למטר השמים תשתה
מים.

ארץ אשר ה' אלהיך
דֹרש אֹתה (דברים
יא, יא-יב)

"דורש 
 אותה" –  ניתנה  לדרישה  להפריש  ממנה  חלה, תרומה 
ומעשרות.

או 
יכול  אף  שאר  ארצות  נתנו לדרוש?  תלמוד לומר:    אותה 
ניתנה  לדרישה ולא שאר ארצות  ניתנו לדרישה . (ספרי עקב פיסקא מ')

הארץ נדרשת ודורשת מהיושבים עליה.

"כי  הארץ  אשר  אתה  בא  שמה  לרשתה  לא כארץ מצרים 
היא  אשר יצאתם משם אשר תזרע
את זרעך והשקית  ברגלך כגן הירק והארץ
אשר אתה בא שמה לרשתה  למטר השמים
תשתה מים ארץ אשר עיני ה אלהיך  
דורש   אותה  …"  ומסיק 
בילקוט    עקב
(תתס) "דווקא   אותה  ניתן  לדרישה,  להפריש  ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות
…" וכל אשר לו  עינים  לראות ולב להבין, ישתומם על המראה מה
ענין  חלה  ותרומה  לכאן?
ומאי משמע דאותה למעט שאר 
ארצות מתרומה ומעשר? ולמה נכתב מיעוט זה כאן?  אלא,  ודאי  שרצה  ליתן  טעם  למה  ארץ

ישראל חייבת בחלה  תרומה  ומעשרות 
יותר  משאר ארצות ואמר: לפי
שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה,  צריך  אתה  להשקות  ברגלך  כגן  הירק  על כן פטרה 
אותך  התורה  מתרומה ומעשרות, אבל הארץ אשר  אתה  בא  שמה לרשתה
"למטר השמים תשתה מים" 
ואם כן,  חצי  העמל  שלך  וחצי  של גבוה על כן דין שתתן חלק גבוה למשרתי
אלהינו. ומזה  הטעם  היו  האנשים 
שונאים  את  הארץ לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים
מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון 
לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו  כן 
"זכרנו  את  הדגה  אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר  יא  ה) ודרשו
בספרי "חנם מן המצות" . (כלי יקר במדבר כו , סד)

לצאת
מארץ-מצרים

אריאל רטהאוז

מצרים, הקרויה בתורה ובנביאים "כור הברזל", היתה
מקום היווצרותו של עם-ישראל, אך גם המקום שבני-ישראל חייבים היו להתנתק ממנו כדי
להיות לעם באמת. עד ימינו אנו מצווים להזכיר פעמיים ביום את תהליך ההינתקות הזה,
את "יציאת-מצרים", ובליל פסח אנו מצהירים שעצם תודעתו האינדיבידואלית של
אדם מישראל מעוצבת על ידי הזיכרון ההיסטורי של הינתקותו ויציאתו מאותה ארץ:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

        בפרשתנו הצירוף "ארץ-מצרים"
מופיע שלוש פעמים, ונראה כי לפחות בשתיים מהן הכוונה להטעים עד כמה תהליך ההינתקות
מ"כור הברזל", בו נולדנו כעם, חשוב לעצם הגדרת מהותנו כעם.

        אחד  משני אזכורים אלה מתייחס לבסיסו החומרי
של כל עם בעולם – הארץ
בה הוא יושב (או, במקרה זה, בה הוא מיועד לשבת). התורה, בבואה לתאר את ארצו של
עם-ישראל, הארץ המובטחת, משווה אותה לארץ שעם-ישראל יצא ממנה, מצרים. וכך נאמר: "כי
הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא  כארץ
מצרים  היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע
את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק; והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות,
למטר השמים תשתה מים; ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה מרֵשית
השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, י-יב).

      הפרשנים נחלקו בהבנת הנימה בה נאמרו
פסוקים אלה. האם התורה מספרת כאן בשבחה של "ארץ זבת חלב ודבש" לעומת
מצרים, או שמא היא מתכוונת דווקא לשבח את מצרים, מבחינה חומרית, לעומת ארץ -ישראל?
לדברי רש"י, הדברים נאמרו בשבח הארץ ובגנותה של מצרים: "ארץ מצרים
היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, צריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך
שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה; אבל זו [קרי:ארץ-ישראל], למטר
השמים תשתה מים, אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי
כאחת" (על פסוק יא ).

     
אולם התיאור השלילי הזה של ארץ-מצרים, כמקום בו חייב האדם לעמול קשה לפרנסתו
בגלל המחסור במים, אינו מקובל על רוב הפרשנים האחרים. הרמב"ן מזכיר אמנם את
דברי רש"י, אבל מוסיף שלפי פשוטו של מקרא מסתבר דווקא ההיפך: התורה התכוונה
לומר שארץ-ישראל אינה עשירה במימי "היאורים והאגמים" כמו מצרים, אלא היא
ה"ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה"  (על פסוק י). נראה שכך סבור גם אבן-עזרא (שם), וכן ספורנו טוען
בפירוש שארץ-מצרים "אינה צריכה לגשמים", ואילו ארץ-ישראל "אין
שם נהרות מספיקים להשקות את הקרקעות, אבל צריך שישתו מי גשמים" (על פסוק
י).

       אך כמובן בעיני כל הפרשנים האלה
יש להבחין בבירור בין ערכן החומרי של ארץ-ישראל וארץ-מצרים לבין ערכן הרוחני. ערכה
החומרי של מצרים רוויית מי-הנילוס עולה אולי על ערכה של ארץ-ישראל הצמאה למים, אבל
ארץ-ישראל היא הארץ שה' דורש מראשית השנה ועד אחרית השנה, הארץ שבה
ההישרדות היא תוצאה של מעלתו הרוחנית של האדם והכרעתו המוסרית. להבדיל
מכל הארצות, ומצרים בכללן, היחס בין הארץ המובטחת ליושביה אינו נקבע על ידי משאביה
הטבעיים של הארץ גרידא: אם האדם נוהג כראוי, הוא יזכה למטר ויתקיים בארץ-ישראל,
ואם לאו יאבד מהרה מעל הארץ הטובה, כנאמר בפסוקי "והיה אם שמֹע" החותמים
את פרשת "עקב". וכך מסכם הרשב"ם את משמעות ההשוואה בין ארץ-מצרים
לארץ-ישראל בפסוקים אלה: "כי הארץ הזאת טובה היא מארץ מצרים לשומרי מצוות,
ורעה מכל הארצות ללא שומרים, כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים
שאין צריכים למטר  ובין טובים
ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ-ישראל, אם אתם שומרים
מצוות, 'עיני ה' אלוהיך בה' להשקותה במטר השמים"(על פסוק י).

       לפי תפיסתו של הרשב"ם, ההבדל
הבסיסי בין ארץ-ישראל לארץ-מצרים הוא שהאחרונה היא מקום בו החיים מובטחים ממילא,
ללא כל שיפוט  מוסרי וערכי, ואילו
ארץ-ישראל היא מקום-מבחן רציני וקשה לאדם ולעם בכללותו, וזה שבחה וזו גדולתה.
נמצא, שהשחרור מבית-עבדים והכניסה לארץ המובטחת פירושם שחרור ממקום בו שוררת קהות
החושים וכניסה לעולם חדש, עולם של קבלת אחריות לעשיית הטוב והרע.
ארץ-ישראל, כשלעצמה, איננה טובה יותר ממצרים: היא טובה למי שמבקש את הטוב והישר
בעיני ה'.

       אזכור נוסף של "ארץ-מצרים"
אנו מוצאים בפסוקים העוסקים בייעודו של עם-ישראל, בבחירתו כ"סגולה מכל
העמים". וכך כותבת התורה: "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם
אחריהם, בכם מכל העמים כיום הזה. ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד, כי ה'
אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים, האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא
פנים ולא יקח שוחד, עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם
את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, טו-יט).

      לא כאן המקום להזכיר ולו גם בקצרה את
שפע הפרשנויות השונות והמגוונות שניתנו לעניין המורכב, המסתורי והבלתי-נתפס הזה,
בחירת ישראל; אך תהיה אשר תהיה תפיסתנו בדבר משמעותה של הבחירה, אין כל ספק לגבי
תוצאותיה לפי פשט המקראות. התורה אומרת בפירוש שהבחירה מטילה על הנבחר מחויבות
חמורה וקשה: על ה"נחשק" להיות ראוי ל"חשק", עליו למול
"ערלת לבבו" ולנהוג בהתאם לייעוד המיוחד הזה. היטיב להגדיש את המחויבות
הזו המלבי"ם, כאשר בפירושו לפסוק יז הוסיף למילים "לא ישא פנים"
הערה תמציתית אך משמעותית ביותר: "לשום נמצא מפני איזה מעלה שיש לו".
לשון אחר: דווקא בפסוקים העוסקים בבחירה, ב"מעלתו של ישראל", מציינת
התורה שאין בבחירה שום צד של משוא-פנים, ש"בעל המעלה" לא ייפטר מחובותיו
המוטלות עליו בשל "מעלתו".

      וגם התוכן הספציפי של מחויבותו של העם
הנבחר מוצג בבירור בפסוקים הללו. התורה אינה מזכירה כאן מצוות בין אדם למקום, אלא
מצוות בין אדם לחברו ובין אדם לגֵרו: עם-ישראל חייב ללכת בדרכי הקדוש ברוך הוא
ולשפוט כמוהו את משפט היתום והאלמנה, הוא חייב לאהוב את הגר  מפני שהוא עצמו היה פעם עם של גרים.
גם כדי להיות ראויים לבחירה, אפוא, עלינו להתנתק מארץ-מצרים. עלינו לזכור תמיד שהיינו
שם, ובו בזמן לנהוג אחרת מכפי שנהגו המצרים, שלא ראו בנו גֵרים שמצווה
לאהוב אלא עבדים שניתן לעשוק. דווקא בפסוקים על גדולת עם-ישראל ובחירתו מזכירה
התורה, בעקיפין ובמהלך דיאלקטי נוקב, את היפוכה של הגדולה ושל הבחירה, את העבדוּת:
ללמדך שגם הגדולה איננה מציאות מוחלטת, ושהגדולה האמיתית של עם מתבטאת ברגישותו לסבל
של מי שנתון לחסדיו, של מי שאין לו ארץ ומולדת משלו.

       בחירת ישראל מחייבת דווקא
התעלות מעל האגואיזם הלאומי הבדלני, יכולת להתייחס לזר המתגורר בתוכנו מתוך
סובלנות ואהדה. ולפי כל הנאמר לעיל לא יהיה מופרך לטעון שארץ-ישראל תהיה באמת
ארצנו, תהיה לנו "טובה" ולא "רעה" (אם להשתמש בלשונו של
הרשב"ם), במידה שנדע לבחור בדרך הטוב והישר, לשפוט את דין היתום והאלמנה
ולבנות סכר כנגד היצרים הגזעניים ששום עם אינו מחוסן מפניהם.

ד"ר אריאל רטהאוז הוא
חוקר ספרות ומתרגם

ושמרת  את  מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אֹתו. (דברים ח ,  ו)

ואומר "ללכת
בדרכיו",  אמרו לו מי
יוכל ללכת בדרכיו?והכתיב  (נחום א) "ה'
בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו", וכתיב "בים דרכך ושבילך במים רבים
ועקבותיך לא נודעו" (תהלים עז) וכתיב "אש לפניו תאכל וסביביו נשערה  מאד"  (שם  נ)?

 אמר  להם  משה  לישראל: לא אמרתי  
לכם  כך,  אלא  דרכיו  חסד  ואמת  וגמילות חסדים, 
דכתיב "כל  ארחות  ה'  חסד  ואמת",    שתחלת   התורה  גמילות חסדים  ואמצעיתה
גמילות חסדים  וסופה  גמילות חסדים  , תחלתה  הלביש
ערומים, שנאמר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית
ג), אמצעיתה בקור חולים, שנאמר "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (שם יא),  וסופו קבר מת, שנאמר "ויקבור אותו
בגי" (דברים לד),  אף  אתם  תלכו  אחר  מדותיו של הקדוש ברוך הוא. (תנחומא וישלח סימן י) 

"ללכת בדרכיו" – בגימטריא,
ללמוד תורה, "וליראה אותו" – למה?  כי  ה'  אלהיך  מביאך אל ארץ טובה; לא תהיה כפוי טובה. ׁ(בעל הטורים דברים שם, שם)

"ובקצרכם…לעני  ולגר  תעזוב  אותם"
–   באר  שאחר  שקבלנו אותו לאלהים, ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות  צדקה  ומשפט  וממיני
הצדקה הם לקט שכחה ופאה  האמורים  בענין.  וזה  באר  באמרו  "אני 
ה'  אלהיכם",  כלומר ומכיון שאני אלהיכם וכל ארחותי חסד
ואמת,  ראוי  לכם  לשמור  מיני  הצדקה  אלה  הרצוים לפני,  ואחר כך באר מיני המשפט שקצתם בין פרטי
ההמון  וקצתם בין שופט להמון וקצתם
בין ראשי העם,  ועל  המין אשר בין פרטי ההמון הזהיר שלא יזיק
אדם את  חבירו בממון . ( ספורנו ויקרא פרק יט פסוק
ט-י) 

 מהו האמצעי ומהי המטרה?

ושמרתם  את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען
תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה. (דברים יא,  ח)

"למען  תחזקו"  אינו  אומר עשו
המצוות למען תחזקו דאין  משמשים  את  הרב  על מנת לקבל
פרס,  אלא הכי קאמר:   למען   שמור  
המצות  תחזקו  וגו'  וכן  למען
תאריכון ימים וגו'. (חזקוני דברים יא , ח)

קוראים מגיבים

הבהרה
ל"תגובה לתגובה"

בתגובה לדבריו של שמאי
ליבוביץ (ש.ש. פ' פינחס), מבקש ד"ר גבריאל ח. כהן להבהיר שלא התייחס בהערותיו
(ש.ש. פ' בלק) כלל לפירושו המעמיק של הנצי"ב על חטאם של נדב ואביהו – אלא
שמתח ביקורת על דברי ההרחבה המקוריים שניתנו על ידי שמאי ליבוביץ לפירוש זה, כאילו
הכתוב "ובנים לא היו להם" מעיד על חוסר עניין בחיי משפחה נורמליים.