"כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים"

(מההפטרה – שופטים י"ג, ה')

"וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ" (שופטים יג, כה)

אָמַר רַ' יִצְחָק דְּבֵי רַב אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג.

 "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ … בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (שופטים יג, כה)

אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: מְלַמֵּד שֶׁנָּטַל שְׁנֵי הָרִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה,

כְּאָדָם שֶׁנּוֹטֵל שְׁנֵי צְרוֹרוֹת וּמַקִּישָׁם זֶה לָזֶה.

רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁרוּיָה עָלָיו הָיָה פּוֹסֵעַ פְּסִיעָה אַחַת כְּמִצָּרְעָה וְעַד אֶשְׁתָּאוֹל.

 "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שׂוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה" (שופטים טז, ד)

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִלְמָלֵא נִקְרָא שְׁמָהּ דְּלִילָה רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה:

דִּלְדְּלָה אֶת כּוֹחוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּלְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו.

 שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחֲרֵי עֵינָיו לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו.

 תַּנְיָא, אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיוּ,

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו" (שופטים טז, ג)

וּמְקֻבָּלים אָנוּ שֶׁאֵין דַּלְתוֹת עַזָּה פְּחוּתוֹת מִשִּׁשִּׁים אַמָּה.

 "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי אֱלֹהִים, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִיִ נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה!" (שופטים טז, כח).

אָמַר שִׁמְשׁוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכֹר לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם: הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.

סוטה: ט, ע"ב / י, ע"א

ויקרא רבה, פרשה ח', דרשה ב'

אחרון חביב, או 'כל אחד סובר אני ראשון'?

יונתן מוס

את הסמיכות שיש בפרשתנו בין ברכת הכהנים לקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן דרש יפה ר' שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו 'כלי יקר' שכתב בפראג בראשית המאה ה-17:

"'ויהי המקריב ביום הראשון' וגו' (במד' ז, יב). סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום כי אם אין שלום אין כלום (רש"י ויק' כו, ו), לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה, הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסרה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבוא אחריה למלאת חסרונה, על כן המדרש (במדבר רבה יט ז) משבח ואומר 'גדול השלום שהוא חותם כל הברכות' כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח…ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז גם כן השלום כי מטעם זה נאמר בראשון 'וקרבנו' (במד' ז, יג) ב-ו' העיטוף (=ו' החיבור) כאילו קדמו אחר, שלא יהיה תפארתו לאמר 'אני הקרבתי ראשון'. גם לא הזכיר בו שם 'נשיא' שלא יתנשא לאמר 'אני אמלוך' והגאוה סיבה לכל ריב ולכל נגע. ואמרו עוד (שמות רבה טו ו) שכל י"ב שבטים אלו נמשלו לי"ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו…שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזיכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחברו וכל זה סבת השלום".

למרות הזהות הכמעט מוחלטת בין תיאורי הקרבנות של שנים-עשר הנשיאים השונים, הכלי יקר עומד על שני הבדלים קטנים שיש בין המקריב הראשון לכל השאר, ומשלב את ההבדלים הללו במסגרת דרשתו היפה בשבח השלום.  ו' החיבור מופיעה רק בהצגת קרבנו של נחשון בן עמינדב—'וקרבנו קערת כסף אחת' (ז יג). כמו כן, אצל נחשון, שלא כמו אצל הנשיאים האחרים, לא מצוין שהוא נשיא שבטו. נאמר רק שנחשון הוא 'למטה יהודה'. שני ההבדלים האלה רומזים לכך שאל לו לנחשון להתנשא ולומר שהוא הקריב ראשון. לכן גם מתוארים בפירוט ובחזרתיות כל קרבנותיהם של כל הנשיאים, למרות שכל הקרבנות היו זהים: 'כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחברו'. הכול נועד לשרת את המטרה החשובה של הגברת שלום.

אף על פי כן, קריאה צמודה של הדרשה הזו מעלה מתח מסוים בין מרכיביה השונים. מצד אחד נאמר לנו בתחילת הפירוש שבגלל מעלת השלום כל הברכות נחתמות בו. כי 'כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה, הבאה למלא מה שחסרה הברכה הראשונה' שהרי 'אחרון חביב'. הביטוי 'אחרון חביב' לקוח מבראשית רבה עח, ח, (מצוטט גם ברש"י על בר' לג, ב) המסביר מדוע יעקב העמיד את השפחות וילדיהן ראשונים, ולאחריהם את לאה וילדיה, ורק לבסוף את רחל ואת יוסף: 'אחרון אחרון חביב'. משמעות הביטוי הוא 'ככל שמשהו יותר אחרון כך הוא יותר חביב' (בלשון המקרא וחז"ל, שלא כמו בעברית שלנו, הוראת המלה 'אחרון' היא 'לא ראשון'. לכן ייתכן 'אחרון' אחד ואז עוד 'אחרון' לאחריו).

מצד שני, בהמשכו של אותו פירוש הכלי יקר גם כותב ששנים-עשר הנשיאים נמשלו לשנים-עשר המזלות הנעים בגלגל ו'הולכים כהולך בסולם לאחוריו' על מנת שכל אחד מהם, כאשר הוא מסתכל למטה יראה את זה שלאחריו, ולמטה ממנו, ויחשוב שהוא, שעומד מעל חברו, הוא הראשון במעלה. לפי ההיגיון הזה, אין אחרון אחרון חביב, אלא, כפי שנאמר בספרי דברים (לז), בניגוד לאמור לעיל בבראשית רבה: 'כל מי שהוא חביב קודם את חבירו'.

ניתן אם כן, לשאול: מה עדיף? הראשון או האחרון?

בדורשו בשבח האחרון, הכלי יקר מפנה לסיפור הבריאה, שם האדם, נזר הבריאה, נוצר אחרון. באותה מידה ניתן היה להצביע על יום השבת, היום האחרון בבריאה והקדוש בשבוע. מצד שני, ניתן היה להצביע גם על מקרים אחרים, בהם נראה שהראשון עדיף: את חודשי השנה התורה מונה לפי יציאת מצרים שאירעה, על פי מניין התורה, בחודש הראשון.^[1] חשיבותו של חודש זה נובעת מראשוניותו, לא אחרוניוּתו: 'החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה' (שמ' יב, ב).

אם נחזור לראייה שמביא הכלי יקר מבריאת העולם נגלה מורכבות נוספת. מקובל להצביע על בריאת האדם באחרונה כהוכחה לגדלותו. מצד שני, מדרשים אחרים דורשים זאת בצורה הפוכה: האדם נברא אחרון 'שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית' (סנהדרין לח.). יתרה מזאת, לפי ההיגיון של 'אחרון אחרון חביב' בסדר הבריאה, לפי סיפור הבריאה השני, האדם לא נברא אחרון. האחרונה להיברא זו האשה! ניתן להוכיח מכאן שנזר הבריאה היא האשה שנבראה אחרונה כמו ששבת היא היום האחרון והקדוש ביותר. אולי זה קשור לעובדה שלפי פשט הכתובים האשה, בשונה מהאדם, לא גורשה מגן עדן. אך אין כאן המקום להאריך על כך.^[2]

בחזרה לשאלתנו: מדוע באותה פסקה דורש הכלי יקר גם את חביבוּת האחרוניוּת, וגם את מעלת הראשוניוּת? האם אין בכך סתירה? ברצוני להציע שאין מדובר פה בטעות או בבלבול, אלא בסידור מכוון   ומתוחכם של הכלי יקר. נושאו הכללי של הפסקה הזאת, דרשה בשבח השלום, הוא המפתח להבנת העניין. הכלי יקר נסמך כאן הן על גדולת הראשוניות והן על גדולת האחרוניוּת כי החיבור בין שתיהן הוא עצמו סיבת השלום. שלום בזוגיות, במשפחה, בחברה, ובין עמים אפשרי רק כאשר כל צד רואה בעצמו גם ראשון וגם אחרון. השלום אינו יכול לשכון במקום בו יש רק גאווה. אבל הוא גם אינו יכול לשכון במקום בו יש רק ענווה. השלום אינו יכול לשכון כשבצד אחד יש גאווה בלעדית ובשני ענווה בלעדית. שלום אין משמעו השתלטות. אך גם אין משמעו התרפסות. השלום דר במקום שכל הצדדים יכולים לראות בעצמם גם ראשונים וגם אחרונים. גם גדולים וגם קטנים. גם נעלים מחמת ראשוניותם וגם חביבים מחמת אחרוניוּתם. השלום פורח במקום בו כל אחד מהגורמים הדרים יחד, בין אם הם פרטים ובין אם הם קבוצות, יכולים להכיר בכך שיש בהם גם ראשוניות וגם אחרוניוּת, ושתיהן גם יחד חביבוֹת, כל אחת בדרכה. לכן שתל הכלי יקר בפירושו על מעלת השלום אמירות הן בשבח הראשון והן בשבח האחרון. ואולי לא לחינם הוא הפך את הסדר ביניהם. האחרון מככב בתחילת דבריו, והראשון בסופם. 

יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

שלוש ברכות – שלושה צרכים

כי אלו השלוש ברכות הם מיוחדות לשלוש צרכים הכרחיים אשר לנו, והאחד צרכי גופותינו בעניין הממונות וכל הנלווה אליו מהקניינים הזמניים … והשני צרכי נפשותינו בעניין ההשכלה … השלישי הוא צרכנו לבינינו ובין אלוקינו, והוא לקבל משאת פניו ודבקות אהבתו… וגם לזה לא יושלם כי אם במה שבא… באומרו 'וישם לך שלום'.

(ר' יצחק עראמה בספרו 'עקדת יצחק')

ברכות לגוף ולנפש

ואמר 'יברכך ה' וישמרך', שהיא ברכה בענייני הגוף, שיברך וישפיע עליהם טובות הרבה בני חיי ומזוני, וישמור אותם שלא יחסרו מהם, שכל דבר נוסף צריך שמירה… והפסוק השני ברך אותם בטובות הנפשיות, מהדעה והחכמה… ובפסוק השלישי באו מלבד השם הנכבד שש תיבות, שהן: ישא פניו אליך וישם לך שלום, לפי שהוא כולל לשני השלמויות יחד, הגופני והנפשי, ולכך היה מספר תיבותיו כמספר שני פסוקים הראשונים יחד, כי הפסוק הזה רומז, אל ההשגחה האלוקית על הגוף ועל הנפש יחד, עד שיגיעו אל תכלית ההצלחה… הנה אם כן יוכללו בברכות הקצרות האלה כל מיני הטובות, איש לא נעדר.

(אברבנאל בפירושו לברכת הכוהנים)

תמות נפשי עם פלשתים

שמשון קורא במרי ליבו, "אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" – זו קריאה מזעזעת של מי שיודע שאלוהיו נטש אותו, ושל מי שכבר מבין שהוא כָּשל  והכזיב במימוש הייעוד הגדול שלמענו נוצר. בשלושה שמות פונה שמשון לאלוהים ברגע הזה: "אֳדֹנָי", ה', ו"אֱלֹהִים". נדמה כאילו הוא מנסה להיכנס לליבו של האל דרך כל אחד משעריו, ולהגיע אל המקום שבו יפתח לו צוהר לתוך האל האישי ואף האינטימי ביותר, זה שבחר בו ולקח אותו אליו עוד מבֶּטן, זה שרוחו פיעמה את שמשון כל חייו. הוא, כמובן, אינו יודע אם אלוחים ייענה הפעם לתפילתו כפי שנענה לה בסלע עיטם, כששמשון כמעט גווע בצמא. הלוא החוויה  שחרותה בו ב"טריות" רבה יותר היא דווקא זו של הרגע שבו אמר לעצמו, לפני זמן לא רב, "אצא ואִנָער כפעם בפעם", וגילה, לאסונו, שדלילה הסירה את שערו ודילדלה את אונו, ושאלוהיו סר מעליו.

… שמשון מטה בכוח את העמודים ורק אז, כשהם מתחילים להיסדק ולנוע, הוא למֵד שאלוהים אכן לא נטש אותו. הוא מפיל את הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו. "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ", כתוב, "רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו", ובתיבת התהודה של הזמן והמקום שבהם נכתבים דברינו אלה אין מנוס מן המחשבה ששמשון היה במובן-מה המתאבד-הרוצח הראשון^[3], ואף כי נסיבות מעשהו היו שונות מאלה המוכרות לנו ממציאוּת היומיום של רחובות ישראל, ייתכן שעצם המעשה ניסח בתודעת האדם את אותה דרך של רצח ונקם בחפים מפשע, שכל-כך השתכללה בשנים האחרונות.

(דוד גרוסמן מתוך ספרו 'דבש אריות' בהוצאת ידיעות אחרונות)

על ההפטרה – שמשון שופט או גיבור?

"ואנקמה נקם אחת משתי עיני":

אמר לפניו: ריבון העולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה, ושכר עיני אחת תהא מתוקנת לי לעתיד לבוא. (מדרש רבה במדבר ט: כד)

(מדרש רבה במדבר ט: כד)

בתפילתו האחרונה מתגלה שמשון כאיש מאמין: הוא מזכיר את שם ה' פעמים הרבה, כאחד הנביאים: "ה' א-להים, זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, הא-להים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים." שלוש פעמים מזכיר שמשון את שם ה' במשפט אחד, במשפט הדרמטי ביותר שאמר בימי חייו, במשפט שבו מבקש הוא להתאבד, יחד עם אויביו.

 נסגר המעגל על שמשון: בחטאו הלך אחרי עיניו, נענש בניקור שתי עיניו, ובמותו נקם נקמת אחת מעיניו, והעין השנייה, שכרה מזומן לו, לשמשון, לעולם הבא. כאילו אמר: נענשתי על חטאי, וכיפרתי עליו. את השכר המגיע לי אני מחלק לשניים: מחציתו רוצה אני כאן, בחדוות הנקמה בפלשתים, ומחציתו שומר אני לעצמי, לעתיד לבוא.

על קבורתו של שמשון מספר הכתוב דברים קצרים:

"וירדו אחיו וכל בית אביהו, וישאו אתו, ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול, בקבר מנוח אביו. והוא שפט את ישראל עשרים שנה." (טז: לא)

 מקום קבורתו מוכר לנו. זהו המקום שבו החלה רוח ה' לפעמו: "ותחל רוח ה' לפעמו… בין צרעה ובין אשתאול" (יג: כה). מעגל נוסף נסגר סביב שמשון: במותו חזר והגיע למקום שבו החל את פעולתו. הוא נקבר בקבר אביו, במקום שבו החל את נבואתו.

 ארוכה הייתה דרכו של שמשון: הוא עזב את בית אביו, הלך אחר עיניו ובחר נשים פלשתיות. אך דרכו במעגלים הייתה: הלך אחר עיניו, נענש בניקור עיניו, ונקם את נקמת עינו האחת. הוא החל את פעילותו בין צרעה ובין אשתאול, יצא לערי פלשתים שלחוף הים, וחזר ונקבר בנחלת הקברים של אביו, בין צרעה ובין אשתאול.

 הפסוק האחרון בפרשת שמשון הוא חזרה על פסוק שכבר נאמר: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה." כבר קראנו פסוק זה לאחר תיאור המאורעות בתמנה, עם האישה הפלשתית הראשונה. מדוע חוזר הפסוק על משפט זה, שאנו מכירים אותו ויודעים אותו? בדברינו למעלה ראינו בפסוק הזה סיום של תקופת שמשון השופט ומעבר לתיאור שמשון ההולך אחרי עיניו. אולם גם כאן מיטיב המדרש עם שמשון, ומפרש את הכפילות בדרך מעניינת:

"היו הפלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו, כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו." (ירושלמי סוטה א: ח)

יש כאן שתי ספירות: עשרים שנה שפט בחייו, ועוד עשרים שנה, כאילו שפט, לאחר מותו. הרושם של מותו היה עז כל כך, עד כי עשרים שנה לאחר מותו עדיין היה מקור פחדם של פלשתים.

 (יהודה איזנברג, המאמר השלם באתר 'דעת' של מכללת הרצוג)

[1] ראו רמב"ן על שמות יב, א.

[2] אני מקווה לעשות זאת בעז"ה בגיליון שבת בראשית, תשפ"ו. 

[3] רבי סעדיה גאון, בספרו אמונות ודעות, מצביע על נזקה של תאוות הנקם לנפש האדם המתמכר לה, ולאלה שבהם הוא נוקם, רס"ג מביא את מעשהו האחרון של שמשון כדוגמה לנקמה קיצונית והרסנית המיוחד. במקורות החז"ליים אין גינוי לנקמה אחרונה זו של שמשון, אם כי כוחנותו נדרשת לפעמים לגנאי.