כל שבעת הימים אדם

עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה. משלו

משל: למה הדבר דומה – לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו. (משנה

סוכה ב , ט)

איבעיא להו (נשאלה ללומדים שאלה): מי שפך למי? תא שמע

דתניא (בוא ושמע מה ששנינו בברייתא): שפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו: אי אפשי

בשימושך (אינני רצה שתשמש אותי).

 (בבלי סוכה כט, ע"א)

מי שפך למי? עבד לרבו והכי קאמר: משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו

עובדו כהוגן, כך בידוע שאין ישראל עובדין כשורה, או דלמא הכי קאמר: ושפך לו רבו

קיתון על פניו לומר 'צא מלפני דאי אפשי בשמושך' וירידת גשמים היא שפיכת קיתון,

ומכל מקום סימן קללה הוא.

ומיהו פירושא דמתניתין מיבעיא לן (נשאלת השאלה) שפיכת הקיתון מאי

היא – ישיבת הסוכה או ירידת גשמים?

(רש"י שם, שם)

מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של

חג.

רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג.

אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג,

למה מזכיר?

אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר 'משיב

הרוח ומוריד הגשם בעונתו'

אמר לו: אם כן, לעולם יהא מזכיר!

(משנה תענית א , א)

סוף דבר – הכול "לשמה"

דניאל רורליך

כשהייתי סטודנט בארה"ב, גרתי בבית

מוזנח. הדירה שלי הייתה במצב נורא ומסביב היו גרוטאות של מכוניות ואוטובוסים, אבל שכר

הדירה היה נמוך. בעל הבית לא תיקן שום דבר בדירה, אך לימד אותי לעשות את התיקונים

– בנייה הייתה התחביב שלו. במקום לתקן את הדירה, הוא בנה לי חדר נוסף. החדר החדש

כיסה את החלון של חדר השינה שלי. לקראת חג הסוכות, שאלתי אותו אם אוכל לפרק את הגג

של החדר הנוסף, והוא לא התנגד. כך במקום חדר צדדי אומלל ומיותר, הייתה לי סוכה

נהדרת וגם אור של כוכבים בחדר השינה.

כעבור שנה הייתה סופת רוח עזה – הוריקן

– בין יום הכיפורים לבין חג סוכות. בתים רבים באזור ניזוקו מנפילת עצים עליהם,

והסופה גרמה להפסקת חשמל ממושכת. אבל הסוכה שלי לא ניזוקה כלל. זאת ועוד: כל האזור,

מהקצה אל הקצה, היה ערימה אחת גדולה של סכך.

במאמר זה אזכיר עוד את ארה"ב ואת

חג הסוכות, אבל כנקודת המוצא אצטט מהערות אבן עזרא על ספר קהלת. אבן עזרא מצביע על

סתירות לכאורה בספר, בזה הלשון:

אמר: טוב כעס משחוק, והפך זה – כי כעס

בחיק כסילים ינוח. וכן, כי ברוב חכמה רוב כעס, והפך זה – והסר כעס מלבך. וכן: טוב

אשר יפה לאכול ולשתות, והפך זה – טוב ללכת אל בית אבל. וכן: ושבחתי אני את השמחה,

והפך זה – לשמחה מה זו עושה. וכן: כי מה יותר לחכם מן הכסיל, והפך – שיש יתרון לחכמה…

 (אבן עזרא על פרק ז',

פסוק ג')

לעניות דעתי, אין כאן סתירות אלא שקהלת

מתאר מציאות שמחד אינה אקראית ונטולת חוקיות, ומאידך אין בה בטחון. אמנם יש יתרון

לחכמה, אך אין ערובה לכך שהחכם יחיה חיים ארוכים יותר, או טובים יותר, מהכסיל. יש

יתרון לצדיק, אבל העולם כמנהגו נוהג וכולנו מכירים צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

ומסר זה דווקא משתלב היטב עם היציאה מהבית,

בו אנחנו מרגישים בטוחים ומוגנים, אל הסוכה, בה אנו חשופים ופגיעים. היציאה מן

הבית היא בעצם יציאה מן האשליה. בבית אנחנו מרגישים בטוחים, אבל שום בית לא יכול

להגן עלינו לגמרי מפני שוד ושבר ולא מפני מחלה ומוות. לכן היציאה אל הסוכה היא צעד

של התפכחות, הכרה בסכנות האורבות לנו, ובחוסר הוודאות שבקיומנו גם כשאנו

בבית ומרגישים בטוחים. לדוגמה, לפני שנה נכנס השכן לסוכה שלי ואיים לפוצץ לי את

הפרצוף, כלשונו. אותו שכן לא השתנה מאז שהוא בנה באופן לא-חוקי על הקיר שלי, לפני ארבע

שנים, אבל הוא לא נכנס אלי לבית, רק לסוכה.

לסיכום: מסר אחד של הסוכה הוא שהחיים

אינם בטוחים, שאין בהם וודאות וממילא הם חולפים מהר. המסר הזה אינו ייחודי לחג הסוכות.

כל חגי תשרי מצביעים על חוסר הוודאות שבחיים. הלא אמרנו בתפילת "ונתנה

תוקף" שהאדם יסודו מעפר וסופו לעפר; בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר

יבש וכציץ נובל, כצל עובר, כענן כלה וכרוח נושבת, כאבק פורח וכחלום יעוף. וכל

האמירה הזאת כוחה יפה גם באשר לישיבתנו בסוכה.

קל להודות בפגיעות של חיינו. אבל יש

לסוכה מסר שני, פחות קל לתפיסה. זהו מסר של קדושה. בניסיון להסביר את המסר השני, אזדקק

לציטוטים נוספים.

הסופר האמריקאי הנרי דייויד ת'ורו (Henry David Thoreau) כתב את ספרו

"וולדן" ("Walden") על שנתיים בחייו שהוא בילה ביער, במעין סוכה; ואלו דברי

הסבר שבספר (בתרגום¹ של ליואור שטרנברג):

יצאתי ליערות משום שרציתי לחיות מתוך כוונה, להתייצב מול עובדות החיים הבסיסיות בלבד ולהיווכח

אם אוכל ללמוד את שיש להן להציע לי, ולא, ביום מותי,

לגלות כי לא חייתי… רציתי לחיות לעומק, למצוץ את לשד החיים… להצמיד את החיים אל הקיר ולצמצמם עד למונחיהם הפשוטים ביותר, ואם

איווכח כי הם נקלים, אזקק מהם את כל נקלותם

ואפרסם אותה בכל העולם; ואם אגלה כי הם נעלים,

אדע זאת מניסיוני

האישי.

ת'ורו לא הסתפק בחיים יד שנייה; הוא

ביקש עימות בלתי-אמצעי עם החיים. כמו כן, הישיבה בסוכה היא הזדמנות והזמנה להתעמת

עם המציאות, עם עובדות היסוד של קיומנו החולף עלי אדמות, להכיר לא רק מה שטוב או

רע אלא מה שיש. חג הסוכות הוא הזמנה להיחשף למקור הקדושה אשר מעבר לחיים החולפים

שלנו. ברוח זו שואל קהלת שוב ושוב מה טוב לאדם, ואינו מוצא תשובה מספקת לשאלתו; ובסוף

הוא כבר לא שואל. הוא מסיים את ספרו במשפט שאנחנו קוראים וחוזרים וקוראים שוב: "סוף

דבר הכול נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם." העיר²

ישעיהו ליבוביץ ז"ל כי

קהלת אינו אומר: "את האלוהים ירא

ואת מצוותיו שמור כי זה טוב לאדם", אלא הוא אומר, בצורה מופגנת ובולטת:

"כי זה כל האדם". זה כל האדם – גם עם לא יהיה לא טוב, וזוהי

ראיית האמונה וראיית עבודת ה' כערכים כשלעצמם ולא כאמצעים להפיק מהם תועלת. סוף

דבר – הכול "לשמה".

בסופו של דבר, הישיבה בסוכה אינה למען

סיפוק צרכים אלא לשם מצוות ה', למען הכרת האלוהים לא לפי מה שציפינו ממנו או מה

ששמענו עליו אלא לפי "אמיתת הימצאו", כלשון הרמב"ם.

הסוכה היא זכר לענני כבוד ה' שליוו את

בני ישראל 40 שנה במדבר. ענני הכבוד לא הגינו על בני ישראל, לא מפני נחש ושרף ולא

מפני מגפה ולא מפני עמלק ולא מפני האמורי בחורמה. אבל ענני הכבוד הם ביטוי למקור

הקדושה אשר מעבר לחיים החולפים שלנו, דווקא כאשר אנו הכי חשופים. כאמור, המסר השני

הזה אינו קל לתפיסה, אבל אפשר להצביע על קשר בין שני מסרים: ככל שאנחנו מכירים

יותר את גבולות כוחותינו אנו, כך אנחנו יותר מוכנים להכיר בעליונות ה'.

שיר³ של המשוררת הנודעת גרייס

שולמן (Grace Shulman), החיה

בניו יורק, מבטא יפה מאוד את הקשר שבין החיים החשופים והחולפים לבין מקור הקדושה. כהקדמה

לשיר אעיר כי הקשר שבין שינוי לבין קדושה (בין "change" לבין "holy") שבשיר הוא כנראה נעוץ במילים הבאות

"to break old images" (לשבור

דפוסים ישנים) שמרמזות על שבירת אלילים – שיש בה משום קדושה:

Surely as certainty changes,

As tide moves sand,

As heat sends wind to force the sea into waves,

As water rises and returns in rain

Or circles into smoke and falls in vapor,

You are enchanted for you enter change

And change is holy.

As earth’s weight compresses rocks

Under trees over time, you enter change,

I know your face gives light as I know fire

Alters everything,

And falls rising,

Feeds and nourishes, opens and closes.

I pray to Proteus, the god of change

And proteolysis, “the end of change

Changing in the end,”

To break old images and make you new

As love is its own effect unendingly.

תרגום תמציתי של השיר, כלשון⁴

הרב קוק: באהבת עולם הישן יתחדש ובניתוץ אלילים החדש יתקדש.

http://www.poetryplace.org/turka-about.html

1

 2ישעיהו

ליבוביץ, "חמישה ספרי אמונה" (כתר הוצאה לאור), 1995, ע' 57.

Grace Shulman, Days of Wonder: New

and Selected Poems (Houghton Mifflin Books), 2002, p. 10.3

4 "הישן יתחדש והחדש יתקדש",

אגרות ראי"ה א' ע' רי"ד.

דניאל

רורליך הוא פיסיקאי.

עולמו של הקב"ה הוא עולם של אמונה, צדק, יושר ורחמים

"אל

אמונה" שהאמין בעולם ובראו.

"ואין

עול" שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר: "אשר

עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז)

"צדיק

וישר הוא" שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי האזינו פיסקה שז)

וזה

דבר פשוט ומברר, כי הנה אל אמת ה', והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד):

"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וגו'", כי כיון

שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט, הנה כך הוא עובר על המשפט, המעלים את העין מן

החובה כמו מן הזכות, על כן אם משפט הוא רוצה, צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי

מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב והינו: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר

הוא", שפרשו זכרונם לברכה "לצדיקים ולרשעים", כי כך היא המדה, ועל

הכל הוא דן, ועל כל חטא הוא מעניש ואין להמלט.

ואם

תאמר: אם כן מדת הרחמים למה היא עומדת? כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל

דבר?

התשובה:

ודאי מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולת כלל וכלל, ואף על פי כן אין

מדת הדין לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכף לחטאו בלי

המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא

יהיה תקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה, הרי

שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן

המציאות? אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו, דהינו: שיותן זמן לחוטא

ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד

גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה.

 (מסילת ישרים פרק ד בדרך קנית הזהירות)

ארבעת המינים : אדם, עם ועולם

רבי מני פתח: (תהלים לה) "כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך" לא נאמר פסוק זה, אלא בשביל לולב.

השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה,

והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהן שקולין כנגד כל

הגוף, הוי "כל עצמותי תאמרנה".

(ויקרא רבה פרשה ל)

"פרי

עץ": שנים במסורת, "אשר בו פרי עץ", "פרי עץ הדר" (ויקרא כג; מ), רמז

למה שכתבו (ב"ר טו; ח) "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, אתרוג היה".

(בעל הטורים בראשית א, כט)

"שבעים פרי החג כנגד שבעים אומות

העולם"

מה

יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים

בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם כפי שכתוב: (תהילים קט) "תחת אהבתי ישטנוני,

ואני תפלה".

(מדרש שיר השירים רבה, א)

שבעים

פרים. פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים

בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים.

(רש"י מסכת סוכה דף נ"ה, ע"ב)

מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ

אֶת נִרְדָּף.

(קהלת ג, טו)

זה שאמר הכתוב 'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג)

רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפין

מיד רודפיהן;

צדיק רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף',

רשע רודף רשע ורשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף'

נמצאת אומר שאפילו צדיק רודף רשע, מכל מקום: 'והאלהים יבקש

את נרדף'.

תדע לך שהוא כן, שהרי הבל היה נרדף מפני קין ולכן 'וישע ה' אל הבל

ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה' (בראשית ד), נח נרדף מפני דורו וכתיב (בראשית ו) 'ונח מצא חן בעיני

ה", אברהם נרדף מפני נמרוד וכתיב (נחמיה ט) אתה הוא ה' האלהים

אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, יצחק נרדף מפני פלשתים וכתיב (בראשית כו) ויאמר ראה ראינו

כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך יעקב נרדף

מפני עשו וכתיב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יוסף נרדף מפני אחיו

וכתיב (בראשית לט) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי, משה נרדף

מפני פרעה וכתיב (תהלים קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ישראל נרדפים

מפני עכו"ם וכתיב (דברים יד) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, רבי יהודה בר סימון בשם רבי

נהוראי אומר אף כאן שור נרדף מפני ארי, כשב מפני זאב, עז מפני הנמר, אמר הקב"ה

לא תביאו לפני קרבן אלא מן הנרדפין, שור או כשב או עז.

(תנחומא אמור סימן ט)