צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

 אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי

רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.

וְאָמַרְתָּ לָהֶם:

זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'

– כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה

תָמִיד.

 אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר

וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (במדבר כח, ב-ד)

הקרבנות – שחיטת "פרות קדושות"

במסגרת המאבק נגד עבודת אלילים

המצרים

הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושונאים רועי צאן…  כן היו קבוצות מבין הצאביה

עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, לכן קראו לשדים שעירים.

תפיסה זו היתה נפוצה הרבה מאד בימי משה רבנו: 'ולא

יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם'. לכן

היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רבו עובדי עבודה זרה שונאים שחיטת

בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאד. לכן אתה מוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד

ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.

כדי למחות

את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צוינו להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: 'מן

הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' כדי שבמעשה שאותו חשבו לשיא העבירה יתקרבו

לאל, ובמעשה הזה יכופרו החטאים. כך תרפאנה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות,

באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני.

(מורה נבוכים

ג, מ"ו)

'וערבה לה'

מנחת יהודה וירושלים' -…לעתיד לבוא, שפע הדעת

יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים. "לא ירעו ולא

ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה" וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח,

תערב לה' כימי עולם קדמוניות.

(עולת

ראי"ה עמ' רצב)

שתיקת הכתובים

יוסי פניני

ידועים דברי המדרש :

רבי שמעון בן פזי רמי,

כתיב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים

[בראשית

א ]

וכתיב: "את המאור

הגדול ואת המאור הקטן"!

אמרה ירח לפני

הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את

עצמך!

אמרה לפניו:

רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

אמר לה: לכי ומשול

ביום ובלילה,

אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא

מאי אהני?

אמר לה: זיל, לימנו בך

ישראל ימים ושנים,

אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא,

דכתיב [בראשית א] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים,

זיל, ליקרו צדיקי

בשמיך: [עמוס ז'] יעקב הקטן שמואל

הקטן [שמואל א' י"ז]

דוד… הקטן.

חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה:

הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!

והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה

שעיר של ראש חדש, שנאמר בו [במדבר כ"ח, טו]:

וּשְׂעִיר

עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' ?

אמר הקב"ה: שעיר

זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. (בבלי חולין ס ע" ב)

המדרש עוסק בפרשנותם

של שני מקראות.

האחד הוא בספר בראשית

שהקושי העולה ממנו מובא בראשיתו של המדרש: מחד גיסא אומר שם הכתוב "המאורות

הגדולים" ומאידך גיסא מציין הכתוב שמאור אחד היה גדול ומאור שני היה קטן,

מכאן ואילך מפתח בעל המדרש את סיפור הדברים.

המעיין במדרש יכול להטות

את עיונו לשאלות הקשורות ביחסי הגומלין בין רוב למיעוט בין חזק לחלש ואולי אפילו

לעיון בדרכו של בעל המדרש שאינו חושש לפתח דו שיח דמיוני [ככל הנראה] בין הירח

לבין יוצרו. אין ספק שעמדתו הספרותית והתיאולוגית של בעל המדרש, המתיר לעצמו לפתח

את דמות האל כ"דמות ספרותית" כשהוא מודע ליצירתו ושולט במעשיה של הדמות,

היא נועזת ביותר ואף יכולה לעורר שאלות בדבר יחסו של בעל המדרש למכלול המקראות

אולם נראה שהרעיון

היותר נועז, יצירתי וחדשני מופיע במדרש הפסוק השני, המופיע בסיומו של המדרש. הפסוק

הנדון לקוח מפרשתנו מהחלק העוסק בקרבנות המועדים ובאופן

ספציפי בקרבן ראש חודש.

שם נאמר [במדבר כח , טו] 'וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת

הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ'

מלשון הפסוק יוצא כי

החוטא הוא ה' כביכול, ועל חטאו וכפרתה מובאת החטאת.

וכך הם דברי המדרש:

דאמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש, שנאמר

בו "לה'"?

אמר הקב"ה: שעיר

זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח!

[וכן במקבילה – בבלי שבועות ט ע" א]

יוצא מדברי המדרש שהאל

יכול לחטוא, והוא אף חטא בחטא ספציפי בכך שנענה לביקורת הלבנה על שוויונם של

המאורות ומיעט אותה. האל חוטא בנקודה קריטית, במהלך בריאת העולם. טעותו, שהיא טעות

של אל-חזור, שינתה את פני המציאות, שהרי לא הרי המציאות עם מאורות שווים כמציאות

של מאורות שהאחד גדול והשני קטן [ובודאי יש שוני במציאות הנלמדת כאליגוריה]. על הודאה בחטאו זה מוקרב מדי חודש בחודשו השעיר לכפר

על מיעוטה של הלבנה. [ונראה שלאותו ענין של חטא האל

מכוונים הדברים שבסידורינו, שהם עבודתנו שבלב, במוסף לראש חודש "למחילת חטא

ולסליחת עון ולכפרת פשע" של הקב"ה כביכול…]

אם כן, הרי לפנינו

נדבך נוסף בתכונותיו של האל הוא לא רק "גדול גיבור נורא" או "טוב

וסלח" או "אב הרחמים" אלא גם "האל החוטא והמכיר בחטאו", "האל

הטועה והמכיר בטעותו". נראה ש"אל חוטא", "אל טועה" שידע

את תחושת הטעות והחטא ואת החרטה עליהם הוא אל שונה, קומוניקטיבי אל האדם, אפילו

מעורר [אולי..] אמפתיה. האדם, שבמרכז הוויתו ולפתחו

רובצת החטאת והטעות נאבק בהן, לעיתים בהצלחה ולעיתים לא, כמוהו כאל וכאל כמוהו.

[וכמו באלוהות, גם

בתולדות האדם וגאולתו מיוחס ערך מוסף ל"עבר הפלילי". כנראה שלא מקרי הוא

סיפור סדום ובריחת לוט ממנה וסיפור בנותיו וצאצאיהן שהאחד מהם הוא מואב וממנו רות

וממנה דוד וממנו משיח בן דוד. נראה שרק מי שהיה במצולות החטא וידע אותו, יש בו

הפוטנציאל להביא לשינוי המהפכני.]

ואולי דמות האל החוטא

והמכיר בחטאו, הטועה והמכיר בטעותו, היא המפתח להבנת פרשיה נוספת בפרשתנו.

פעמיים חוזר הצווי של ה' את משה לעלות להר העברים. האחת בפרשתנו [במדבר כז יב-יד] והשנייה

בסוף ספר דברים [דברים לב מח- נב] בין דברי השירה הגדולה של פרשת האזינו לבין ברכת

השבטים בפרשת וזאת הברכה. וראוי להשוות בין שני הצוויים:

הקורא המעיין בפסוקים

יוכל לעמוד על ההבדלים בין שתי המובאות:

הדיבור בספר במדבר רך

יותר מהדיבור בספר דברים. הכתוב מדגיש את הבאת דברי ה' אל משה "וידבר..לאמר" לעומת "וידבר ה' אל משה" בספר במדבר.

בספר במדבר, ציון ההר

הוא סתמי "הר העברים" לעומתו ציון מקומו של הר העברים בספר דברים מדויק

ומדוקדק "הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני

ירחו."

בספר במדבר לצד הציווי

"וראה את הארץ…" בא החיווי "וראיתה

אותה" הנותן רכות, השתהות והשתאות לצופה. לעומתו בספר במדבר הדברים מובאים

כמו בפקודת מבצע "עלה…  וראה… ומת…"

ספר דברים מגדיל עוד לעשות ומסיים בפסוק "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא

…" בחזרות הקצובות נטולות הרגש יכול המאזין לשמוע טון של כמעט שמחה לאיד.

גם בתיאור התוצאה

הסופית של העליה אל ההר שונה התיאור בספר במדבר מזה

שבספר דברים.

בספר במדבר מציין

המקרא בעדינות רבה את העובדה שלאחר התצפית מן ההר יבוא המוות. כמו על קצות האצבעות,

באמפתיה גדולה נאמרים הדברים "ונאספת… גם אתה… כאשר נאסף אהרון

אחיך" כי כך דרך כל הארץ…

כמה חד משמעי ונוקב

לעומת זאת, הדיבור בספר דברים "ומת בהר…והאסף…כאשר

מת אהרון… ויאסף…" כמו הבטחה לוידוא מיתה…

ויש הבדל אחד גדול

שהמקרא כאילו לא מציין – בעקבות הנאמר בספר דברים, משה עולה "אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו".[דברים ל'ד א' ]

בעקבות הנאמר בספר

במדבר, בפרשתנו, משה לא עושה דבר, לא בדיבורים וודאי

שלא במעשים.

מבין פרשני המקרא הרמב"ן [במדבר כז יב ד"ה "עלה אל הר העברים"] היה זה שעמד על העדרו של המעשה בעקבות הצו

בספר במדבר, וכך הוא אומר:

שם ההר הזה הר נבו, כאשר פירש בסדר האזינו ובזאת הברכה, אבל יקרו אותו הר

אשר יזכיר בעת פטירת משה אמרו השירה הוא והושע בן נון.

כך דרכו של הרמב"ן

ושל רוב פרשני המקרא המסורתיים הבאים ליישב ולהרגיע את הכתובים.

אך אולי ניתן לקרוא את

הכתובים אחרת – אכן הדברים נאמרו למשה, ועיקרם הודעה שהוא לא יזכה להיות בין

הנכנסים לארץ. אך משה כמו מתריס כלפי שמיא ואינו עולה אל ההר. ואולי בין שתיקת

הכתובים – כמו שלימדנו בעל המדרש, שפתח צוהר בין המילים "המאורות

הגדולים" לבין "המאור הגדול.." ולתוכו יצק את הדו-שיח המתנהל בין

הירח לבין הקב"ה – כך גם אפשר ליצוק תוכן גם במקרה שלנו. אולי בסיום דברי

הכתוב על מעשה העליה אל ההר וברווח שבין פרשה לפרשה עוד

קודם הדברים על דמות היורש, יהושע, מסתתר דו-שיח בין משה להקב"ה. זהו דו שיח

שיכול להתפתח אך ורק בין מי שהכירו וידעו חוויה דומה או זהה. בליבו של הדו-השיח

עומדת חוויית החטא. משה, שאינו מגיב בעשייה ואינו עולה אל ההר עם הינתן הצו, כמו אומר דבר מה בשתיקתו הרועמת: הוא היה מצפה שאולי

יתרצה חטאו, אולי ייסלח לו, אולי תתפתח אמפתיה בין חוטאים, ומי שיודע את חווית

החטא גם יכפר וגם יחזור בו מחומרת העונש. [הד לאותו דו-שיח, אבל בפתח הפרשה, כבר

שמע בעל מדרש ספרי (פיסקא קלד

ד"ה "ויאמר ה' אל משה עלה") ופיתחו. את עיקרם של דברי המדרש מביא רש"י בפירושו על הפסוק ד"ה

'עלה אל הר העברים']. הטון הנוקשה של הכתובים בספר דברים מלמדנו את יחסו והתייחסותו

של האל למגמת דברים אלו.

ואולי יש מקום לשוב

ולהרהר בדברי המשורר יהודה עמיחי:

"…שאלמלא היה

האל מלא רחמים

 היה העולם מלא רחמים."

יוסי פניני

הוא מנכ"ל "מיתרים" – רשת לחינוך יהודי-דמוקרטי

הקנאות היא דבר מורכב והקנאי זקוק לברכת ה' שתשמור עליו

כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן

אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין

בהן".תני:

שלא ברצון חכמים

ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו , אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה

לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"

(ירושלמי סנהדרין ט, ז)

דכיון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן מי יודע אולי הקנאי

עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש

שאינו מחוייב מיתה מצד הדין ממש…

(מתוך

פירוש "תורה תמימה" לרבי ברוך אפשטיין)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך

(להתייעץ) אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו, פנחס

נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו –

שהרי רודף הוא.

 (בבלי

סנהדרין פב, ע"א)

המנהיג כרועה,

כמשרת ציבור שאינו מנצל את נתיניו לצרכיו

יִפְקֹד

אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם

וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת

ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

 (במדבר כז)

אשר יצא לפניהם

– לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי

אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע,

שנאמר (יהושע ה, יג) וילך

יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א

יח, טז) כי

הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש…

ואשר יביאם – … דבר

אחר 'ואשר יביאם' – שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ.

(רש"י במדבר כז , יז)