדם אירועים אחרים אותם

מכנים אנו פורענויות, פוגרומים או שואה.

(מתוך י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 74)