לכן אמר:

הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם

תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני
ישראל.
  (במדבר פרק כה יב, יג)

אמר רבי יהושע: גדול הוא  השלום 
שברית  כּוהנים  כרותה  בשלום, שנאמר: (במדבר כה)

"הנני נותן 
לו את בריתי שלום." (מסכת דרך ארץ זוטא, פרק השלום משנה ח)

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – אמר הקדוש
ברוך הוא:  בדין  הוא  שיטול  שכרו
"לכן אמור: הנני נותן לו את 
בריתי  שלום" –  גדול  השלום  שנתן  לפנחס, שאין העולם   מתנהג  אלא  בשלום  והתורה  כולה  שלום,
שנאמר:(משלי ג) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"

ואם 
בא  אדם מן הדרך, שואלין לו
שלום וכן שחרית שואלין  לו  שלום,  ובאמש  כך  שואלין בשלום, שמע ישראל  חותמין  "פורס 
סוכת  שלום על עמו"
התפילה חותמין  בשלום, בברכת כהנים
חותמין בשלום.

אמר רבי שמעון בן  חלפתא:  אין כלי
מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר: (תהלים  
כט)

                                               "ה'   עוז  לעמו  יתן  ה'  יברך  את  עמו בשלום". (במדבר רבה פרשה כא)

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום,שלא
יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן
להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה
שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב. (העמק דבר כה, יב) 

"שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא." (רש"י ברכות כט, ע"ב)

                 
יופ (יוסף) מאיירס

"ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל.

ויאמר 
ה'  אל  משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם
לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל. …   וירא 
פינחס  בן  אלעזר  בן  אהרן  הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו.   ויבא  אחר  איש  ישראל אל הקבה וידקֹר את שניהם
…  ותעצר המגפה מעל בני ישראל…

לכן אמר הנני נֹתֵן לו את בריתי שלום." (במדבר פרק כה)

עיון בפסוקים אלו ובכל סיפור תגובתו של פנחס מצביע על
הכעס והתוקפנות כמוטיבים מרכזיים.

בחברה  בה
קיימת מידה גדולה של אלימות ותוקפנות (וסקרים בינלאומיים אכן מעניקים לחברה הישראלית
ציון גבוה במֵמד זה, בהשוואה לחברות אחרות), יש חשיבות גדולה בקיומו של דיון
המתייחס למקורות הכעס והתוקפנות.

את התוקפנות ניתן לחלק באופן גס לשתי קטגוריות:

א.     
תוקפנות אינסטרומנטלית
שנועדה להשיג מטרה רצויה וחשובה לאדם , לדוגמה: כאשר אדם משתמש באיומים ובאלימות
כדי לגזול מאדם אחר  כסף שהוא זקוק
לו למטרה זו או אחרת. במקרה זה, משמשת האלימות אמצעי להשגת מטרה.

ב.      
תוקפנות רגשית
או תגובתית: כאן מדובר בתגובה תוקפנית או אלימה מיידית וספונטנית לאיום
או לפרובוקציה (אמיתיים או מדומים), לדוגמה: ילד שילדים אחרים מציקים לו כל הזמן,
עלול להתפרץ ברגע מסוים ולהרביץ לילד אחר או להרוס חפץ כלשהו. במקרה זה, התוקפנות
היא תולדה של הזעם שהצטבר, גם אם לעתים היא מצליחה בדיעבד להסיר את מקור האיום או הפרובוקציה.

ההנחה היא שיש לאדם שליטה גדולה יותר על התוקפנות
האינסטרומנטלית – שהרי  היא מצריכה
חשיבה , תכנון וקביעת מטרות  –  מאשר על התוקפנות התגובתית, שלעתים
משתלטת על האדם ומציפה אותו.

בסיפורו של
פינחס, ניתן לזהות סוגים שונים של תוקפנות, אם כי לעתים קשה להבחין במקרים
ספציפיים, בין סוגי התוקפנות השונים.

הכעס הראשון המוזכר בפרשה זומיוחס לקב"ה  – "חרון אף ה'".

מכיוון
ש"דברה תורה כלשון בני אדם", גם כאן, אצל הקב"ה כביכול, מתגבר הכעס
כאשר המציאות אינה מתנהגת בהתאם לציפיותיו של הקב"ה.

כעסם של בני אדם נובע מאמונה סמויה, בלתי רציונלית
בעליל, שהאדם הוא כל-יכול ושהעולם כולו חייב להתיישר על פי ציפיותיו. כשהמציאות
טופחת על פניו של אדם ומוכיחה לו שאין לו שליטה מלאה, הוא נוטה לכעוס.

מעניין לראות שגם הקב"ה כועס – ופרשה זו
איננה הפרשה היחידה בה מוזכר כעסו של הקב"ה –

כאשר בני ישראל מתנהגים בניגוד לרצונו. דבר זה מעורר
תמיהה; הרי הקב"ה הוא באמת כל-יכול ושולט בכל. אם-כן, איך ניתן להסביר את
כעסו עד כדי רצון להשמיד את אובייקט הכעס?

האם חלילה, הוא חש כביכול, שלמרות היותו מלך מלכי
המלכים, יכולתו מוגבלת?

מפשוטו של מקרא משתמע שהקב"ה עובר מכעס לפעולה
תוקפנית ואלימה, דבר שנראה על פניו כדוגמה מובהקת של תוקפנות רגשית-תגובתית.

לפי קריאה זו, אין פלא אפוא שבמוקדם או במאוחר גם בני
אדם המזדהים עם ה' ועם דרכו, מתנהגים בצורה דומה. האם ניתן לראות כאן דוגמה ל-imitatio dei ? האם "הליכה בדרכיו", בדומה ל"מה הוא רחום, אף
אתה, מה הוא ארך אפים…" ניתן גם להרחיב עקרון זה ולהוסיף: "מה הוא בעל
חרון אף, אף אתה היה בעל חרון אף"??

המשך הפרשה מספקת לנו אולי כיוון
של תשובה לשאלה קשה זו.

פינחס בן אלעזר, המקנא לה',
הולך בדרכי ה' ומאמץ את כעסו של ה'. כשהוא רואה  – פרשני המקרא אמנם מפרשים בצורות שונות "ראייה" זו
אך הפסוק איננו מפרט את טיבה של אות ראייה, בדומה לנאמר בבראשית ד, ח: "ויאמר
קין אל הבל אחיו…ויקם… ויהרגהו" , אנו קוראים כאן רצף של פעלים:
"ויקם…ויקח…ויבֹא…וידקֹר".

באיזו קטגוריה של תוקפנות מדובר כאן?

 האם קיימת כאן הסתכלות מפוכחת והסקת מסקנות? האם יש כאן מעשה
מתוכנן בקפידה, וביצוע מעשה אלימות "בדם קר", ואם כן מספרת לנו התורה על
מעשה אלים המשרת את מטרותיו של פינחס או האם גם פינחס  פעל מתוך כעס בלתי נשלט, ולולא הכעס, אולי לא היה פועל כפי שפעל? *

לרוב, מקורותינו אינם רואים את
הכעס בעין יפה:

–         
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה

–         
כל  אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו (בבלי פסחים
ס"ו, ע"ב)

–         
לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות 
( סיפרי פרשת מטות פיסקא קנז)

ודווקא הקב"ה כועס הרבה כאשר הוא נתקל באירועים ובהתרחשויות המהוות
בעיניו איום על מלכותו בעולם?!

ואולי דבריהם של חז"ל בגנות הכעס מכוּונים לא לכעס עצמו, אלא לעוצמה
הרגשית אליה יכול הכעס להגיע. כי קיים מתאם בין עוצמת הכעס למפלס הדם.

במקרים אלו, עלול האדם לאבד
שליטה על רגשותיו, והכעס המשתלט על האדם עלול להוביל לתוקפנות הרסנית. ואולי ניתן
לפרש בדרך זו את ההשוואה בין הכעס לעבודה זרה; כלומר, כל הכועס נחשף לסכנה שאל
אחר, כלומר הכעס, ישתלט עליו ויכוון את מעשיו.

תורת האבולוציה טוענת שהכעס
והתוקפנות עוזרים לאדם לשרוד, בתנאים מסוימים. כאשר קיים איום על האדם והוא נאלץ
להתמודד עם סכנה אמיתית, מדליק הכעס נורת אזהרה, והתוקפנות מסייעת לאדם להגן
על  האורגניזם מפני הסכנה.

איך, אם כן, זכו הכעס
והתוקפנות לביקורת ולגינוי כה קשים? ולמה נזקק פינחס, שהגיב באלימות, ל"ברית
שלום"?

קשה לדעת מה עבר בראשו של
פינחס בשעת מעשה והפערים בסיפור המקראי אפשרו לפרשנים שונים להשלים את הסיפור
בדרכים שונות (לדוגמה: רש"י בעקבות חז"ל: ראה מעשה ונזכר הלכה) האם הוא
כעס? ואם כן, מה היתה עוצמת הכעס?

פשוטו של מקרא אינו מצביע על
תופעה של איבוד שליטה מצדו של פינחס (לעומת משה בהכותו את הצור); מספר הפעולות
המתוארות בין הראייה למעשה מצביעות על אפשרות של השהיית התגובה הספונטנית – היתה
לו בהחלט השהות "לספור עד 10".

וכאמור, אולי הבעיה איננה
נעוצה בכעס עצמו; לעתים ממלאים הכעס והתוקפנות תפקיד חיוני. אך כדי למנוע מהכעס
להפך לעבודה זרה ולגרום לאדם לחטוא, האדם זקוק לבלמים, כלומר לכלים מחשבתיים,
רציונליים, מוסריים ומציאותיים העשויים לרסן את ביטויי הכעס והתוקפנות. אך, אליה
וקוץ בה – דווקא כשהאדם כועס מאד, קשה לו להפעיל כלים אלו, לרסן את כעסו ולעדן
אותו כדי לבחור את התגובה המתאימה. ייתכן שרק יחידי סגולה מסוגלים לא לאבד שליטה
כאשר "הדם" והכעס "עולים להם לראש".

ואולי כך, ניתן להבין את
משמעות מעשהו של פינחס, שזכה בדיעבד לברית שלום, כמקרה חריג ויוצא דופן , כדבר
שיצא מן הכלל ללמד על עצמו, אבל לא על הכלל (חז"ל טוענים שאם פינחס היה בא
להתייעץ, לא היו מורים לו לבצע את המעשה)

מתוקף הנסיבות, הפכה החברה
הישראלית לחברה רווית כעס ואלימות. מוטב לנו להפנים את המאמר המשווה בין כעס לעבודה
זרה ולהשאיר את חרון האף והנקמה לקב"ה. רצוי שנתמקד בבלמים, בכוחות הריסון ובעידון
של הכעס המתפרץ וכך לא נגיע חלילה מהכעס אל החטא.

שליטה, איפוק, תיעול ועידון
עשויים לזַכּות אותנו
 בבוא
הזמן בברית שלום.

ד"ר יוסף
(יופ) מאיירס הוא פסיכולוג ועיתונאי.

תגובה להערות הקוראים שפורסמו
בגליון פ' בלק

שמאי ליבוביץ

במאמר לפרשת
"במדבר" עסקתי  בניתוח
מהותה של ה"אש זרה" – אותה
אש אשר שרפה את נדב ואביהוא – ואשר
מוזכרת בפרשת שמיני ושוב בפרשת במדבר. הסתמכתי  על פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין – אשר טוען כי מדובר בלהט דתי מסולף.
הוא מציין כי  דווקא הרצון להשיג
יתר-קדושה הוביל להרס ולאבדן. הנצי"ב מעמידנו על כך כי, באופן פרדוקסלי,  אש ההתלהבות של אהבת ה' יכולה להיות אש
זרה.

חלק מהקוראים לא אוהבים את
פירושו של הנציב. במיוחד פרופ' גבריאל כהן שתוקף כל-כך בחריפות גישה זו ורואה בה
ביטוי לחוסר אמת. יש להדגיש: זכותו של כל אדם לחלוק על הנצי"ב ולהציג גישה
אחרת. ייתכן ופרופ' כהן חושב, למשל, 
שהאש הזרה היתה דבר חיובי שאנו צריכים ללמוד ממנו. ייתכן והוא אינו רואה כל
קשר בין אותה אש זרה לבין מה שקורה לנו היום. אבל מדבר אחד  אי אפשר להתעלם: לדעתו של
הנצי"ב,  בכל דור ודור ישנה
תופעת ה"אש הזרה", וקיימים אותם אנשים אשר מרוב דיבורים על קדושה ומתוך
התלהבות של "עלה נעלה וירשנו אותה", מובילים להרס ולחורבן.

לעומת אחרים, אני מסכים עם פירושו של
הנצי"ב ובמיוחד עם אבחנתו לגבי הופעתה של אש זרה, בואריאציה זו או אחרת, בכל
תקופה.  אני סבור כי לאור דברי הנצי"ב
אנחנו צריכים לחפש מי הם האנשים אשר מובילים אותנו היום, תוך דיבורים על
קדושה  וגאולה, לכיוונה של האש הזרה.
המדרש בבראשית רבה מכוון אותנו ומסייע לנו כמו מצפן בשדה מגנטי  בחיפוש אחר הגורמים לאש הזרה בקרבנו:

" 'ויאמר קין אל הבל
אחיו' : על מה היו מדיינין? אלא זה אומר 
– בתחומי בית המקדש יבנה, וזה אומר – בתחומי בית המקדש יבנה, ומתוך כך – 'ויקם קין אל הבל אחיו
ויהרגהו'".
(בראשית רבה, פרשה כב)

הנה כי כן, הרצח הראשון בעולם
התרחש על רקע ויכוח על "ירושלים השלמה". הרצון להחזיק ב"הר
הבית" בכל מחיר. כשכל צד חשב שהוא נאבק על דבר קדוש, ממילא אין מקום לפשרה,
והלהט הדתי הפך לדבר אלים ומסוכן אשר 
הביא  לשפיכות דמים. והדברים
יפים ותקפים היום יותר מתמיד, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא
שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש".

ראוי לחשוב ולהרהר במדרש
רב-עוצמה זה: הוא מלמדנו כי ייחוס קדושה לאדמה – ואפילו לאדמת הר הבית – הוא מסוכן מאד וטומן בתוכו את
זרעי הפורענות של מלחמה ושפיכות דמים. האם משמעות הדברים שהר הבית איננו קדוש?
ודאי שאין הדבר כך, אלא המשמעות היא שהר הבית קדוש כסמל, כרעיון, וכשאיפה. הר הבית
אינו אלא סמל למשפט וצדקה –  "ציון
במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו, א, כז). 

 היום אנחנו חיים במצב שבו רבים מעדיפים לטמון ראשיהם בחול ולא
לראות היכן חטאנו אנחנו באש הזרה. אנשים רבים מסרבים לראות כיצד הפכנו את הרחבת
גבולות ארץ ישראל ושלטון כיבוש על 3 מיליון פלשתינים למטרה קדושה, אשר – כפי שברור לנו היום –  הביאה להרס ולחורבן. ברור לכולנו היום כי
השפה והמינוחים הדתיים שבה השתמשו 
רבנים ומנהיגים אינם מותירים כל מקום לפשרה ולהסדר, מתוך כך שהם מתייחסים
לארץ ישראל ולירושלים במושגים של קדושת-יתר 
–   התלהבות דתית שאינה
אלא "אש זרה".

הטענה של אחת הקוראות כי
החיפוש אחר השלום נעשה בקנאות-יתר חסרת יסוד. אין התלהבות-יתר בחיפוש אחר פשרה
והסדר. מעצם הגדרתם, פשרה והסדר הם דברים שאנשים מקבלים עליהם בעל-כורחם ותוך
ראייה מפוכחת של המציאות, תוך ויתור על דברים חשובים ולמען דברים חשובים יותר.
מתגברת היום ההבנה כי  המשך הדרך
הקנאית, הבלעדית, ה"זכותית" (זכותנו על ארץ ישראל, זכותנו על ירושלים
וכו') מובילה להרס ולהרג, לפגיעה בחפים מפשע, ולהנצחת סכסוך הדמים. למה הדבר דומה?
למי שמנהל את חייו החברתיים – עם
אשתו, עם שכניו, עם חבריו לעבודה – בגישה
של "האמת נמצאת בכיסי ואלחם עליה בכל מחיר". אדם כזה ישבע מרורים עד סוף
ימיו. לעומתו, ישנו האדם שגורס 
"למרות שהצדק עמי, איאלץ לוותר חלקית למען ערכים נעלים יותר".
חייו של האיש הזה  יתאפיינו בעשייה
ויצירה, והשגת הישגים בכל התחומים החשובים. הגיעה העת שנהיה דומים לאדם השני ולא
לאדם הראשון.