כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו
עראי. ירדו גשמים,
מאימתימותרלפנות? משתסרח המקפה. משלו משל: למה הדבר
דומה – לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך
לו קיתון על פניו. (משנה סוכה ב , ט)

איבעיא 
להו (נשאלה ללומדים שאלה):  מי  שפך  למי?  תא שמע
דתניא (בוא ושמע מה ששנינו בברייתא): שפך לו רבו  קיתון  על  פניו ואמר לו: אי אפשי בשימושך (אינני
רצה שתשמש אותי).

                                                                                                                         
      (בבלי סוכה כט, ע"א)

מי שפך למי? עבד לרבו והכי קאמר: משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו עובדו כהוגן, כך
בידוע שאין ישראל  עובדין  כשורה, או דלמא הכי קאמר: ושפך לו רבו   קיתון   על 
פניו  לומר  'צא  מלפני  דאי  אפשי בשמושך'  וירידת 
גשמים  היא  שפיכת  קיתון,  ומכל
מקום   סימן  קללה  הוא.

ומיהו 
פירושא  דמתניתין מיבעיא  לן (נשאלת השאלה) שפיכת  הקיתון  מאי היא – ישיבת הסוכה או ירידת גשמים?

מאימתי 
מזכירין גבורות גשמים? 

רבי אליעזר אומר: מיום  טוב הראשון 
של  חג,   רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון
של חג. אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין 
הגשמים  אלא  סימן  קללה  בחג,  למה מזכיר?

אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר
'משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו'  אמר
לו: אם כן, לעולם יהא מזכיר! (משנה תענית א , א)

ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים
ושלום

ליעקב ידידיה – דורון דרשה

והיית אך שמח

חיים רובינשטיין

ההתלבטויות והפקפוקים הם הכלים בהם 
מגשֵש האדם את דרכו.  פנסים
באפלה.  השביל זרוע מהמורות, מטה,  מעלה.  לבו  ומוחו
הולכים בדרך האחת, ובצומת הבאה מושכים אותו לכיוונים שונים. האם הכביש החשוך העולה
נכון יותר מהרחוב האפל היורד?  האם
הדרך הקצרה היא באמת הארוכה והארוכה קצרה? האם היא ארוכה למכאוביו? "כי
היותם ברואים, דבר זה עצמו מחייב להם הספקות והדמיונות" ( רס"ג: ספר אמונות ודעות הקדמה – אות ג )

טבע ראשון הוא. מהות. מה מוֹתר האדם מן הבהמה. אולי היכולת לשאול. אולי
היכולת לעמֵת עקרונות, להביאם לסתירה, ולהצמיח מההתלבטות עקרון חדש, ידע
לא-מוכר." ורָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת
כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ".

איש המצוות
אינו  מסתפק בָדיון. תהומותיו עמוקים
יותר. מחויבותו העצמית היא להכרעה מעשית. ביצועית. הוא אינו  יכול לדחות את ההתלבטות. להדחיק את
הפקפוקים. שֹומה עליו להחצין את הפתרון. הלכה למעשה.

הרגעים רצופי
החידות, רצפים של דילמות, הם העצים הרבים, ביניהם מתפתלת הדרך הישרה. בין כסה
לעשור היא ההקרנה של מעגלי התלבטות אלה על מסך ענק. התלבטות מתחילה בעיניים מכוסות
ומסתיימת לאחר עשור בעושר גדול, עושר של התגלות. של ההיחשפות האינטימית לאמת
הפרטית.   ה' הוא האלוהים – היא
הקריאה גדולה של האדם שגילה את האור שנסתר ממנו.

זוהי המהות של חג
הסוכות. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים
טז, יד)... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (שם, ט"ז). שמחת מציאת התשובה. שמחת השיבה. 
רננת הפיתרון.

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי
ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (ויקרא כג, ל"ז). חטיבה אחת
של  מועדים הבאים ברצף במקרא ובזמן.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן
תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶש (שם, כד), אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי
הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם (שם, כז),
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶש (לה). בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא
קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם (שם, ל"ו). 

חטיבה אחת, שכל
אחד הוא המשך של קודמו. חטיבה שתחילתה עם תחילת השנה, עם בריאת העולם, יום הרת
עולם, וסיומה הוא בשמחת התורה. כפשטא דקרא "תקעו בחודש שופר בכסה ליום
חגינו" ומשמעות חגנו אינו אלא סוכות שהוא סתם חג (העמק דבר ויקרא כ"ג,ל"ד, ע"פ ראש
השנה ח',ע"א). מחוסר השקט של הופעת השאלות לרגיעה של מתן
התשובות. חטיבה שמשליכה את הדינמיקה על כל הרגעים שבמהלך השנה. משאלה, מהתלבטות
וספקנות, למציאת התשובה. רווחת הפתרון. ומתחיל מבראשית.

ספר קהלת, הנקרא
בשבת, הוא בבואה של תהליך זה תחילתו ב"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: מַה
יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ (קהלת א', ב-ג), והמשכו שואל "כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים (שם, ו', י"ב) ובסוף כל ההתבלטות הגדולה הוא מגיע למסקנה הכמעט-אחרונה, ההגיונית, שיוצאת
מנקודת המבט של תועלת לאדם. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה
וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר
הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל: (שם,
י"ב, ז- ח). אך הסוף האמיתי של ההתלבטות היא בתשובה
היצירתית,המפתיעה: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת
מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (שם,יג). נקודת המבט על תפקידו של האדם מוּצאת ממנו. מוצבת חיצונית לו. התשובה
היחידה שנותנת משמעות לכל השאלות שסוכמו ב"הבל הבלים" קודם לכן.

כבר ראו אבותינו,
בין הריין לוולגה, את המקום אליו הגיעו הדתות הגדולות שהאדם עמד במרכזן.  שטובת האדם ניצבה בקדקוד היעדים. עמידתו
של האדם בסיומו של קהלת, הוא מול אלוהים. 
מערכת הערכים יציבה ואינה מושפעת מרצונו של האדם, מגבלותיו או שאיפותיו.

היציאה מהבית
לסוכה הזמנית והמאולתרת, מצהירה יותר מכל, כי דווקא עתה, בעת האסיף, בזמן העושר
הגדול של השנה, שאסמי מלאים. יוצא אני מסדרו של עולם, מהגנתו של המבצר לרשותו של
הקב"ה. יציאה זו היא חלק מהתהליך שתחילתו בכסה והמשכו בגילוי שהעולם הוא
עולמו של הקב"ה.  לא  מעי הדג,  ולא מבצר, הם מקום 
מסתור. דווקא הסוכה הדקה , ביטוי להגנת ה', היא המקלט האמיתי, כרמז לענני
הכבוד במדבר, כאמירה של אמונה תמימה.

בימים שאנו רואים את סמל העוצמה העולמית,
הבניינים האדירים, מתמוטטים מול הרשע הנתעב הארצי, יש לסוכה משמעות עמוקה.  המונח סוכת שלום הנאמרת בערבו של
יום בפי ישראל, מבטאת את השלום הפנימי שהסוכה מהווה לה סוכך, היציאה לסוכה
אפשרית רק בגלל השלום שנתקיים בין הפקפוקים והרצונות השונים לחובות המוסריים
והדתיים. השלום הפנימי מקרין על השלום החיצוני. היציאה מהמבצר מתאפשרת רק למי
שהשלום שוכן בקרבו, ובוטח במנהיגו של עולם. וזו שמחה גדולה.

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו,
"לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" – גדול השלום שנתן לפנחס, שאין
העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג) 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום.
וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמש כך שואלין בשלום, שמע ישראל חותמין 'פורס סוכת
שלום על עמו' התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום.

אמר רבי שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר: (תהלים כט)

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום."

 (במדבר רבה פרשה כא, פסקה א)

חיים רובינשטיין עוסק בחינוך

הסוכה כמגן ומחסה טבעי או נסי, בעבר ובעתיד

'ויסעו בני ישראל מרעמסס  
סוכותה' – סוכות ממש דכתיב 'ויעקב 
נסע  סוכתה',  דברי  ר' אליעזר וחכמים אומרים:  אין  סוכות  אלא  מקום, שנאמר 'ויסעו מסוכות ויחנו  באיתם'  מה איתם
מקום אף סוכות מקום.

רבי עקיבא  אומר: אין סוכות
אלא ענני כבוד, שנאמר 'וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקדש ענן יומם ונוגה אם להבה
לילה.   כי  על  כל  כבוד  חופה.'

אין לי אלא לשעבר, לעתיד 
לבא  מנין?   תלמוד  לומר 
'וסוכה  תהיה לצל יומם מחורב
וגו". ואומר: 'ופדויי יי ישובון'.

ומצאתי בגמרא ירושלמית שכשמת 
אהרן,  נסתלקו   ענני  כבוד  ובאו  הכנענים  להלחם בישראל 
ונתנו  לב  לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח'  מסעות  מהר  ההר  למוסרה, שנאמר (דברים י) 'ובני ישראל
נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן'. (רש"י במדבר כו, יג)

לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת
בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד
הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל
יִשְׂרָאֵל. (דברים
לד, יא-יב)

 'לוחות  מעשה  אלהים'  יהיו
עובדי כוכבים משתמשים  בהם  לכך  שברם – ראה  שבחו
של משה; אהרן  ושבעים  זקנים  אחוזים 
בידיו  של  משה ולא יכלו לו, ולא אלו בלבד אלא אף
רצונו של הקב"ה היה שלא  
ישברם   שנאמר   (דברים  
לד) 'לכל   האותות והמופתים' 
אמר  לו  הקב"ה:  יהא  שלום באותו
היד, שנאמר (שם) 'ולכל היד החזקה'. (שמות רבה פרשה מו)