הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת

אדם בחייו/ יהודה עמיחי

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים מְאוֹד.

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.
כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ
כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,
כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב
וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו
מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,
הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,
וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

[שעת החסד, שוקן, ירושלים תשמ"ג]

"אֶבְרֵי חֶסֶד"

נַחֵם אילן

שמחת תורה תשפ"ה תהיה שונה מקודמותיה לא רק בגלל האסון המתגלגל שהחל בשמחת תורה תשפ"ד ועודנו נמשך, ולא רק משום שגם בחלוף שנה יהיו בעזה חטופות וחטופים, אלא גם מפני שהחג יגיע לא מאליו, כחותם חגי תשרי. כבר כעת, בעיצומו של אלול תשפ"ד, כשאני כותב שורות אלה, אני מוטרד שבועות רבים כיצד אציין את החג. רק אציין, או גם אחגוג? ומה אחגוג? וככל שמתקרב המועד אני מתוודע ללבטי אחרים, לספקות, לקשיים, לעצות, להנחיות, לוויכוחים, לחששות ולתקוות סביב אופני הציון של החג. אלה, מן הסתם, יתגברו ככל שיקרבו ימי חג הסוכות ובעיצומם.

חג הסוכות ומיד לאחריו שמיני עצרת ושמחת תורה הם הזדמנות חד-פעמית, קשה וכואבת, ובה בעת יקרה מפז, להציב מראה ממשית וסמלית מולנו כיחידים, כמשפחות, כקהילות וכחברה, לשאול מי אני, מי אנו, מי אני רוצה להיות, מי אנו רוצים להיות, מה המשמעות של התורה ושל הקריאה בה בעבורי ובעבורנו, איזו נוכחות אני ואנו מעניקים לתורה בחיינו, ומה באמת משמעותם של החגים הללו בעבורי, בעבורנו.

ראש השנה מעוצב בתרבות היהודית כאירוע קוסמי – "היום הרת עולם", "כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים, זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהלים מז, ח–ט). חשבון הנפש ביום הכיפורים מושתת על שני רעיונות נשגבים ומאתגרים: א. מבט רפלקטיבי פנימה בשאלת היחס בין חרות לאחריות ומכוחו רעיון התשובה ואפשרות מימושה; ב. עיון ביקורתי, אמיץ ונוקב, במשמעותה העמוקה של הדתיוּת (רגש דתי) והמתח המהותי בינה לבין הדת (הפרקטיקה) (זו ליבת הפטרת הבוקר של יום הכיפורים!). כל אחת ואחד נקראים בשמחת תורה לבדוק איזה מעמד ותוקף היא והוא מעניקים בחייהם ל"תורה", לאידאולוגיה, לתפיסת עולם מגובשת.  

לפני ימים אחדים גיליתי את השיר "אברי חסד" מאת יחזקאל רחמים, משורר פעיל ורב-כישורים החי ויוצר בינינו. חשבתי שהוא יכול לשמש מצע פורה למחשבות על שמחת תורה תשפ"ה.

אברי חסד/יחזקאל רחמים

הֵן אַךְ כְּאֵב לָמַדְנוּ לְהַרְגִּישׁ.

אֵיךְ שָׁעַטְנוּ לִקְרָאתוֹ, אֵיךְ רָמַסְנוּ

לִכְבוֹדוֹ אֶת כָּל מָה שֶׁבִּקֵּשׁ.

אֶפְשָׁר אִם נִתְבּוֹנֵן בָּזֶה חָזָק,

אִם רַק נִכְאַב אֶת זֶה מַסְפִּיק, אוּלַי עוֹד

יִמָּצְאוּ לָנוּ אֶבְרֵי חֶסֶד עֲלוּמִים

לִישׁוּעַת הַיֵּשׁ.

וּמִי יִתֵּן שֶׁנַּשְׂכִּיל לֶאֱסֹף

דֵּי אֹמֶץ וְכוֹחוֹת, כְּדֵי לִרְצוֹת

לְהִתְנַעֵר מִן הֶעָפָר

וּלְהָעֵז

לִחְיוֹת.

(מתוך הספר "דיו מרחקים", הוצאת פרדס, חיפה 2018)

השיר הזה הוא שירת רבים. ה"אני" הדובר בו הוא קולקטיבי מראשיתו ועד סופו, אך בה בעת השיר הוא גם שירת היחיד, המסוגל לזהות את עצמו כחלק מן הקבוצה ולהביע את עצמו במילים ובדימויים שהם רק שלו. הקולקטיב לא מחק ולא אִיֵּן את היחיד המשורר.

מילת המפתח בבית הראשון (שאורכו שלוש שורות) היא "כְּאֵב". ה"אני" הקולקטיבי נזקק לתהליך למידה כדי שיוכל לחוש את הכאב. התהליך הזה הוא תמיד פנימי ולא חיצוני. מתברר אפוא שהכאב אינו רק תגובה מידית אלא גם תוצאה של תהליך פנימי, המודע לעצמו לפחות בחלקו. פעמים רבות נתפס הכאב כמשהו שמקפיא, עוצר ומכווץ את הכואב, אך בשיר הוא מעוצב בדמות שונה לחלוטין: הכאב הריהו כשד שהשתחרר מן הבקבוק. הוא ישות עצמאית והוא מניע את הכואבים להימשך אליו, אולי אפילו להשתוקק אליו, ועל כן לשעוט לקראתו ולרמוס "לִכְבוֹדוֹ אֶת כָּל מָה שֶׁבִּקֵּשׁ"! בקצרה, הכאב יכול להיות תובעני, ממכר ומשעבד.

הבית הראשון נחתם בתמונה מפחידה, מעין נהירת המונים אחרי הכאב, המתפקד בשיר כחלילן מהמלין מודרני, מפחיד, ואולי אפילו מדכא. אכן, זו סכנה ממשית, הנוכחת בחיינו גם כיום. ובכל זאת אין זו גזרת גורל.

הבית השני ארוך מעט יותר (בן ארבע שורות) ופותח בהבעת אמון המחולל תקווה גדולה. מילת המפתח בשורה הראשונה בבית זה היא "נִתְבּוֹנֵן". היא שונה מלראות או מלהביט, מפני שהיא מבטאת בעיקר עיון פנימי, חשיבה ביקורתית, רפלקטיבית, שמראה העיניים הוא רק דימוי שלה. ההתבוננות, שבעיקרה היא אינטלקטואלית, אינה מַספקת. נחוץ גם תהליך רגשי, של מיצוי הכאב. רק בעקבות שני אלה יש אפשרות שיתרחש תהליך התחדשות, לא רק אבדן ומוות אלא גם צמיחה שופעת חיים, הניזונה מרוח של "חֶסֶד". אכן, הם "עֲלוּמִים", כלומר סמויים, נסתרים, אך המשורר סבור שאפשר לחושפם, ומכוחם ובזכותם ה"יֵשׁ" ייוושע. "ישועה" היא מילה הטעונה משמעות דתית. היא מביעה מוּדעוּת למגבלות הכוח של האדם והכרה בנוכחות ישות נוספת, המסוגלת להושיע ולהעניק ממד חדש, רענן ואופטימי לחיים שאחרי הסבל ומבלי להתכחש לו.

הבית השלישי, הארוך מכולם (חמש שורות), הוא תפילה, ייחול ("וּמִי יִתֵּן") לא להתערבות אלוהית או לנס אלא לתהליך פנימי של התפכחות בקרב הקהילה, הקבוצה, ה"אני" הקולקטיבי. השינוי תלוי בנו, ובתהליך רציונלי שאנו נחולל ("שֶׁנַּשְׂכִּיל"). עלינו לִרְצוֹת שני דברים הנראים בלתי אפשריים: "לְהִתְנַעֵר מִן הֶעָפָר וּלְהָעֵז לִחְיוֹת". צריך תעוזה כדי לחזור לחיים במלוא אונם דווקא בשעה ש"האני" השר הוא כמת או כפצוע נטול כוחות, פסיבי. מכוח הרצון הזה עלינו, הכואבים, "לֶאֱסֹף דֵּי אֹמֶץ וְכוֹחוֹת" כדי לממש את ההתנערות מן העפר. כן, צריך אומץ ותעוזה, שהם עמדה רגשית ותודעתית, ורק אחריהם ומכוחם גם כוחות ממש, כוחות גוף וכוחות נפש. ברקע מהדהד הבית הרביעי של "לכה דודי": הִתְנַעֲרִי, מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ, עַמִּי; עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי, גְּאָלָהּ!". הפסוקית החותמת מקורה בתהלים: "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי, גְאָלָהּ; לְמַעַן אֹיְבַי, פְּדֵנִי!" (סט, יט). זו קריאה לאל הנמצא רחוק (לפחות בתחושת המשורר) להתקרב אל נפש המשורר ולגאול אותה. יש רגע שבו אלוהים נקרא לעשות מעשה.

יחזקאל רחמים בחר לקרוא לשירו "אֶבְרֵי חֶסֶד". בכך התווה כיוון וקבע את הלחן האופטימי גם בעת קריאת מילים קשות וכואבות. יש סיכוי לשינוי, להתאוששות ולהחלמה, כשמערכת הגורמים הפועלים כוללת גם חסד.

*

הכאב ימשיך ללות אותנו, וכמוהו הכעס והתסכול, העצב, ואצל חלקנו גם תחושת אשמה. אני מקווה שיש בנו הרצון והכוחות לגלות בחיינו גם כוחות פעילים, בריאים ואופטימיים. חג הסוכות ובעקבותיו שמחת תורה הם הזדמנות מאתגרת, יפה ונעימה, לבדוק האם לתורה יש מקום עמוק ואמתי בנפשותינו כיחידים, כקהילות וכציבור. אם כן, נאבק כדי שנוכל לרקוד ולשיר ולחוות בכנות "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ, כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי!" (תהלים קיט, צז). ומי שאבלו וכאבו כה עמוקים ולא יצליח השנה לשמוח בשמחת התורה, יודע שבעוד שנה ממתינה לו הזדמנות נוספת.

נַחֵם אילן – פרופ' בגמלאות. מזה כעשור הוא עורך את שנתון 'ספונות' מטעם מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.

הוי מה היה לנו – כיצד חוגגים?

… אני מאמין שכאשר מביאים הלכה למציאות הישראלית ומוציאים אותה מהמרחב של האדם הפרטי למרחב של עם ישראל כולו, אנחנו ממילא מרחיבים אותה למציאויות שלא הכרנו, מציאות של מדינה, של צבא, של ביטחון וכלכלה, דברים שלא הכרנו בעבר והיא הופכת ליותר מורכבת. ודאי שמה שנכון לגבי אדם פרטי לא נכון למדינה ומה שמתאים לאברך בישיבה לא מתאים לחייל בצבא, המרחב נפתח לעוד הרבה אפשרויות וממילא ההלכה צריכה לפתח שפה שתתאים למציאות כזו מורכבת.

(הרב עידו פכטר, מתוך ראיון לאתר 'חדשות כיפה')

דווקא אחרי מאורעות תשפ"ד נדמה לי שעלינו לזעוק, להתפלל ולהקיף ביתר עוז, ולא לצמצם. מספר ההקפות הוא כמספר ההקפות סביב חומות יריחו עד לשבירתן, ודרכן עלינו להתפלל על חיבורנו לדופק היהודי הנצחי שהוא הוא "משיב הרוח", לשבירת החומות בינינו ולניצחון מוחץ על הקמים עלינו לכלותנו. ואם יש הרוצים לציין בהקפה מסוימת את הזיכרון, אפשר להציע לערוך הקפת ניגונים נעדרי מילים, כי מה יש עוד לומר. או הקפת פיוטי יום הכיפורים וימים נוראים, שיש בהם התבוננות פנימית שקטה.

(חגית פרל, מקור ראשון שבט תשפ"ד)

יִזְכּוֹר

יִזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת הַנְּשָׁמוֹת הַטְּהוֹרוֹת שֶׁל חַלְלֵי טֶבַח שִׂמְחַת תּוֹרָה תשפ"ד.

אֶת הַנִּרְצָחִים וְהַנִּרְצָחוֹת, אֲנָשִׁים נָשִׁים זְקֵנִים וְטַף, וּבָהֶם גַּם הַזָּר וְהַתּוֹשָׁב,

בַּקִּבּוּצִים, בַּמּוֹשָׁבִים וּבֶעָרִים, בַּבָתִּים, בַּמְּסִבָּה וּבַדְּרָכִים. 

אֶת אַמִּיצֵי הַלֵּב, אֶזְרָחִים וְחַיָּלִים, שֶׁנֶּחְלְצוּ לַהֲגָנַת הַיִּשּׁוּבִים.

אֶת לוֹחֲמי כִּתּוֹת הַכּוֹנְנוּת וּמֻצְּבֵי הַגָּדֵר, אֶת לוֹחֲמֵי הַמִּשְׁטָרָה וְכוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן,

וְאֶת אַנְשֵׁי כּוֹחוֹת הַחִלּוּץ וְהַהַצָּלָה.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל, וְיֶאֱבַל עַל חָכְמַת הַזְּקֵנִים,

עַל אַהֲבַת הַהוֹרִים, עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְעַל תְּמִימוּת הַיְּלָדִים.

זְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם, אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמָם.

וְיָנוּחוּ בְשָׁלוֹם עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן.

הרב בני הולצמן