וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם.

כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ

כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה

 מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר

נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם.

לֹא יִתְיַצֵּב

אִישׁ בִּפְנֵיכֶם

פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי

כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. (דברים יא, כג-כה)

לא יתיצב איש – בתוך התחומים הללו.

(רשב"ם דברים יא, כה)

לא יתיצב איש בפניכם – אפילו בחוצה לארץ.

(ספורנו שם, שם)

כאשר דבר לכם – והיכן דִבֵּר?

(שמות

כג, כז) 'את אימתי אשלח

לפניך וגו'.

 (רש"י שם, שם)

את אימתי

אשלח לפניך – כשם שהברכה, שתשרה עליכם ותוסיף אומץ לחיי נפשכם, תתגלה

כפועל ידו של ה', כן יביא פועל יד ה' כלייה על העמים

אשר יגורשו מפניכם. אתם תעלו מעלה מעלה, והם ירדו מטה מטה – זה וזה לא יבוא אלא בעקבות השתעבדותכם המוסרית לרצון

ה'.

נראה שאילו

עמד ישראל מתחילה ברום מעלת תעודתו, ולא נכשל פעמים אחדות בפריקת עול ועל ידי כך

נזקק להדרכה מחנכת עם סידרת מבחנים קשים – לא היה צריך לכבוש את הארץ כשחרבו בידו.

מפני גזירת הכלייה, שגזר עליהם ה' בגלל השחתתם, היו

יושבי הארץ כלים ונעלמים, וישראל, עם התורה, שלמענו נועדה הארץ, היה נשתל ומתערה

בה.

(הרש"ר הירש שמות כג, כז)

כֹּחי ועֹצם ידי

פנחס לייזר

חידוש היישוב היהודי בארץ

ישראל וביתר שאת, קיומה של מדינת ישראל הפגיש את העם היהודי מחדש עם הצורך להשתמש

בכוח (להוציא כמובן את המרד המזוין בגיטאות בתקופת

השואה). הקמתה של מדינה במקום שהיה – בניגוד לאחת הסיסמאות השקריות המיוחסות ללורד

בלפור: 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ' – מיושב בחלקו על ידי בני עם אחר, יצרה מצב של

קונפליקט לאומי שהתפתח במהלך השנים לסכסוך אלים שטרם בא לקיצו.

בהקשר זה, מעניין

לציין שהעולם הרבני החרדי התנגד לתנועה הציונית ולהקמתה של מדינת ישראל לפני ביאת

המשיח, והניסוח החד ביותר של תפיסה זו נוסח על ידי הרבי מסטמאר,

רבי יואל טייטלבוים, בעיקר בספרו "ויואל משה"

ובחיבור שפירסם אחרי מלחמת ששת הימים "על הגאולה

ועל התמורה".

בכתביו, ובעיקר ב-"ויואל

משה", מבסס הרבי מסטמאר את התנגדותו הנחרצת

לציונות על מדרש "שלושת השבועות" בו הוא רואה הנחיה הלכתית, השוללת מאבק

להקמת מדינה יהודית.

המדרש

מתבסס על שלושה פסוקים המופיעים במגילת שיר השירים:

הִשְׁבַּעְתִּי

אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏ִם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ

אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

הִשְׁבַּעְתִּי

אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏ִם, בִּצְבָאוֹת, או ֹבְּאַיְלוֹת

הַשָּׂדֶה: אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

הִשְׁבַּעְתִּי

אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

 המדרש על פסוקים אלה מתבסס על הפירוש המסורתי

לשיר השירים, לפיו המגילה הינה משל ליחסי אלוהים והיהודים:

ג' שבועות הללו למה? אחת – שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת – שהשביע

הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת – שהשביע

הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי (בבלי כתובות

קיא, ע"א).

רבנים והוגי דעות

דתיים שתמכו בציונות או שלפחות לא התנגדו לה מבחינה תיאולוגית, התמודדו עם טיעוניו

התיאולוגיים של הרבי מסטמאר בדרכים שונות; יש שראו

במאמר זה מאמר אגדי ללא תוקף הלכתי. אחרים טענו שבוטלו השבועות, מכיוון שגם אומות

העולם הפרו אותן. כמו-כן, היו רבנים שפירשו "לא לעלות בחומה" כבניית בית

המקדש ולאו דווקא עלייה המונית לארץ והקמת מדינה.

גם קבוצה בשם ברית

שלום שהיתה תנועה יהודית

שהוקמה בשנת 1925

על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, וביקשה ליצור דו-קיום בין יהודים לערבים,

באמצעות ויתור על הזכות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור. תנועה זו דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו

הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי.

עם חבריה ותומכיה של

התנועה נמנו בין היתר ארתור רופין, הפילוסוף מרטין בובר,

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, המחנך ארנסט סימון

ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס.

עוד תומכי התנועה היו איש העסקים שלמה זלמן שוקן והמדינאי הבריטי הרברט סמואל. תנועה זו הפכה לגורם שולי בציונות לאחר שרובו של הקונגרס היהודי דחה את תפישותיה ושאף להקמת

מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי. גם אצל הערבים לא היתה

נכונות לשתף פעולה עם תנועה זו. באוגוסט 1930 התפרקה התנועה.

אין בכוונתי, במסגרת

דבר תורה זה, לבחון את טיעוניהם של המתנגדים להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל

בפרספקטיבה היסטורית; מדינת ישראל היא עובדה קיימת ויש לברך על כך, אך אין ספק

שזרמים אלו בתוך ההגות היהודית העלו דילמות מוסריות שאין להתעלם מהן על פני השטח.

מעניין להתבונן בפרשתנו כדי לבחון באיזו מידה התורה מזהירה אותנו מהסכנות

המוסריות הצפויות לנו עם כניסתנו לארץ ישראל.

בפרק ח, פסוקים יא-כ,

מצביע משה רבנו על בעיה אחת:

האל מביאך אל ארץ טובה "ארץ חיטה ושעורה… אשר לא במסכנות

תאכל בה לחם… ואכלת ושבעת", ומתוך השובע: "השמר

לך פו תשכח את ה' אלהיך, לבלתי שמֹר מצותיו… פן תאכל ושבעת… ורם לבביך

ושכחת את ה' אלהיך המוציאך

מארץ מצרים מבית עבדים…" ואז:

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל

הַזֶּה", כי אם תשכח:

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ

תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ

לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן.

כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד

מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אמירה חריפה זו מזהה

את העמדה של "כוחי ועוצם ידי" עם "שכחת ה' אלוהיך" ועמדה זו

מביאה את עם ישראל לאבדון וגורלו לא יהיה שונה מתושבי הארץ עובדי האלילים.

בהמשך מצביע משה רבנו

על סכנה נוספת הצפויה לעם עם כניסתו לארץ (דברים ט, ד-ה):

אַל

תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ

לֵאמֹר: בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת

הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ

אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם

הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם

מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.

עם ישראל הנכנס לארץ

המובטחת, כאשר עמים אחרים גורשו ממנה בגלל חטאיהם, עלול להשלות עצמו ולחשוב

"לנו זה לא יקרה", כי אנחנו טובים יותר. בפסוקים אלו מזהיר משה רבנו את

העם מפני אשליה מסוכנת זו: אינכם טובים יותר; עמי הארץ גורשו בגלל מעשיהם, הארץ

ניתנה לכם כי הקב"ה כרת ברית עם האבות, אך ארץ ישראל שהיא ארץ "שעיני ה'

אלֹהיך בה" רגישה להתנהגות היושבים עליה ומקיאה את

עושי העוול, ואם תנהגו כפי שהתנהגו קודמיכם, גורלכם יהיה דומה לגורלם.

יש מי שיאמר: דברים

אלו נאמרו על-ידי משה רבנו בשעתו כצוואה של מנהיג היודע שמה שיקרה בהמשך אינו

בשליטתו. אין ספק שפרשות התוכחה בספר דברים משקפות ברובד הספרותי והאנושי את הדאגה

המובנת של מנהיג היודע כי זמנו עבר; יש הרבה כאב בפרשות אלו ומדרשים רבים תיארו את

הקושי של משה לקבל את מותו ואת העובדה שלא ייכנס לארץ ישראל.

אך, האם עלינו להסתפק

בקריאה ספרותית ופסיכולוגית זו ולראות בדברים אלו את סיפורו של משה בדורו בלבד?

דומני שיש באפשרותנו

להעביר חלק מחששותיו של משה רבנו ואזהרותיו לכל סיטואציה היסטורית בה עם שהוגלה

מארצו נדרש להתמודד, בעת כינון חברה ריבונית ועצמאית על אדמתו, עם אתגרים חדשים

ודילמות שלא היו מנת חלקו בעת שהותו "במדבר". מצב של שפע ורווחה עלול

להתפרש כדבר שהוא מובן מאליו; הישגים בתחומים שונים (ביטחון, מדע, טכנולוגיה,

ספורט, כלכלה) עלולים לגרום לעיוורון מוסרי. אחרי מלחמת ששת הימים – ושירי ניצחון

רבים הם עדות לכך – התגברה תחושה של שיכרון הכוח ואיכשהו חשבו רבים ממנהיגינו – ולאו

דווקא הטפשים שבהם- ש"הזמן פועל לטובתנו".

דומני שרבים ממנהיגינו וחלקים לא מבוטלים בעם הבינו במוקדם או במאוחר שאולי אשליה

זו מקורה ב"כוחי ועוצם ידי".

לצערי, עדיין קיימים

קולות בסגנון "תנו לצה"ל לנצח" הנובעים מתוך אמונה שכל בעיותינו

יכולות להיפתר באמצעות הפעלת כוח ו"מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר

כוח" ואפילו מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לעורר אצל אנשים אלו איזשהו ספק

לגבי מגבלות הכוח.

ומעבר לכך, גם ההיגד

"בצדקתי הביאני ה'" עלול להביא אותנו גם היום לתחושה שאנחנו תמיד צודקים

בכל דבר שנעשה. תחושה זו מביאה אותנו לפעמים לעיוורון לגבי העוולות שנעשו על

ידינו, מתוך אותה הרגשה של יהירות.

האם אני חי באשליה

שהגיעה העת לוותר על השימוש המושכל בכוח לנוכח סכנות ביטחוניות ממשיות? לצערי,

עדיין לא היגענו לעת הזאת, אך דומני שאנחנו יכולים

להרשות לעצמנו ואולי אף חייבים, "בגיל 60", לא להתעלם מהדילמות המוסריות

המהותיות, ולהבדיל בין השימוש המושכל באמצעים מסוימים מבלי להאדיר אותם ולהפוך

אותם לאידיאל, וכדברי הנביא זכריה (ד, ו):

זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל

וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

ורבי אברהם אבן עזרא

מפרש:

לא בחיל ולא בכח – כאשר

ראיתי השמן נעשה מאיליו ודולק ככה יבנה הבית לא בכח גדול

שיש לזרובבל ולא ברוב חילו, כי אם ברוח השם וסיועו.

פנחס לייזר, עורך שבת

שלום, הוא פסיכולוג.

פֶּן

תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה

וְיָשָׁבְתָּ…וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת

חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ

כַּיּוֹם הַזֶּה וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן, כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן

עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(דברים ח)

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ

וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

"וְזָכַרְתָּ

לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" – ידוע כי ישראל

גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף,

ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה

לי את החיל הזה" תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות

שם עשה לך כל צרכיך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך,

השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם,

יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו… וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) "כִּי

לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמו ֹ כִּי

יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" ימין השם וזרועו

בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח

עליהם…

 (רמב"ן דברים ח , יח)

…נאמר

"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" – "כי לא בחרבם

ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" כי אם "ימין ה' רוממה" לתת להם

נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל

הזה" שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואת זה ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו.

ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז

"ונתתי נגע הצרעת בבית אחוזתכם", רוצה לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה

לכם כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם…

(כלי יקר ויקרא יד, לד)

"ואכלת את כל העמים…לא תחוס

עינך עליהם": המצוה ויישומה

אין המלך נלחם

תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים וכו'…

 (רמב"ם הלכות

מלכים ה, א)

מצות עשה להחרים

שבעה עממין, שנאמר: "החרם תחרימם" וכל

שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" וכבר

אבד זכרם.

(רמב"ם הלכות מלכים ה, ד)

…ערכים אינם

בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית

והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של

שימוש בכוח לידינו:

עתה אנו

נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול

על פיהם. קל לסבול למען ערכים סבל פיסי וחמרי, ואפילו להקריב את קרבן-החיים:

דבר זה אינו דורש אלא גבורה פיסית, והיא מצויה במידה מפליאה בכל קיבוצי בני-אדם.

קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים

מבחינת היצר הטוב – הצרכים והאינטרסים הקיבוציים המוצדקים. הבעיה המוסרית אינה

קיימת אלא בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב

היא קשה, אך לא פרובלמטית.

נוחה מאד – ולכן

גם זולה ועלובה מאד – היא מוסריות המסתייגת ממעשי אלימות ושפיכות דמים מבלי שתהא

בצידה של מוסריות זו גם האחריות לעניינים ולערכים שלמענם או בשמם נעשים מעשים אלו

ונשפך דם זה. לפני הקמת מדינתנו היינו עדים במחננו

לבעלי מוסריות צרופה, שהם עצמם עלו לארץ ישראל נגד רצונם של הערבים וחיו ופעלו בה

בחסותם של הכידונים הבריטיים והאקדחים של ההגנה, אולם את זכות עלייתם של יהודים

אחרים היתנו בהסכמתם של הערבים, ואת העלייה בכוח – שלא

בהסכמת הערבים – פסלו כלא-מוסרית…

בחשבון הנפש

הדתי-המוסרי שלנו אין אנו מצדיקים ואין אנו מתנצלים על שפיכות הדמים של המלחמה

כשלעצמה (שבה נשפך דמינו יותר מזה של אויבינו). הבעיה הגדולה מתעוררת בקשר לאופן

ניהול המלחמה, הנמשכת והולכת עד היום, ולמה שאחרי מלחמה זו. הבעיה גדולה וקשה

מאד: מאחר שניתנה רשות ל"אומנותו של עשיו" – נעשתה

ההבדלה בין המותר והאסור, בין המוצדק והפסול, דקה מאד – ממש כאותו "טפח בין

גן עדן וגיהינום" ואנו חייבים בבדיקה ובבחינה אם פרצנו מחיצה זו או לאו.

 (י.ליבוביץ: "לאחר קיביה"

1953, מתוך "תורה ומצוות בזמן הזה", עמ' 170-168)