מַה שֶּׁהָיָה

כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה

 וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ

אֶת נִרְדָּף. (קהלת ג, טו)

זה שאמר הכתוב 'והאלהים יבקש את נרדף'

(קהלת ג)

רבי הונא

בשם רבי יוסף אמר: עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפין

מיד רודפיהן;

צדיק רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף',

רשע רודף רשע ורשע רודף צדיק

– 'והאלהים יבקש את נרדף'

נמצאת אומר שאפילו צדיק

רודף רשע, מכל מקום: 'והאלהים יבקש את נרדף'.

תדע לך שהוא כן, שהרי הבל

היה נרדף מפני קין ולכן 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה' (בראשית

ד), נח נרדף מפני דורו וכתיב (שם /בראשית/

ו) 'ונח מצא חן בעיני ה", אברהם נרדף מפני נמרוד וכתיב (נחמיה

ט) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו

מאור כשדים, יצחק נרדף מפני פלשתים וכתיב (בראשית כו) ויאמר ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא

אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך יעקב נרדף מפני

עשו וכתיב (תהלים קלה) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יוסף נרדף מפני אחיו וכתיב

(בראשית לט) ויהי ה'

את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי, משה נרדף מפני פרעה וכתיב (תהלים

קו) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ישראל נרדפים מפני עכו"ם וכתיב (דברים

יד) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה,

רבי יהודה בר סימון בשם רבי נהוראי אומר אף כאן שור נרדף

מפני ארי, כשב מפני זאב, עז מפני הנמר, אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן אלא מן הנרדפין, שור או כשב או עז.

(תנחומא

אמור סימן ט)

"שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה"

פנחס לייזר

בניגוד לראש השנה

ויום הכיפורים, חג הסוכות הוא חג המתייחס לזיכרון היסטורי-לאומי. התורה מצביעה על

קשר ברור בין המצווה העיקרית של החג, על שמה נקרא החג כולו, לבין אירועי המדבר בעת

יציאת מצרים ובלשון הכתוב : "בַּסֻּכֹּת

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם."

(ויקרא פרק כג, מב-מג)

החל מחז"ל (רבי אליעזר

ורבי עקיבא – בבלי סוכה יא), דנו פרשני התורה במהותן של סוכות אלו; האם

מדובר בסוכות "ממש" שנבנו בידי אדם (אבן עזרא ואחרים) או שמא

מדובר ב"ענני כבוד" (רש"י, רמב"ן ואחרים). למחלוקת

זו יש השפעה על מהות הזיכרון אותו רוצים לכונן ולעצב בחג הזה. ענני הכבוד מדגישים

את ההיבט השמימי של חוויית המדבר, מעין תלות מוחלטת של האדם באל. הסוכות שנבנו

בידי אדם מייצגים מצד אחד שלב התפתחותי בוגר ואחראי יותר, אך מטבע הדברים, עיצוב

זיכרון מסוג זה עלול להוביל את האדם לתחושה של "כוחי ועצם ידי".

הרמב"ם (מורה נבוכים

ג, מג, בתרגומו של מיכאל שורץ) מסביר את העיתוי בו אנו חוגגים את החג

"באספך את מעשיך מן השדה" – בשעה שפנויים ונחים מן העבודות

ההכרחיות." ובנוסף: "הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת, אין חום חזק ולא

גשם מטריד."

הרמב"ם מתייחס

גם להיבטים החינוכיים והפסיכולוגיים של החג, שמטרתם לעצב תודעה דתית ומשווה לצורך

זה בין פסח לסוכות, וזו לשונו:

שני חגים אלו, גם

יחד, כלומר, סוכות ופסח, נותנים דעה ומידה.

הדעה בפסח היא זֵכר

אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות.

המידה היא שיזכור

האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושגנה לו ענווה

והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה עבר עלינו. כן יצא מהבתים וידור

בסוכות, כמו שעושים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו

לפנים, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם

מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה

ביותר בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם

ובמידותיהם… כי הם 'שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט).

הרמב"ם רואה במצוות הקשורות לחג הפסח ולחג הסוכות

אמצעי חינוכי הנועד לפתח אצל האדם תודעה דתית (דעות), באמצעות הזיכרון ההיסטורי

ורגישות (מידות) וענווה.

המובאות הקצרות

ממורה נבוכים שציטטנו מתייחסות אם כן לכמה היבטים:

א.     

העיתוי המתאים מתחשב במצב בו נמצא

האדם; בחברה החקלאית, הוא התפנה מכל העבודות ההכרחיות ומזג האוויר, לפחות בארץ

ישראל, נוח למדי בעונה הזאת. כלומר: ניתן להציב דרישות לאדם הפנוי מבחינה רגשית

לעמוד בדרישות האלו.

ב.     

האדם נתבע להתעלות מעל מציאותו

העכשווית, הנוחה, ולזכור ששום הישג מהישגיו החומריים אינו מובן מאליו; שום דבר

אינו "מגיע לו" ושום דבר אינו מובטח לו. הזיכרון של ימי המצוקה עשוי

להביא את האדם לאמפתיה כלפי "האומללים יושבי המדבריות והשממות" ולהפכו

לרגיש יותר לסבלם של אחרים.

ג.       

התודעה של "זכות אבות"

מתחברת כאן במישרין לדימויים של האבות כמודלים של "צדקה ומשפט" (הנצי"ב, בהקדמה הנפלאה לפירושו לספר בראשית, מכנה את ספר

בראשית "ספר הישר", בעקבות פסוקים ביהושע ובשמואל ב., בגלל האבות שהיו

"ישרים", מכיוון שבניגוד לדורות אחרים בהם היו צדיקים וחסידים, האבות

היו ישרים כלפי כל אדם)

דומני שבהסתכלות זו, ניתן לראות במצוות סוכה הזדמנות נדירה

היכולה לפתח, דרך הזיכרון הקולקטיבי, פרספקטיבה של רגישות חברתית ואמפתיה; הרגעים

בהם אנו מרגישים "קצת" פחות בנוח, וקצת מוגנים פחות, עשויים להביא

אותנו, אם נשכיל להתבונן בדברי הרמב"ם, לאמפתיה כלפי הסבל הקיים מסביבנו,

שהיום אינו רק נחלתם של "האומללים יושבי המדברות והשממה", כי אומללות

וסבל קיימים בכל מקום.

האבות, 'שומרי צדקה ומשפט' ו"ישרים", המוזמנים

כ"אושפיזין" לסוכתנו, ושבזכותם אנחנו כאן, מציבים בפנינו דרישות מוסריות

ודתיות נעלות ולוואי שנוכל לעמוד בהן ולהבטיח את קיומנו ב"דירת קבע".

פנחס לייזר,

עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

 קוראים מגיבים (תגובה

למאמרו של הרב יהונתן צ'יפמן – ש.ש

פרשת ראה)

במאמרו

יוצר הרב צ'יפמן הנגדה וסתירה מוחלטת בין גאווה לאומית

וסממנים לאומיים בהר הבית לבין הכניעה לה', ההשתחוויה והפן ההלכתי בהר הבית,

שלדעתו מביעים את ביטול האנוכיות בפני האין-סוף האלוקי."יש

אנשים המרבים לדבר על מקום המקדש כסמל לאומי, …יש גם אנשים הרואים בעלייה להר

הבית הפגנה של גאווה לאומית, השווה לכל נפש… ההשתחוות, שהיתה

חלק אינטגרלי של כל מעשה הלכתי במקדש, בעמדו על תלו, מסמלת את ההפך המוחלט: ביטול

האנוכיות האנושית לפני האין-סוף."

וממשיך

ומסכם את דבריו במשפט הקובע ש"ירושלים …והמקדש מעצם מהותם המקודשת, אין כל

שלטון אנושי יכול לחול עליהם."

בעצם

הדיון הפילוסופי בעניין, אוכל להרחיב ולומר ש"לה' הארץ ומלואה", ומתוקף

זאת כל הארץ שלו היא וכל הרכושנות האנושית אינה יכולה לחול…

האמנם

כך? אני חושב שגם הרב צ'יפמן יודה שאין סתירה בין

הידיעה שהכל שייך לאל ועכ"ז הקניינים האנושיים

ביחסים הבינאישיים והבין-לאומיים חלים, שרירים וקיימים.

כך

גם לגבי ירושלים והמקדש; וודאי שזהו מקום משכנו המרכזי של ה', וודאי שהכל שם מביע

את הביטול שלנו, בני אנוש, בפני האלוקות, אך, ברובד

אחר, ברובד היחסים בין הבריות ובין הלאומים, ממשיך להתקיים המנדט היהודי על ארץ

ישראל בירושלים במקום המקדש.

הכותב יצא למסקנותיו האישיות מתוך

דברי הרמב"ם היפים בהלכות בית הבחירה, אשר, לעניות דעתי, אין להם דבר וחצי

דבר עם מסקנותיו. אדרבה, הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ז, טז) קובע בפירוש בדירוג עשר הקדושות שזו למעלה מזו כי "החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם".

ועוד יותר מכך! הרמב"ם במורה נבוכים (ג,

מה) שואל: מדוע לא מוזכר לאורך כל התורה היכן מקום המקדש המיועד,

אלא רק בניסוח סתמי "המקום אשר יבחר ה'"? ועונה: ה' רצה למנוע מן

העמים, אשר ישמעו כי זה המקום אשר בחר ה', לבוא ולהילחם עליו ולרצות בו ורצה שיישאר

המקום פנוי, אנונימי, עד אשר עם ישראל ייכנס לארץ, יכבשנה

ויקים את בית המקדש, והשלטון שם יהיה ישראלי.

כלומר: עם כל הסמליות של

דיני המקדש, ההשתחוויה, ועוצמת קדושתו של האל האין-סופי, אשר אכן דורשות מהפרט ביטול

אישיותו ואנוכיותו בפני האל, במישור הלאומי, נשאר המנדט לסדרי המקדש וניהולו בידי העם

היהודי, כפי שמובע הדבר לעיל בפן ההלכתי (בהלכות בית הבחירה) ובפן הרעיוני (במורה נבוכים).

אשר על כן, יוצא, למרבה האבסורד, שדווקא הלאמת

ירושלים ובית המקדש בידי העם היהודי, תביא לבנאום ירושלים כראוי.

כי כל עם אחר, בתכונת נפשו, כשיותן לו המנדט על המקום, יכנס את המקום פיזית, חברתית

ודתית לעצמו בעיקר, ואולי גם לכמה אומות שחביבות עליו במיוחד, מסיבות שונות

ומשונות.

רק העם היהודי הוא עם אוניברסלי במהותו,

ורק הוא, כשמחזיק במנדט שניתן לו על-ידי האל (בזכות, אך גם כחובה) על

הר הבית, יוכל לדאוג לבנאום אמיתי ואוניברסלי של השכינה היוצאת משם, רק הוא יוכל

לגשר בין ביטול האני בפני ה', לבין מרכזיותו שלו, כעם ה', עם סגולה, "שגריר

ה' בעולם", אשר באחריותו ניתן גם מקום ה', "השגרירות האלוקית" עלי אדמות וכך יתקיים הפסוק "כי מציון תצא

תורה ודבר ה' מירושלים", אם מציון, מהציונות והמדינה היהודית תצא התורה

וההדרכה, וקביעת סדרי מקום המקדש, רק אז יצא דבר ה' מירושלים לכל העולם בצורה

נכונה במהרה בימינו, אמן.

הרב יורם כהן-אור

כפר מימון

והרב יהונתן

צ'יפמן מגיב:

א. אכן יש בדיני מקדש הבדלה בין גויים

ליהודים בגישתם אל הקודש, בדיוק כמו שיש בנדון זה הבדלות בין גברים ונשים, בין כוהנים

לויים וישראלים, ואף בין הכהן הגדול, הנכנס בגפו לפני ולפנים ביום הקדוש, ובין שאר

אחיו הכהנים.

ב. במורה נבוכים (ג, מה) מוזכרות שלש סיבות להסתרת

"המקום אשר יבחר ה'." הסיבה המובאת היא רק אחת מהן. השלישית

"והיותר חשובה" היא: כדי שלא יתחרו השבטים זה עם זה שהמקדש יהיה בחלקן. ז.א.

שמקום המקדש הוא מקום על-שבטי, המאחד את כל ישראל. ירושת הארץ נעשתה על-ידי

חלוקת הארץ לשבטים, למשפחות, לבתי אב וכדו', לעמת הר הבית שנשאר מחוץ לירושת הארץ

הרגילה במובן מסוים.

ג. נדמה לי שגם הרב כהן-אור מודה בעקיפין בכך

שאין בעלות אנושית רגילה על הר הבית, היות והוא חוזר ומשתמש בביטוי

"מנדט," ולא "בעלות": "במישור הלאומי,

נשאר המנדט לסדרי המקדש וניהולו בידי העם היהודי." בנקודה זו

אני בהחלט מסכים אתו.

ד. נדמה לי שלוז דבריו מתמצה במשפט, שדווקא

"הלאמת ירושלים ובית המקדש בידי העם היהודי, תביא לבנאום ירושלים

כראוי." ומוסיף ש"רק העם היהודי הוא עם אוניברסלי במהותו."

הלוואי שהיה כך. אך אני רואה בזה הלכתא למשיחא: תכונה רוחנית של עם

היהודי שאולי קיימת בכוח, אך וודאי לא בפועל, במציאות בה אנו חיים היום. רמתו

המוסרית של העם אינה גבוהה מזו של עמים אחרים ופרשיות השחיתות המתגלות חדשות

לבקרים יוכיחו. כמו-כן, הזלזול בסבלו של הזולת, ומדיניות הרמיסה של חלשים, עניים

וקשישים אינן מחזקות את טיעונו של הרב אור-כהן. איך "אוניברסליות"

יכולה להתקיים בד בבד עם שנאת זרים, ועם התעלמות מזכויות האנושיות הבסיסיות של העם

הפלסטיני השוכן על-ידינו. אמת, יש ביניהם לא מעט מרצחים, אך חז"ל אומרים

"כבדהו וחשדהו"; את ה"חשדהו" אנו מקיימים למהדרין, אך לא את

ה"כבדהו."

עיקרי דבריי לא כוונו לוויכוח על מעמדה של

ירושלים בחוזה שלום עתידי אפשרי, היות וגם זה נראה כהלכתא

למשיחא בעתיד הנראה לעין. דבריי באו בעיקר להתריע נגד

המגמה להפוך את "שחרור ירושלים" להישג לאומי חילוני גרידא. מקומו

המוביל, אם לא הבלעדי כמעט, של הציבור הדתי-לאומי בחגיגות אלו, מצביע לדעתי על

בלבול מושגים קשה.

והעורך

מעיר:

דומני

שוויכוח חשוב זה בין עמדתו של הרב צ'יפמן לעמדתו של הרב

כהן-אור לגבי מעמדו הדתי והלאומי של הר הבית מהווה את סלע המחלקות בין הרואים

במדינת ישראל "עקבתא דמשיחא"

ולכן מייחסים משמעות דתית לממלכתיות יהודית בארץ ישראל, לבין ציונים דתיים, הרואים

את קיומה של מדינה יהודית כאתגר מוסרי, רוחני ודתי לעם היהודי מבלי לייחס משמעות

דתית לריבונות עצמה. אנו רואים חשיבות מרובה בקיומו של דן-שיח זה, לשם שמים, מתוך

כבוד הדדי.