וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ

בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.

הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה

בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ!

(מילים: מן המקורות לחן ידידיה אדמון 1927)

פסח הוא זמן היציאה ממצרים, שהיא הגדרת העם כמעט רק במובנה השלילי – כשלילתה של ההתבוללות, כשלילתה של גלות מצרים, כשלילת הגדרתם של היהודים כסוג מסוים של מצרִים.

בשבועות, לעומת-זאת, קבלת התורה – שהיא הגדרתו החיובית של העם היהודי, קביעת מהותו העצמית, קביעת מטרת חייו והכיוון אליו הוא פונה.

(הרב עדין שטיינזלץ)

פני השכינה בפני הקהילה – על ברכת כהנים וקהילתיות

שרה עברון

פסוקי ברכת כהנים מצויים בליבה של פרשתנו, אחרי מצוות הנזיר והסוטה ולפני הרשימה החגיגית של קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.

חמש עשרה מלים עתיקות אלה מכילות את ברכת  ה' לעמו באמצעות הכוהנים במקדש, ונמסרת אלינו עד עצם היום בבתי הכנסת בתפילה . חוקר המקרא יצחק אבישור כתב על משמעות הברכה והמבנה השירי שלה (עולם המקרא, במדבר, עמ' 46 -48):

"אחד החשובים שבתפקידי הכהן הוא לברך את עם ישראל בשם ה'. למעשה, הכוהנים הם האפיק המוליך את הברכה השמיימית, שמקורה הוא האלוהים… ה' לבדו הוא היכול לממש את הברכה."

אבישור מדגיש את ההבדל בין הברכה שאמרו הכוהנים לכל עולה רגל בהיכנסו למקדש: "ברכנוכם מבית ה'" (תהלים קיח, כו) לבין מקורה האלוהי של הברכה אותה הוא מאציל בשם ה'.

הברכה בנויה כשירה מקראית קדומה. יש בה שלושה חרוזים, לכאורה לא סימטריים, שבכל אחד מהם חוזר שם ה'. יש בשירה מקצב סימטרי: בחרוז הראשון הקצר ביותר, שלוש נקישות, בשני חמש ובשלישי, החותם, הארוך מכולם –  שבע נקישות. כל חרוז מחולק לשניים ע"י ו' החיבור לפני הפועל, שלוש הצלעות הראשונות פותחות בפועל שנסמך לו שם ה'. חזרה משולשת על שם ה' והפעלים יוצרת את היחידה הספרותית. המבנה מתחזק עוד מהעובדה ששבע מתוך חמש עשרה המלים הן חזרות.

אבישור מראה כי ברכת כהנים היתה השראה פנים וחוץ מקראית כבר מתקופות קדומות, וניתן למצוא עדות לכך בספר ישעיהו, בספר תהלים ובמגילות 'סרך היחד' שנתגלו במדבר יהודה, ובהמשך גם  בתלמוד הבבלי.

בדורנו כתב הרב זקס על המשמעות שלמד מברכת כוהנים:

(תרגום חופשי מתוך: Jonathan Sacks, Celebrating Life,”where They Know My Name”, pp.147-149, 2003.)

…אחד המקומות החביבים עלי ביותר הוא מוזיאון ישראל בירושלים. יש במוזיאון אוסף מקסים של עבודות אומנות, מוצגים מתפוצות העם היהודי, וממצאים מכנען הקדומה. אך יש פריט אחד, קטן מכל האחרים, שממלא אותי ביראת כבוד. פיסת קלף קטנה, בת יותר מ 2500 שנה. זהו הממצא העתיק ביותר של טקסט תנ"כי, שנכתב באותיות עבריות שכבר לא היו בשימוש בעת כתיבת מגילות ים המלח. ומה שמרתק הוא 15 המלים העבריות שנאמרות עד עצם היום הזה ונכתבו אז – ברכת כוהנים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם". מדהים לראות את המלים, כל כך מוכרות וגם כה עתיקות, שמורות לאורך מחצית מההיסטוריה על פיסת עור, אולי קמע, בבעלות של אדם שהתהלך בחצרות מקדש שלמה.

רק לאחר חוויית הביקורים בקהילות הבנתי את השורה האחרונה של הברכות הללו. מה המשמעות של "ישא ה' פניו אליך"? וכיצד "ישם לך שלום"?

מה שמהפכני בתנ"ך הוא הרעיון שאלוהים הוא ישות ולא כוח ((person not power משמעות הדבר היא שהוא מכיר אותנו ואכפת לו מאתנו.

הפסוק בתהלים קמז ד': "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" אומר זאת. יוצר מפץ גדול יכול ליצור ביליוני גלקסיות, אך רק ישות אלוהית פרסונלית יכולה לתת שם לדברים.

אלוהים מכיר אותנו לא באופן אבסטרקטי אלא אישי (פרסונלי) ואינטימי. הוא מראה לנו את פניו, מעריך אותנו כפרטים. הוא יודע את שמנו. אין מקור גדול יותר לשלום – שלווה של נשמה- מזה, מהידיעה שאנו ידועים, מכירים ומוכרים. אז הבנתי כיצד קהילה היא הביטוי האנושי של האהבה האלוהית. זהו המקום בו אני מוערך פשוט בשל מי שאני, האופן שבו אני חי ומה שאני נותן לאחרים. זהו המקום שבו יודעים את שמי.^[1] (ההדגשה שלי)

בספרו 'מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך 80 מהפכות', מונה אמנון שפירא ז"ל את הקהילה, כאחת מהמהפכות שהביא התנ"ך. בפרק 51 הוא עוסק בקהילה ורואה בה את הגורם שסייע לישראלים לשמור על אמונותיהם ומנהגיהם, בתוך סביבה נוכרית, מימי קדם עד היום הזה.  דרך מחקריהם של משה ויינפלד ואבי פאוסט הוא מתאר את הקהילה הישראלית בימי המקרא, קהילה בעלת האופי השיתופי חברתי.  בעקבות מחקריו של זאב ספראי, הוא מרחיב את מבטו על מערך השירותים המפותח והעשיר של הקהילות היהודיות בתקופת המשנה והתלמוד, ומסיים במסקנה כי: "הקהילה, שצמחה במקרא לפני 3,000 שנה, מתגלה היום כפתרון חברתי נכון לחברה האנושית כולה". (אמנון שפירא, מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך 80 מהפכות, עמ' 241 – 244)

ברכת כוהנים מזכירה לנו בכל יום מחדש, כי אנו יכולים להשרות שכינה בינינו במעשה הפשוט לכאורה אך לעתים הקשה כל כך לביצוע – בניית קהילות דרך ראיית פניו של האחר.  כשם שהקב"ה רואה את פנינו, כך אנו נדרשים לראות את פניהם של השותפים והשותפות, בבניית קהילות בהן יש לכל אחד פנים, וזהות ומקום. לא רק באמירת המלים, אלא ביצירת המעשה.

שרה עברון, סעד – מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי.

במה יברכך?

"יברכך" – נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך… לעוסק בתורה – בלימודו, ולעוסק במסחר – בסחורתו. כך נכלל בזו הברכה הכללית " יברכך ה' " לכל אדם במה שיש לו.

(הנצי"ב, בעל העמק דבר)

פנים רבות ל – 'פנים'

לא במקרה המילה 'פנים' היא צורת ריבוי, בשל הריבוי הטמון בפניו של כל אחד כמו גם בפניו של האל. הפרשנים חלוקים ביניהם האם הפנים שנושא האל הם פני הדין (כדברי רש"י) או פני הרחמים (כדברי פרשנים אחרים); אני מבקשת להציע כי האל נושא את פניו הרבים – את פני הדין ופני הרחמים גם יחד. כאשר הוא נושא את פניו כלפי האדם, הוא פותח בפני האדם את ריבוי הפנים ומעביר אליו את הריבוי. כאשר אנו נפתחים אל האחר ומאפשרים לו לראות אל תוכנו, את פנינו השונים המשקפים את הפנימיות מלאת הסתירות שלנו – אנו מציעים לו חלק מאותה פנימיות. כלומר, משמעותה של הברכה היא שנשיאת הפנים, ההיפתחות של האל לפני האדם – תזכה את האדם בריבוי פניו של האל.

(חגית ברטוב מתוך מאמר על ברכת כהנים באתר 'מרכב יעקב הרצוג')

למהות  החרות

אין היהדות מסכימה למציאות ערטילאית, חסרת גוף, בכל תחום, ועל-כן חייבת הגאולה הגופנית להיות ראשונה. חייב להיות עם יהודי, שיוכל להיות מוכן לקבל את תורת היהדות. אולם יציאת מצרים וכללותו של מושג החירות שבה, הם רק הבשורה הראשונה, הם אביב של תקופה – אין זה אלא חג של "מנחת שעורים". אוי לאומה החייבת להשאר במצב זה של מזון שאינו אלא מזון בהמה. אוי לה לחירות שאין מאחוריה אלא הדחף של "כי ברח העם" , חירות שאיננה אלא שלילתם של אחרים, בלא שיהיה לה תוכן משלה.

לא ייפלא אפוא, כי שבעת השבועות של "ספירת העומר", יש בהם במסורת היהודית דוק של עצבות ושל צפיה לבאות. השחרור הלאומי מעורר בשעתו הראשונה התלהבות, ובתקופתו הראשונה עשויות שמחת ההשתחררות והסרת המועקה החומרית וכל הצדדים הנלווים אליה, להביא להרגשה כי הכל כבר בידינו. אולם לאחר-מכן מתחילים לבוא ימים אחרים – ולאו דווקא ימי צרה ואסון, בהם מתחילים לחוש כי החירות איננה הפתרון לכל הבעיות. החירות היא מתן אפשרות – אבל סמוך מאוד לאחריה מתחילה ההרגשה של "ספירת העומר": היום יום אחד, שניים, שלושה לעומר – השנה היא שנה ראשונה, שניה, שלישית לעצמאות, אבל אלה בלבד אינם מספיקים. אי אפשר להסתפק שנים הרבה רק ביבול המתאים "לסוסים ולרכש". גם האדם תובע את חלקו.

על-כן, עם הספירה הזו, ספירה של אחר החירות, צריכה להתחיל גם ספירה אחרת – ספירה של צפייה, של הכנה לקבלת התורה. שהרי רק עם קבלת התורה מסתיימים חגי הראשית. כאשר העם מקבל את התורה, וכאשר הוא מקבל אותה כתורה – כהוראת דרך חייו, מכאן ואילך יכול הוא להתחיל ללכת בדרכו.

(הרב עדין שטיינזלץ תשל"ו – מתוך אתר 'ישיבה')

על גרי הצדק

אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הגר הזה כלוי לפניך? אמר לו: גדול הוא לפני שנתגייר לשמי! משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן. היה הרועה מאכילו ומשקו ומחבבו יותר מצאנו. אמרו לו: לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן? אמר להם: כמה יגיעות יגעתי בצׂאני, מוציאן בבוקר ומכניסן בערב, עד שלא גדלו. וזה שגדל במדבריות וביערים ובא מעצמו לתוך צאני, לכך אני מחבבו.

כך אמר הקב"ה: כמה יגעתי בישראל, הוצאתים ממצרים והארתי לפניהם, הורדתי להם את המן הִגזתי להם את השלו, העלתי להם את הבאר, הקפתים ענני כבוד עד שקיבלו תורתי, וזה בא מעצמו, לפיכך שקול עלי כישראל וכלוי.

(ילקוט שמעוני אמר, תרמ"ה, אלה הדברים זוטא)

"יְשַׁלֵּם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו"

(מגילת רות יב', יב')

^[1] מתוך: Jonathan Sacks, Celebrating Life,”where They Know My Name”, pp.147-149, 2003.