וְשָׂמַחְתָּ

בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ

 וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ

וְהַלֵּוִי

וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. (דברים טז, יד)

רבי

יהודה בר סימון אומר: אמר הקב"ה – אם יש לך ד' בני בתים יש לך 'ושמחת בחגך אתה

ובנך ובתך ועבדך ואמתך' ואני יש לי ארבע בני בית 'הלוי והגר והיתום והאלמנה' שלי וכולן

בפסוק אחד, אם אתה משמח את שלי ואת שלך בבית בימים טובים שנתתי לך, אף אני משמח את

שלי ואת שלך בבית הבחירה, שנאמר (ישעיה נו) 'והביאותים

אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי' – אמן וכן יהי רצון.

(תנחומא (ורשא)

ראה סימן יח)

והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך –

פירוש, כי בעצרת המה פזורים בשדות ללקט לקט שכחה ופאה כמו רות, לכן אמר 'בקרבך', אבל

בחג הסוכות זמן האסיף המה בשעריך. ופשוט.

(משך חכמה טז, יא)

זמן מחזורי וזמן

ליניארי

יהונתן צ'יפמן

היהדות – כך נהוג לחשוב – רואה בהיסטוריה תהליך של התקדמות

תמידית מבריאת העולם, דרך יציאת מצרים ומעמד הר סיני, לעבר הציפייה לגאולה השלימה

באחרית הימים עם בואו של משיח צדקנו במהרה בימינו, אם כי תהליך ליניארי זה מלווה במכשולים

ובמעידות לאורך כל הדרך. יש נטיה להנגיד תפיסה זו לדתות האליליות, הרואות בחיים

סדרה אינסופית של מעגלים או מחזורים החוזרים תמיד לנקודת ההתחלה, ללא כל שינוי: תמונה

זו מבטאת תפיסה סטָטית ופָטליסטית של חיי האדם ושל ההיסטוריה.

אמנם, אפילו אם נעיף מבט חטוף אל החגים השונים בלוח העברי – פסח,

שבועות, פורים, חנוכה, ולהבדיל צום תשעה באב – נראה שהם מעוגנים באופן משמעותי באירועים

היסטוריים ובתודעה היסטורית.

אך אם נתבונן בחג הסוכות – ואולי גם בכל חגי תשרי – נגלה תמונה

אחרת. חג סוכות נועד אמנם להזכיר את ארבעים השנה שנדדו אבותינו במדבר, כשהשכינה

סוככת ומגינה על עם ישראל: "המוליכך במדבר הגדול והנורא הזה, נחש שרף ועקרב

וצמאון אשר אין שם מים; המוציא לך מים מצור החלמיש" (דברים ח,טו). אך קשה לראות בחג הסוכות חג המנציח אירוע ספציפי בדומה לפסח המזכיר

את יציאת מצרים, או בדומה לשבועות, המציין את מתן תורה. ואכן, בכמה מקומות התורה

מדגישה שסוכות הוא חג הקשור למחזור טבעי של עבודת החקלאי, "באספך את

מעשיך מו השדה", המסיים מחזור שנתי– "בצאת השנה" או "בתקופת

השנה" (שמות כג,טז; לד,כב).

כשבודקים את המצוות ואת הטכסים הנהוגים בחג זה, מתעוררת תמיהה

חזקה לגבי אופיו של החג. המצוה הבסיסית ביותר, ממנה לקוח שמו של החג – הישיבה

בסוכה – היא פעולה פסיבית; אנחנו מצווים ל"שבת" במקום מסויים במשך שבעה

ימים. אפשר לומר שזה חג של "הויה" ולא של "התהוות". גם

הנענועים של הלולב, עם האתרוג, ההדסים והערבות בשישה כוונים נראים כביטוי המתייחס

למרחב ולא אל תהליך היסטורי טרנסצנדנטי. בנוסף, ההקפות סביב הבימה עם ארבעת

המינים, שמקורן בימי המקדש, כשהקיפו את המזבח, מבטאות את מה שמסומל במעגל, צורה

החוזרת תמיד אל התחלתה, לעומת הקו, המסמל כיוון, ווקטור, הליכה אל מטרה מסוימת, חוויה

יותר "היסטורית".

אותו טכס 'מעגלי' חוזר על עצמו, מבחינה המבנה הבסיסי, בשמחת

תורה, אך עם ספרי תורה במקום ארבעת המינים (הריקודים העליצים, לעתים אף אקסטטיים,

שהם היום ה"אטרקציה" העיקרית של החג, הם מין תוספת או עיטור לריטואל הבסיסי:

התהלוכה מסביב לבית הכנסת שבע פעמים; ובכל אופן, גם הריקודים הם בצורת מעגל). כפי

שהרב סולוביצ'יק זצ"ל העיר פעם: בחג הסוכות יהודים הולכים מסביב עם חפץ מצוה

בידם, כשספר התורה באמצע; בשמחת תורה הולכים עם ספרי תורה בידיהם לאורך היקף המעגל,

ומי שבמרכז המעגל הוא כביכול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

דברים אלו מזכירים לנו האגדה בסוף מסכת תענית: "אמר רבי

אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגו עדן. וכל

אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר 'ואמר ביום ההוא , הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו; זה

ה' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו' (ישעיה כה,ט)" (ב' תענית לא,א). מעניין לציין

שפסוק זה הוא בין הפסוקים בסדר "אתה הראת" הפותח את ההקפות.

אגב, מקור המילה "חג" , בה משתמשים אמנם לכל שלושת המועדים

בהם עולים לרגל, אך ה"חג" סתם, בלשון חכמים, הוא סוכות ("בחג

נידונין על המים"- משנה ראש השנה א, ב), – משמעו "מחול" או

"ללכת במעגל". ודומה לו השורש עו"ג, שממנו באים המלים

"מעגל" "עגול" וגם שמו של התנא עושה-הנפלאות "חוני

המעגל". (גם "עוגה," במובן של דבר מאפה מתוק, בא משורש זה, היות

ובמקור נאפתה בכלי עגול, דמוי ה"סיר פלא" הידוע; גם ה"קוגל"

בא מהגרמנית ל"דבר עגול").

כתבתי, בהקשר אחר,¹ ששני סוגי ההלל הנמצאים בתפילותינו

– הלל המצרי הנאמר בימי חג, והלל הנאמר בכל יום ב'פסוקי דזמרה' – משקפים שני אירועים

מכוננים בהיסטוריה של עם ישראל, המהווים בסיס להגות המקראית והיהודית: בריאת העולם

ויציאת מצרים. ושני ארועים אלו אופייניים לשתי גישות אלו. נדמה לי שטיפולוגיה זו מתאימה

גם לגבי המתח בין פסח לסוכות; בין הפרספקטיבה הליניארית-היסטורית לבין הגישה

המחזורית-נצחית. "לחגוג" את בריאת העולם פירושו: לראות נוכחות ה' בכל

מקום ובכל זמן, לראות בו את "מקור ההויה" (בלשון התיאולוגים הגרמנים). לעומתו,

לחגוג את יציאת מצרים פירושו: לראות את נוכחות ה' בראש ובראשונה בהיסטוריה, כגואל

ומושיע, ולראות את ההיסטוריה כתהליך המוביל לרגע הגדול השלישי: הגאולה העתידית.

תיאולוגיה "בראשיתית" מדגישה את הסדר הרגיל ביקום,

החוזר תמיד אל אותה נקודה: מחזורי היום והלילה, מחזור שבעת הימים של חול ושבת, מחזור

הירח, מחזור העונות המופיעות בזו אחר זו, ואפילו המחזוריות שבחיי אנוש – מלידה, דרך

הבגרות והבנייה של תא משפחתי חדש, ועד הזקנה והמוות, כשכל דור מחליף את קודמו

וממשיך את התרבות האנושית – והיהודית – עד סוף כל הדורות. (כמדומני שזו קריאה אחת,

סבירה, של הצווי "והגדת לבנך" המונח ביסוד הסדר של פסח, ובמצות תלמוד

תורה בכלל). ובעצם, זו גם המשמעות של הברכה שניתנה לנח אחרי המבול: "עוד כל

ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח,כב). חיי היום יום ימשיכו כדרכם, בלי הפרעות ומהומות, ואפילו בלי

תהפוכות היסטוריות לטובה.²

ה"סב-טקסט" (sub-text) של ויכוח זה (אם הוא באמת ויכוח, ולא שני צדדים של אותו

מטבע, המשלימים זה את זה) נוגע לשאלת המשמעות של הציונות, וההיסטוריה היהודית

בכלל. יש הרואים בציונות חזרה של עם ישראל לבימת ההיסטוריה, כאשר חזרה זו מהווה

ניסיון לגאולה לאומית. תנועות דתיות, המושפעות מהגותו של הרב קוק, כגון גוש אמונים

מנסות להכיל גישה זו בתוך משיחיות דתית מסורתית. הגישה האחרת,

ה"א-היסטורית" , המאפיינת את הציבור החרדי נוסח אגודת ישראל וציבורים א-ציוניים

אחרים, רואה את מצבינו במושגים של "עולם כמנהגו נוהג" ותפקידינו כאנשים

דתיים דומה למה שהיה לפני 100 או אפילו 1000 שנה: להרגיש את נוכחות האלוהים בתוך

עולם של חילון, הנשלט על-ידי תאוות ויצרים אנושיים, המלא מאבקים קשים ולפעמים

אלימים בין בני-אדם, ואיכשהו להכניס קדושה בתוך עולם זה. ואמנם, גם בקריאה אחרת של

הציונות, ניתן לראות בה הזדמנות שניתנה לעם ישראל לחזור לחיים

"נורמליים", לחזור למציאות ה"ארצית" של עם שעזב עולם בלתי

יציב של גלות, יושב בארצו, מדבר בלשונו, וחי לפי המחזורים הקבועים של הטבע.

1.

    בבלוג שלי באנגלית, "חצי

יהינתן," לשביעי של פסח השצא. עיין ב  http://hitzeiyehonatan.blogspot.com/2009_04_01_archive.html

2.   לפני כמה שנים

היסטוריון יהודי-אמיריקאי, דוד נ. מאירס, טען שיש קבוצה נכבדת של הוגים יהודיים,

הכולל פרנץ רוזנצווייג, ליאו שטראוס, יצחק ברויאר, והרמן כהן, המייצגים גישה

שהיהדות היא בעצם "מחוץ להיסטורה." עיין ספרו, Resisting

History.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא

מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא

"חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני,

yonarand@internet-zahav.net

ויראהו

ה' את כל הארץ

הראייה

הזאת היתה בדרך פלא, כי לא היה אפשר בדרך הטבע לראות כל ארץ כנען מן המקום ההוא,

וכן אמרו במדרש: אמר הקב"ה אני מעבירה לפניך כשפחה שהיא עוברת לפני אדוניה,

ובספרי דרשו על הפסוקים האלה שהראהו כל הדברים העתידים להיות בארץ ישראל עד סוף כל

הדורות, וכן הוא לפי הפשט, שהרי הראהו חלוקת השבטים קודם שיכבשוה.

(רי"ש

רג'יו)

ושמה

לא תעבר…ושמה לא תבוא

כלומר,

לא שאינך ראוי לזכות בארץ ישראל, אלא בשביל שאני נותן אותה לבני ישראל, על כן לא

תוכל לבוא גם אתה, דעיקר העונש היה מידה במידה שלא יזכה להורות לישראל דרך הליכות

החיים בארץ ישראל, שכל אותה הכנה שעשה הקב"ה עם הסלע היה כדי ללמד לבני ישראל

דרך בעת שתהיה עצירת גשמים, ובשביל שקלקל בזה משה רבנו, היה העונש שלא יביא אותם

להורות שם.

 (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין דברים לב, נב)

"ולא ידע איש את קבורתו"

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש

קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה

מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת

ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו

אחד מן האנשים.

(רלב"ג על דברים ל"ד, ו)

…ומציינין את כל בית

הקברות ובונין נפש (=מצבת זיכרון) על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם

שדבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

(רמב"ם הלכות אבל

ד , ד)

קוראים מגיבים

לא לישכוח

את השואה

קראתי את

דבר התורה של דבורה ויסמן לפרשת ניצבים וילך, ועל ביקורה בגרמניה. הדבר תורה בסדר,

אבל בנוגע לגרמניה לעניות דעתי זה היה מיותר. כל עוד ישנם בעולם ניצולי זוועות

השואה שקרתה לא מזמן, עדיין לא הגיע הזמן לסלוח לגרמניה. ביכלל בכל אירופה וגם

בגרמניה ישנם הרבה אנטישמים. גם כל ממשלות אירופה לא חפות מפשע, כל עוד הם דוחפות

את מדינת ישראל הקטנה להקים ולהכיר במדינה פלשתינית כפי שהערבים רוצים, לא את

טובתינו הם דורשים. מה שמעניין אותם זה הזהב השחור, כלומר הנפט, ולא ביטחון מדינת ישראל.

רק השבוע נודע שהמחבל הלובי שהפיל את המטוס האמריקאי ורצח מאות אנשים חפים מפשע

שוחרר מכילאו בבריטניה ביגלל עיסקי נפט בין לוב ובריטניה. כך שאין ליסמוך על

מדינות אירופה כולל גרמניה, ויש לילמוד מהרב הראשי לשעבר הרב לאו שעד היום לא ישן

בלילה על אדמת גרמניה. גם אני אישית לא מעוניין לבקר במדינות אירופה, גם לא בפולין

שם קבורים חלק מבני משפחתי.

שמריהו בקרמ, מנכ"ל

"אידיאל", ירושלים

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" מעיר:

אני מודה למר בקרמן על מכתבו.

יחד עם זאת, נראה לי שלא חייב

להיות קשר, בעת הזאת, בין זכרון השואה, הכולל את אי יכולתנו לסלוח למחוללי הזוועות

בגרמניה ובארצות אחרות בתקופת השואה, לבין היחס לגרמנים ולבני עמים אחרים

המזועזזים לא פחות מאיתנו מהפשעים החמורים נגד האנושות.

האם עלינו בגלל זה להתייחס לכל

אומות העולם כאל אנטישמים? תמהני.

אין ספק שאינטרסים שונים קיימים

ביחסים בין מדינות, אך הצורך להכיר בזכותו של עם פלשתיני למדינה עצמאית אינו מעיד

דווקא על שנאת ישראל; הרי גם ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו להכיר במדינה

פלשתינית.

הנכונות לבקר בגרמניה, בפולין או

בארצות אחרות היא בעיקרה עניין רגשי ואני מניח שכל אחד מאיתנו מוצא את הדרך

המתאימה לו להתמודד עם זכרון השואה, כאשר כולנו מקווים שלא תהיה שואה נוספת.

תם ולא נשלם – הדרן

לשנה ה-12

עם פרסום גיליון זה, אנו מסיימים שתים

עשרה שנות פרסום של "שבת שלום". הרגשנו כבר בראשית דרכנו, שגיליונותינו

מבטאים סדר עדיפויות תורני וציוני שונה מגיליונות רבים המופצים בבתי הכנסת. החברה

הישראלית מתמודדת עם מצב מדיני, בטחוני וחברתי קשה ביותר , ואולי משום כך, קיימת

בחברתנו פחות סובלנות לדֵעות שונות. מצב מורכב זה מהווה אתגר רציני לציבור ציוני

הנאמן לתרות ישראל

שמחנו לראות שקוראינו גילו עניין בדברי

התורה שפרסמנו ולעתים קרובות הגיבו לדברים שפורסמו, מתוך הסכמה או מתוך מחלוקת לשם

שמים, שסופה להתקיים.

עם חתימת גיליון זה, אנו רוצים להודות

לכל מי שאיפשר את קיומו והפצתו לשנה זו: למרים פיין על עבודתה המסורה בהפצת

הגיליונות בארץ ובעולם ובגיוס הכספים, להרי לנגבהיים, לדוב אברמסון, למדרש החזותי בעמוד

הראשון, לדני לזר על העריכה הגרפית ועל מהדורת האינטרנט, למתרגם המסור החפץ בעילום

שמו על עבודת התרגום, המאפשרת לקוראים רבים דוברי אנגלית להיחשף למסרים שלנו,

לגרפוס-פרינט על ההדפסה לאוהדים רבים בארץ ובעולם על תרומתם שאיפשרה את קיום

מפעלינו , לכל הכותבים ולכל קוראינו ברחבי הארץ ובעולם. חזק חזק ונתחזק.

פנחס לייזר – עורך