וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי

עֵץ הָדָר

כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי

נָחַל

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כג, מ)

כבר

כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע.

ועל כן כי רצה המקום לזכות עמו ישראל אשר בחר הירבה להם

מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא

מצוות התפלין, להיותן מונחין

כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל

מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק. וכמו כן מצות

הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא

עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג

האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם

להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו

כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה,

כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם

משמחי לב רואיהם. ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב שהוא

משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר

כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעינים, לרמז שלא

יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתים, שבהן

יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת

השמחה.

(ספר החינוך מצוה שכד)

מקום ממשי ומקום דמיוני

משה מאיר

התורה מורה לאדם לשבת בסוכה בחג שמועדו חמישה עשר לחודש השביעי. מהי הסוכה?

סתמה התורה ולא פירשה. כנראה שזאת מילה המובנת לדובר השפה. סוכה היא אותו מבנה

שאנשים קוראים לו סוכה. כל אחד יודע מהי הסוכה, ועל כן כל אחד ידע במה לשבת בימי

החג.

כשהגיע המושג סוכה למעבדה הלשונית של חכמים, הוא עבר אנליזה ובנייה מחדש:

סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה

מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה-פסולה.

(סוכה פרק א' משנה א')

המשנה כדרכה

מגדירה דרך מקרים. הלומד מחלץ מהמקרים את המושגים. מדוע סוכה שהיא גבוהה למעלה

מעשרים אמה פסולה? התלמוד מביא סדרת נימוקים. על פי פשוטה של המשנה, סוכה גבוהה היא דירת קבע ולא דירת ארעי. הסוכה צריכה להיות

מבנה ארעי.

מדוע סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה? מדוע אם אין לה שלוש דפנות היא

פסולה? מדוע אם חמתה מרובה מצילתה היא פסולה? הרושם הוא שבכל המקרים האלה המבנה

הוא כל כך ארעי עד שאין הוא כבר מבנה. כלומר, אנליזה של מושג הסוכה מובילה את

חכמים לקבוע כי הוא מורכב משני מושגים הפכיים: 'בית' ו'ארעי'.

ישנן הלכות הנגזרות ממושג הבית ומהתנאים ההכרחיים לקיומו. ישנן הלכות

הנגזרות ממושג הארעי ומהתנאים ההכרחיים לקיומו.

זאת רק ראשיתה של הדרמה המחשבתית סביב מושג ה'סוכה'.

מכאן מפליגה המשנה ובעקבותיה התלמוד למחוזות מופשטים ומרתקים. דפנות שרק חלק מהן

בנוי מושלמות בכוח הדמיון המחשבתי מדין 'גוד אסיק מחיצתא.' הכוונה למחשבה המשלימה

באופן יצירתי ודמיוני את קווי הדופן והופכת אותם – במופשט ולא בממשי – לדפנות

שלימות. חלקי דפנות, הזוויות מושלמים מדין 'לבוד' לדפנות שלימות. ארבעה קונדיסין (קורות) נחקקים בכוח הדמיון ונחלקים והופכים לדפנות.

דפנות מטפסות מכח הדמיון, כובשות מרחבי סכך פסול הופכות

אותו לדופן שאין בה פסול ומותירות את החלק הכשר כסכך כשר. זהו פיתוח לצירוף המושגי

שבין 'בית' לבין 'ארעי', הוא מורה שהתוצר המאזן את המושגים מורכב מממשות ומדמיון

משלים.

מה קורה כאן? מה פשר המסע ההזוי הזה של צורות מתחלפות ומשתנות ויוצרות חללי

סוכה מופשטים המתעלים מעבר לחללים הממשיים והפגומים?

הסוכה היא חלל, מרחב סגור. החלל, המרחב, המקום – אלה שמות שונים לתופעה אחת

שהיא תופעת יסוד בהכרת היש. הפילוסוף קאנט לימד אותנו כי החלל הוא קטגוריה, כלומר

הוא לא חלק מהיש אלא חלק מהתודעה המסדרת את הישים. משקפי התודעה שלנו לא יכולות

לקלוט את היש ללא החלל. 'אין לך דבר שאין לו מקום'.

המקום, מעבר להיותו בשפה הדתית אחד משמותיו של אלוהים, הוא מרכיב חשוב מאין

כמוהו בתמונה אותה מנסים המקורות להעמיד לנו. בניגוד למיתוסים אחרים, התורה לא

נותנת לנו את הפריווילגיה להיות בני המקום שלנו. אברם נולד מחוץ למקום אליו הוא

הולך. לעולם תהיה לנו תודעת גרות בארצנו, כי שורשינו אינם כאן אלא שם. 'וירא את

המקום מרחוק' נאמר לו במסע העקידה המכונן, ואנחנו תמיד רואים את המקום שלנו מרחוק,

הולכים אליו, מגיעים אליו, אך לעולם לא עד הסוף. תמיד יש מקום שהוא מעבר ואליו

צריך להמשיך וללכת.

חכמים ברגישותם חשו שהסוכה היא הזדמנות לטפל במושג החלל. בניית הסוכה הפכה

אצלם לעיצוב החלל. הם הרגישו כי החלל הזה מכיל צירוף הפכים הזוי של בית וארעי,

וסביבו בנו את עולם הצירופים שלהם. עולם זה בונה חלל שרק חלק ממנו הוא ממשי

והמשלים שלו הוא הדמיון התבוני היוצר.

איזו תחושת חיים באה כאן לידי ביטוי? האם היא תחושה המצומצמת רק להבנת מושג

הסוכה, או אולי יש בה משהו מעל ומעבר לסוכה? אולי הם הרגישו כאן משהו כללי ביחס

למקום? אולי תחושתם היתה שהמקום אותו אנחנו מחפשים

לעצמנו לעולם יהיה מורכב ממעט ממשות ומדמיון משלים ויוצר? אולי זה המשך לקו

המקורות שקבעו לנו שהמקום שלנו הוא מקום ממשי אליו אנחנו הולכים, ומקום דמיוני

שלעולם אנחנו הולכים אליו ולא מגיעים.

שאלת המקום היא אחת מהשאלות הקריטיות לגבי גורלו של העם היהודי. הציונות

הכריעה להטות את ההיסטוריה ולשוב אל המקום ממנו יצא העם לגלותו. הציונות הדתית

הצטרפה אליה, כשתחושת חייה היא שהשיבה הזאת היא הקול הקורא אלינו ממקורותינו.

השיבה לא היתה סוף המסע אלא ראשיתו, ומיני אז ימי ראשית

הציונות אנחנו עדיין מתלבטים ולפותים בשאלת המקום. למעלה משישים שנה לאחר הקמת

מדינתנו, עדיין לא הצלחנו לצור גבולות למקום שלנו. המחלוקת בין שמאל לימין סובבת

סביב שאלת המקום. אלה גם אלה – מלבד קבוצת מיעוט – מכירים בפער הקיים בין המקום

ששרטטו לנו המקורות – 'גבולות ההבטחה' – ובין המקום הממשי אותו אנחנו יכולים

להשיג. המקום שלנו דומה לסוכה, הוא חלקו ממשי וחלקו מושלם על ידי הדמיון ועל ידי

המקורות. חכמים פרצו לנו דרך להבין כי המקום אותו אנחנו בונים לעצמנו, לעולם יהיה

מורכב משני מרכיבים אלה – הממשות והדמיון היוצר.

אולי אין זה מקרי כי המסורת יצרה את ביטוי השפה – 'סוכת שלום'. המקום שיביא

מרגוע לנפשנו ואולי גם לנפש שכננו, תמיד יהיה מקום מורכב מממשות ומחלום. על האיזון

בין המרכיבים נמשיך להתווכח, אבל על תבנית היסוד, תבנית הסוכה, תבנית השלום, אולי

נצליח להגיע לידי הסכמה.

"שבעים פרי החג כנגד שבעים אומות העולם"

מה יונה זו

מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים

בחג כנגד שבעים אומות, שלא יצדה העולם מהם כפי

שכתוב: (תהילים קט) "תחת

אהבתי ישטנוני, ואני תפלה".

 (מדרש שיר השירים

רבה, א)

שבעים פרים.

פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל

העולם, לפי שנידונין בחג על המים.

(רש"י מסכת סוכה דף נ"ה, ע"ב)

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי

לוי אומר: גדול השלום שכל הברכות חותמין בשלום, בקריאת

שמע הפורש סוכת שלום, בתפלה עושה השלום, בברכת כהנים

וישם לך שלום, ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין? תלמוד לומר: "זאת התורה

לעולה למנחה וגו' ולזבח השלמים", …אין לי אלא בעולם הזה בעולם הבא מנין? ת"ל

"הנני נוטה אליה כנהר שלום". רבנן אמרין:

גדול השלום, שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום, שנאמר "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום.

(ילקוט שמעוני במדבר פרק ו סימן תשיא)

ענני הכבוד מצביעים על תלותו של האדם בחסדי ה' ומעודדים ענוה

'בסכת תשבו שבעת

ימים' כנגד ענני הכבוד. 'כל

האזרח בישראל ישבו בסכת' לגר

אינו צריך להזהיר שהרי אין לו בית אחרת, אבל האזרחים והמיושבים בישראל

אעפ"י שיש להם בתים ופלטרין גדולים, ישבו הם בסוכות. חג זה נקבע בזמן אסיפת גרן ויקב פן ירום לבבם על בתיהם שהם מלאים כל טוב

ויאמרו 'ידינו עשתה לנו את כל החיל הזה' ומתוך שישבו בסוכה, יתנו שבח והודיה למי שנתן

להם נחלה ובתים מלאים כל טוב.

(חזקוני ויקרא כג,

מב)

קֹהלת וסוכות

ונראה לי

שיש קשר בין המנהג לקרוא את "קֹהלת" בחג הסוכות לדברי רבי יונתן בילקוט קהלת:

"רבי יונתן אמר שיר השירים כתב תחלה ואחר כך משלי ואחר כך קהלת, ומייתי לה רבי יונתן מדרך ארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר,

הגדיל, אומר דברי משל, הזקין אומר דברי הבלים…" (ילקוט שמעוני קהלת, פרק א סימן תתקסה).

שלושת

הרגלים מסמלים מחזור זה בתקופות השנה: באביב, המקביל לגיל הנערות – קורין בפסח שיר

השירים ('עת הזמיר הגיע'); בקציר ועונת ביכורי הפירות – קורין מגילת רות שנזכר בה

קציר חיטים; באסיף – תקופת הזקנה – קורין קֹהלת, המזכיר סופו של אדם, המסתיים ב'סוף דבר'.

 (מתוך הקדמתו של מרדכי זר-כבוד לפירושו על קהלת

במהדורת "דעת מקרא")

צדיק וטוב לו – הצדק הוא הטוב

"הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק

וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר, וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר

אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה

יָרֵא." (קהלת ט) – "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ

יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים."

(קהלת ח)

ב"קוהלת" נושא הצדיק כנגד הרשע חוזר ונשנה גם

הוא, והמחבר מצהיר כי מקרה אחד יקרה את שניהם, החשופים במידה שווה לתמורות החיים

ופגעי הטבע. יחד עם זאת נאמר: "כי גם-יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר ייראו מלפניו; וטוב לא יהיה לרשע"

השאלה המתבקשת היא, 'טוב' באיזה

מובן?

לגבי הרשע לא נאמר שיבוא על עונשו,

והעונש איננו מוזכר כלל, שהרי כבר הכריז קוהלת

"מקרה אחד לצדיק ולרשע", אלא מדובר על מניעת הטוב מן הרשע, ודבר

זה חוזר ומלמדנו, שאותו טוב שהוא מנת חלקם של יראי האלוהים, הוא שיימָנע מן הרשע,

שיִּוָּתֵר עם סכלותו/רשעותו.

(י.ליבוביץ:

שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 206)

מה טוב לאדם?

האנטיתזה בין השאלה שחוזרת ונשנית – מה טוב

לאדם, ולא נמצא שום דבר שהוא טוב לאדם – ובין אותו פסוק אחרון, שבו לא נאמר

מה טוב לאדם, אלא מהו כל האדם, ז.א. מהי המשמעות שיש לקיום האנושי

בעולם ששום דבר איננו טוב לאדם – האנטיתזה הזאת מוכיחה, שאותו פסוק אחרון איננו

תוספת של יהודי ירא-שמים שנבהל מפני הספקנות והפירה שבדברי המחבר, אלא להפך: הפסוק

הזה מבטא את עיקר כוונתו של המחבר. קֹהלת אינו אומר "את האלהים

ירא ואת-מצותיו שמור כי זה טוב לאדם", אלא

בצורה בולטת ומופגנת הוא אומר: "כי-זה כל האדם". זוהי ראיית

האמונה וראיית עבודת אלהים כערכים כשלעצמם, לא כאמצעים

להפיק מהם תועלת.

 (מתוך "הערות

לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 137)

מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר

(קהלת ג, טו)

זה שאמר הכתוב 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג) – רבי הונא בשם

רבי יוסף אמר: עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפין מיד

רודפיהן; צדיק רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף', רשע

רודף רשע ורשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף' נמצאת

אומר שאפילו צדיק רודף רשע, מכל מקום: 'והאלהים יבקש

את נרדף'. תדע לך שהוא כן, שהרי הבל היה נרדף מפני קין ולכן 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו

ואל קין ואל מנחתו לא שעה' (בראשית ד), נח נרדף מפני דורו וכתיב (בראשית

ו) 'ונח מצא חן בעיני

ה", אברהם נרדף מפני נמרוד וכתיב (נחמיה ט) אתה הוא ה' האלהים

אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, יצחק נרדף מפני פלשתים וכתיב (בראשית

כו) ויאמר ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך יעקב נרדף מפני עשו וכתיב (תהלים

קלה) כי יעקב בחר לו יה

ישראל לסגולתו, יוסף נרדף מפני אחיו וכתיב (בראשית לט) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי, משה נרדף מפני

פרעה וכתיב (תהלים קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ישראל נרדפים מפני עכו"ם וכתיב (דברים

יד) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, רבי יהודה בר סימון בשם רבי נהוראי

אומר אף כאן שור נרדף מפני ארי, כשב מפני זאב, עז מפני הנמר, אמר הקב"ה לא תביאו

לפני קרבן אלא מן הנרדפין, שור או כשב או עז.

(תנחומא אמור סימן ט)